בדרך כלל, אחרי שעושים משהו מושלם, ניסיון לשחזר אותו יעלה בתוהו. באופן מפתיע משהו, במקרה של "משחקו של המלאך", ספרו השני ושובר הקופות של קרלוס רואיס סאפון, מחבר רב המכר "צלה של הרוח", התוצאה לא שונה ומדיפה ריח של אכזבה. או שמא נאמר "מריחה כהבל פיה של קללה".

נציין כי משחקו של המלאך הוא הספר המהיר ביותר להימכר בכל הזמנים. בסוף השבוע הראשון לצאתו לאור נמכרו רבע מיליון עותקים. רק לצורך ההשוואה – את אווטאר ראו פחות אנשים בפרק זמן כזה. והביקורות לא מפסיקות להלל.

אבל לא בשביל זה אנחנו כאן. אם היו שואלים אותי מה דעתי על הספר כשעוד הייתי במחציתו פחות או יותר – ושאלו – הייתי נוטפת שבחים והלל, מתמוגגת על ההצלחה לשחזר את המסתורין, המתח, התיאורים הציוריים של ברצלונה הקסומה ופיתולי העלילה, שלא נותנים להניח את הספר מהיד. אבל איפשהו בתחילתו של החלק השלישי של הסיפור התחלתי להרים גבה. ולא בגלל העלילה ההזויה, הרי זה חלק מהקסם של  הסיפור, ממש כמו במקרה של "צלה של הרוח" – ספר חובה אם שואלים אותי.

אילו התיאורים הציוריים לא היו כל כך מופרכים ונדושים, דיינו.
אילו היו מופרכים ולא היו חוזרים על עצמם, דיינו.
אילו היו חוזרים על עצמם אבל לפחות משתמשים בביטויים שקיימים בשפה כלשהי ("הזדרח"? מה רע בסתם "זרח"?), דיינו.
אילו היו ממציאים שפה חדשה אבל שומרים על רצף בעלילה, דיינו.

אבל כשכל הארבעה לא מתקיימים – מבחינתי זה כבר יותר מדי. כי ספר ברמה כזאת, שמגיע עם סף ציפיות גבוה במיחוד, עקב הנסיבות שציינתי, לא יכול להרשות לעצמו לספר לנו בתחילתו דבר אחד ומאוחר יותר להתנהג כאילו הדבר לא קרה, או לקוות שהפרט הזה נשכח מאיתנו.

ממש בתחילתו של הסיפור, אנחנו לומדים שגיבור הסיפור, ילד חובב קריאה שגדל להיות סופר מצליח יותר או פחות, הביא לחנות הספרים סמפרה ובניו, שכולנו מכירים מ"צלה של הרוח" את הספר "תקוות גדולות", אותו ניסה להציל מידיו של אביו לאחר שזה האחרון הפליא בו מכות רצח כשגילה שהוא קורא לאורה של מנורת הלילה ומבזבז חשמל על שגיונות ילדות. בהמשך העלילה, הוא חוזר לקחת את הספר שעות ספורות לאחר שנמכר לפלוני כלשהו. עד כאן – טוב ויפה.

רק ששנים מאוחר יותר, ובלי לחשוף פרטים למי שטרם קרא את הספר, בהזדמנות מסוימת חוזר גיבורינו, סניור מרטין, לחנות הספרים וכאילו כל האירוע שתואר לא קרה מעולם – לוקח את אותו הספר ממש מהמדף. לא עותק שלו ולא הוצאה מאוחרת. אז נכון שלא מדובר באירוע מכונן בעלילה, אבל אלו בדיוק מסוג הדברים שעוצרים את רצף הקריאה והורסים את הקסם של הסיפור כולו.

אם בכל זאת ננסה להתעלם מהרעות החולות שציינתי, אז כן – מדובר בספר נהדר למי שלא מפריע לו שמדובר בווריאציה נוספת ל"צלה של הרוח", או פשוט לא קרא אותו. העלילה דומה מאוד, השפה – אותה השפה, התפאורה זהה ואפילו חלק מהשחקנים הוותיקים עדיין שם. אולי זה בגלל שלא מחליפים סוס מנצח ולמה לתקן משהו שעובד? למרות שגם אם השחזור היה נעשה באופן מושלם, סביר להניח שבפעם השלישית זה כבר לא היה עובד. לא בשבילי לפחות.

קרלוס רואיס סאפון - משחקו של המלאך
The Angel's Game (El Juego del Angel, 2008)- Carlos Ruiz Zafon
הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 98 ש"ח
מספרדית: מרינה גרוסלרנר