רחל הוכמן, 72 (אבל לא נראית), היא הגורו הווקאלי של עשרות זמרים ושחקנים, שבצעירותה לא עלה על דעתה כלל שתהיה מורה לפיתוח קול. ובכל זאת בולטים בין האמנים שעמם עבדה - וזו רשימה חלקית בלבד - מירי מסיקה, יהודית רביץ, יהודה פוליקר, קרן פלס, גלי עטרי, ירדנה ארזי, גידי גוב, יהורם גאון, נינט טייב, שירי מימון והראל סקעת. אולם היא לא רק אשת המקצוע ש"מכריחה" אותם ורבים אחרים לשמור על מיתרי קולם, לאמן ולתרגל אותם נון-סטופ, כדי שיעמדו בנטל שהקריירות התובעניות שלהם מחייבות, היא הרבה מעבר לזה. היא גם אשת הסוד המקצועית, יועצת אמנותית ושותפה בקבלת החלטות טקסטואליות ומוזיקליות, מדריכה ומכוונת בבחירת תפקידים וסגנונות מוזיקליים, וגם אוטוריטה בעיצוב פני הקריירה שלהם.
היא ילידת קיבוץ מעברות. כבתו של המוזיקאי והמלחין הקלאסי נסים נסימוב, היה לגמרי טבעי שתלך בעקבותיו ותרכוש השכלה מוזיקלית באקדמיה למוזיקה על שם רובין באוניברסיטת תל אביב, שם היא גם מלמדת במגמות ביצוע והוראת פיתוח קול, לצד הוראה בסמינר הקיבוצים וכהונה כראש המחלקה להוראת פיתוח קול בבית הספר הגבוה למוזיקה בקריה האקדמית אונו (לשעבר "הד"). אוטוריטה עם תעודות.
"מצד אחד, הגדרת העבודה היא לתת כלים טכניים למבצע", הוכמן מסבירה. "מצד שני, הערך המוסף שלי הוא לפתח את מקום האמן לאורך הקשר. כך שהטכניקה היא לא המטרה הבלבדית, אלא להביא את האמן ליכולת ביצוע". ככזו היא מעורבת בהחלטות האמנותיות, מנהלת דיונים אמיצים בהחלטות טקסטואליות, מתעלת את המבצע לכתיבת מוזיקה, ומסייעת בבחירת הסגנון הטבעי לסוג הקול וצבעו המקורי.
כל זה בעקבות פגישה עם המוזיקאי, המעבד והמנהל המוזיקלי יאיר רוזנבלום ז"ל, שבזמנו - שנות השישים והשבעים - היה לא רק מלחין פורה אלא גם האיש הכל-יכול בלהקות הצבאיות. "העמדה הנחרצת שלו היתה לא לאפשר לזמרי הלהקות הצבאיות לקחת שיעורים בפיתוח קול", נזכרת הוכמן. "זו היתה קריאת תגר שבעקבותיה פיתחתי את השיטה שלי, נאטורה קאנטו, שירה טבעית באיטלקית, בניגוד לבל קאנטו, השירה האופראית".
את הרעיון לשיטה שאלה מטכניקות שירה דתיות לכאורה - החזנות היהודית ושירת המואזין המוסלמי. "מה זמרים רוצים? לשמור על הקול שלהם, שלא יצטרד, ובטכניקה הזאת הם מצליחים. האמת היא שמורות שקדמו לי לא התעסקו בטכניקת שירה פופולרית, אלא יותר בשירה קלאסית-אופראית, והייתי צריכה לחפש ולהמציא. ומבחינה מסוימת אני מרגישה כמי שהקדימה את הזמן ב-25-20 שנה".
כאמור, היא לא בחרה בהוראת פיתוח הקול, ההדרכה הקולית בחרה אותה. כבר 47 שנה. "עבדתי בצעירותי בקול ישראל. נעמי שמר לחצה עליי. היא וחנה הכהן, המורה שלי, גילו שנולדתי להוראה, שיש לי תכונות פדגוגיות. אבל זה לא בא בקלות. בעשר השנים הראשונות הייתי מחוברת למוסדות חינוך ואחר כך התחלתי לעבוד בתיאטרון. בשלב כלשהו הבנתי שאני מבזבזת את הכוח שלי במקומות הלא נוחים, והחלטתי שאני צריכה להעביר את הידע שלי רק לאנשים שיתפתחו כאמנים.
"כשהוכחתי שהטכניקה שלי מגינה על הקול, זה הביא לי הרבה סיפוק. ברגע שהתלמידים שלי התחילו להכניס אותי למעורבות בקריירות שלהם, הבנתי שאני עושה את הדבר הנכון. אחד מרגעי השיא שלי היה בעבודה עם המחזאי חנוך לוין. הוא הבמאי היחידי ששיתף אותי בהחלטות אמנותיות, אפילו של בימוי, מעבר להדרכה קולית גרידא. הוא נתן לי לקרוא את המחזות שלו - הילד חולם וכריתת ראש - וביקש לדעת מה אני שומעת, לא מה אני מבינה. זה היה תהליך מאוד מספק. אחרי לכתו היה לי מאוד קשה. היום אני עובדת בצורה דומה רק עם הבמאי אודי בן משה".
קולו של אדם
היא מוצאת דמיון בין פיתוח קול לחיים בכלל. "יש דמיון בנשימה למשל. אצל בנאדם נשימה היא בשביל לנוח, והחיים הם נשימה ושאיפה. הזמן שאנחנו לוקחים אוויר הוא יותר ארוך מאשר הזמן שאנחנו נושפים אותו. זה כאילו אנחנו עובדים יותר מאשר אנחנו נחים. או הרעיון שיש קשר בין גובהו של האדם לקול שלו. כאילו לכל האנשים הגבוהים יש קולות נמוכים, ולנמוכים קולות גבוהים...".
רשימת הזמרים שלא מוכנים לוותר על שירותיה עצומה. הוכמן נבוכה מלהזכיר את שמותיהם, גם מחשש שמא תשכח ותקפח מי מהם. היא גם נזהרת שלא לפגוע בכבודם של אמנים, שלה וגם אלה שלא איתה. כמו אחת הזמרות המובילות בארץ, שלדעתה היתה יכולה להוביל אותה למחוזות חדשים, הרבה יותר נכונים ומלהיבים לדעתה בעבורה, או אחת הווקאליסטיות המרשימות יותר שהתגלו בתוכניות הריאליטי המוזיקליות, שזקוקה עתה לשיקום "קולה ההרוס".
ועם זאת, היא זוכרת את מירי מסיקה וקרן פלס שהגיעו אליה כזמרות מתחילות, ואת יהודה פוליקר שהתדפק על דלתה כבר בלהקת בנזין - "רק צעקו שם, והוא היה צריך את 'עיניים שלי' כדי לגלות את הקול הזמרתי שלו", היא מספרת. במוקי היא רואה אתגר גדול וגם הפתעה עצומה, על שאימץ את עצתה לעבור מהיפ-הופ לשירה - "ובדיסק הבא שלו הוא יוכיח עוד יותר. אני רואה בהופעות איך אנשים שרים אותו ואיתו. וזה בעצם מה שאנחנו מחפשים - שירים שיישארו". גם ביובל דיין היא תולה תקוות רבות: "אמנם היא מתחילה כרגע, אבל אני צופה לה עתיד פנטסטי".
ויש לה לקוחות מעבר לים, כמו נינט ("יש לה מרצדס בגרון"), שלמרות המעבר שלה לארצות הברית כבר קבעה שיעורים אצל הוכמן בתל אביב. או חנה אהרוני הוותיקה, שהתעקשה להגיע במיוחד מניו יורק, למרות שיש במנהטן מורים נהדרים - "אבל שם לא עובדים על עברית", כדבריה. "האמת היא שאקבל גם את ברברה סטרייסנד אם תפנה אליי", אומרת הוכמן בחיוך רחב. "בכלל, שני המודלים הכי חזקים שמנחים אותי הן ברברה סטרייסנד ואסתר עופרים. כך זמרים צריכים להישמע".
אין לה כמעט זמרים ים תיכוניים. "הטכניקה המולדת שלהם מגינה להם על הגרון מבחינת הצרידות. הם לא שוחקים את הקול כמו הזמרים הלא מזרחיים". מנגד, ישנם לא מעט זמרים, גברים בעיקר, כמו אביב גפן, שלום חנוך, ערן צור, עמיר לב, שהיו יכולים להרוויח מעצותיה של הוכמן. "אני לא רוצה להיכנס לשמות. אבל מתוך הניסיון שלי עם אנשים מהסוג הזה, פיתוח קול עבורם הוא מהפכה ממש. בגדר טוויסט. הם צריכים להיות מודעים לקול ככלי. חלק מזמרי הפופ של היום", היא נזהרת במילותיה, "מזייפים ברמות שאנשים מחליקים את זה. לי קשה לשמוע אותם, אבל הם מצליחים. אולי הכריזמה עובדת בשבילם".
אל תקלו ראש בקביעה זו מפני שרחל הוכמן מרבה לבקר בהופעות, "מתוך סקרנות, מתוך תמיכה, ולא בתשלום כמובן", היא מחייכת. אבל יש לה תנאים לצאת מהבית: "לא אחרי 11 בלילה ולא מחוץ למתחם שבין שדרות נורדאו בצפון והבימה בדרום. זאת תל אביב בעיניי. כל השאר פריפריה מבחינתי".
הוכמן, אלמנת מלחמת יום כיפור, היא אמא לשניים, אורי ומיכל. הראשון הוא שחקן עסוק ואהוב (מהצגת היחיד "געגועיי לקיסינג'ר" ועד ההפקה הנוכחית בהבימה של המחזמר "עלובי החיים"), ומיכל שמתגוררת בלונדון, שחקנית גם היא, בוגרת ניסן נתיב. "הם לא זמרים אבל שניהם יודעים לשיר", מתגאה אמא הוכמן. "ועם שניהם עבדתי - עם אורי כשהיה בלהקת הנח"ל, ועם מיכל בהצגות שלה בארץ".
החיים הטובים על פי רחל הוכמן
"מבחינתי, בן אדם שיש לו מה לאכול, איפה לישון והוא יכול לראות את השמש בבוקר, הוא אדם מאושר. מה עוד צריך? לא חושבת שצריך אהבה בשביל להיות מאושרים. היא לא תנאי לאושר. אפשר גם בלי".
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין "החיים הטובים". למנוי לחץ כאן
צילום: מורג ביטון
