יואב קוטנר עוסק בחקר שירתו של אריק איינשטיין והביוגרפיה שלו כבר עשרות שנים. בריאיון נוסטלגי ומתרפק לזכרו הוא מעניק לנו הצצה אל הפקת "שיר אהבה סטנדרטי", הסדרה הביוגרפית-מוזיקלית שמגוללת את סיפורו של איינשטיין, השחקן-זמר המיתולוגי שמיעט להתראיין, לרגל שידורה בטלוויזיה 

"הפעם האחרונה שבה פנינו אליו הייתה כשהפקנו את סדרת 'האלבומים', שסקרה עשרה אלבומי בכורה בולטים ברוק הישראלי, אפילו שידענו שלא יהיה מוכן לדבר על עצמו. כדרכו הוא ניער אותנו ממנו גם אז, עם האמירות המוכרות כל כך שלו: 'ידידי כאח לי, הנח לי' או 'רוצה הופעות? לך תופיע בעצמך!'

"בניגוד לרדיו, שבו אפשר להאריך ולספר, בטלוויזיה אתה נדרש לצמצם, וגם לדעת לספר את הסיפור, שלא יהיה אף פעם המלא והשלם, אבל יביא תמונה עליו וגם על החברה בישראל בתקופתו, עם ההקשרים ועם החיבורים הנדרשים. בטלוויזיה קיימת גם הדילמה בין הסיפור המוזיקלי לסיפור הוויזואלי, החזותי. הוא חייב להצטלם טוב כל הזמן"

 "החידות הכי גדולות של אריק איינשטיין שלא הצלחנו לפענח, מבחינה אמנותית, היא איך בן אדם שכל כך השפיע על הרבה אנשים ושינה לרבים מהם את החיים, המשיך להרגיש איש קטן. הצניעות שלו נותרה חידה. וגם השאלה למה זה לא הצליח לו בשנים האחרונות? איך זה ולמה הגדול מכולם נדחק הצדה, לא הושמע, והיצירה המאוחרת שלו לא זכתה לחשיפה הראויה?"

על פי יואב קוטנר, "שיר אהבה סטנדרטי", הסדרה הביוגרפית-מוזיקלית שמגוללת את סיפורו של אריק איינשטיין, שקוטנר הוא אחד מיוצריה (לצדם של מפיק הקולנוע והטלוויזיה אסף אמיר והבמאי והתסריטאי אבידע לבני), לא התחילה לפני ארבע שנים, ביום מותו של איינשטיין, 26 בנובמבר 2013, אלא שנים רבות קודם לכן. "חקר תולדות אריק איינשטיין התחיל אצלי בשנות ה-80", מספר קוטנר בשיחה לרגל הקרנת הסדרה המדוברת שלyes דוקו, "והוא היה בסיס לדברים, לתוכניות ולסדרות נוספים שעשיתי, כמו 'למרות הכול' על תולדות הרוק הישראלי בגלי צה"ל ו'סוף עונת התפוזים' ששודרה בערוץ הראשון.
"כשהתחלתי לראיין את אריק חשבתי בכלל על אילן יוחסין לרוק הישראלי", נזכר קוטנר. "לא היו אז אנציקלופדיות רוק בעברית. אריק היה איש של שיתופי פעולה, של עבודה עם אחרים. הרעיון לחקור את דרכו באמצעות הרוק הישראלי קדם לפטירתו. הפעם האחרונה שבה פניתי אליו – יחד עם אסף אמיר ועם אבידע לבני - הייתה כשהפקנו את סדרת 'האלבומים' (שודרה ב-2012 בערוץ yes דוקו), שסקרה עשרה אלבומי בכורה בולטים ברוק הישראלי, ע' א') אפילו שידענו שלא יהיה מוכן לדבר על עצמו. כדרכו הוא ניער אותנו ממנו גם אז, עם האמירות המוכרות כל כך שלו: 'ידידי כאח לי, הנח לי' או 'רוצה הופעות? לך תופיע בעצמך!'.

"כשהוא נפטר היה כבר ברור שאנחנו חייבים לעשות את זה. ידענו שאנחנו בבעיה רצינית - המרואיין העיקרי לא בא לצילומים - אבל למרות מיעוט הראיונות עמו, היה לנו מספיק חומר, כי כשזה לא נגע אליו, הוא היה מוכן לדבר. יותר ברדיו. כמו לרגל צאת ספרו של עלי מוהר ז"ל, או אלבום אוסף של יצחק קלפטר. הוא אמנם לא היה במרכז העשייה, אבל הוא דיבר שעות וסיפק תובנות שאפשר היה לגזור מהן גם לגביו".

@ האם מותו המפתיע המחיש שצריך להזדרז כדי שאפשר יהיה לראיין אנשי עדות חיים?
"בהחלט. ואני מאוד מודע לזה גם מכיוון אחר, בזכות עיסוקי בפרויקט תיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית של מפעל הפיס, פרויקט שכשמו מתעד כותבים ומלחינים ותיקים, לאו דווקא כוכבים, שאת חלקם צריך לתפוס בחיים, כשהם עדיין יכולים לדבר, כמו אהובה עוזרי או יעקב הולנדר שנפטרו בינתיים. עד כה ראיינתי כחמישים יוצרים, וחשוב להזדרז".

פסיפס של ארכיונים

תחושת הדחיפות הדהדה בקוטנר גם מכיוונים אחרים. "הרי אי-אפשר לעשות סרט תיעודי עשרים שנה אחרי, למרות הטענה שצריך מרחק בזמן כדי לקבל פרספקטיבה נאותה ועל מנת להבין מה באמת אריק עשה וחולל. הדבר העיקרי שהרגשתי הוא שבניגוד לרדיו - שם אתה יכול להאריך ולספר, ועשיתי חמישים תוכניות עליו - בטלוויזיה אתה נדרש לצמצם, וגם לדעת לספר את הסיפור, שלא יהיה אף פעם המלא והשלם, אבל יביא תמונה עליו וגם על החברה בישראל בתקופתו, עם ההקשרים ועם החיבורים הנדרשים. ועוד הבדל בין רדיו לטלוויזיה שלמדתי היטב על בשרי - הדילמה בין הסיפור המוזיקלי לסיפור הוויזואלי, החזותי. הוא חייב להצטלם טוב כל הזמן. לכן השתמשנו בסדרה זו בהרבה קטעי קולנוע, מתוך סרטים שאריק השתתף בהם".

נוסף על הארכיון הפרטי של קוטנר נעזרו תחקירני הסדרה בארכיונים של תחנות הרדיו השונות, של הטלוויזיה, בעיקר הערוץ הראשון, בארכיוני צילום של מערכות עיתונים ושל צלמים פרטיים, והגיעו גם לבי.בי.סי ולגורמים נוספים בעולם. "היו דברים ששמענו עליהם אבל מעולם לא ראינו אותם - עיינה אילון מקריאה גלויה שכתב לה. או סצנות מדהימות מסרטים בהשתתפותו, כמו 'ניני', 'סלאח שבתי', 'דליה והמלחים'. לא שנשארו חומרי גלם שלא נכנסו לסרטים. פשוט הוצאנו מהם קטעים שמאפיינים את הטיפוס שהיה. צריך לזכור שהוא התחיל בכלל כבדרן, לא כזמר, ובעיניי הוא היה שחקן, תמיד".

@ נכון לומר שכל חייו ויצירתו של אריק איינשטיין היו פרוסים לפנינו? הלוא חיינו אותם יחד אתו, ובעצימות גבוהה.
"כן ולא. אתה צודק לגבי החלק הגדול והמשמעותי של חייו, עד שנות האלפיים. פחות לגבי השנים האחרונות של חייו. אנשים זוכרים אותו בזכות השנים הראשונות המתועדות היטב בהקלטות, בחברות תקליטים, בלהיטי רדיו. הכול היה חשוף, והאתגר המיוחד היה למצוא דברים שאנשים לא הכירו. כמו תיעוד שלו בהופעה עם להקת 'אחרית הימים' או הופעה שלו באולפן הקלטות בלונדון. האתגר היה להוסיף ויז'ואלס שלא נראו, כמו צילום שלו בלוויה של ברקו (אליהו ברקאי, שנהרג בתאונת דרכים. ע' א'), חברו הקרוב מלהקת הנח"ל, או מערכון שהם עשו בלהקת הנח"ל, מחקים את ראש הממשלה בן-גוריון, והמצלמה רואה את בן-גוריון מתגלגל מצחוק".

עמדה של אהבה

שלוש שנות עבודה השקיעו היוצרים בששת הפרקים של "שיר אהבה סטנדרטי". "הכוונה הייתה להציג אותו בפני הקהל הרחב", מטעים קוטנר. "בניגוד לרוק הישראלי, שהוא יותר מפולח וממוען לקהל מצומצם יותר, אריק הוא בפירוש מישהו שנתפס כקונצנזוס. נכון שהוא נחשב למהפכן, לפחות בראשית דרכו, והיו תקופות שזה היה קשה, כי במהפכות צריך זמן, כמו ברוק'נרול, אבל הוא היה איש של שפגט, כמו שהוא עצמו קרא לזה - עם רגל אחת ברוק ורגל שנייה בבלדות ובארץ ישראל, בשירי ילדים ובהומור. כך שהוא מדבר אל המון קהלים".
מדבר אחד נזהרו במיוחד - לא לעסוק בהיבטים רכילותיים. "כשבן אדם עושה על כך הרבה דברים אי-אפשר שכולם יהיו רק טובים. אבל עסקנו במניעים האישיים ליצירה, בהלך הרוח שלו. לא התכוונו להוציא לכלוך, למרות שיחסית אריק היה אדם נקי".
@ ואפשר ללמוד מהתנהלותו מול התקשורת על דעתו עליה?
"אריק השתתף במשחק, אפילו שלא אהב אותו. אמנם חדל מלהופיע על במות, אבל המשיך להופיע ברדיו, לעשות קליפים. הוא לא היה הווארד יוז, שהסתגר לחלוטין מפני הציבור, אבל הוא גם לא היה טיפוס שיוצא לפרמיירות. בשנים האחרונות הוא היה במצב שונה, גם מהבחינה הבריאותית. היחס שלו לתקשורת הוא נושא שקיים לכל אורך הדרך, אבל רק בהיבטים האמנותיים של יצירתו, לא הרכילותיים".

@ יש דברים שלא הצלחתם להשיג או לפענח לגביו?
"החידה הכי גדולה של אריק איינשטיין - ואני לא מתכוון לחייו האישיים, למניעים להסתגרות בבית ולסכסוכים כאלה ואחרים – שלא הצלחנו לפענח מבחינה אמנותית, היא איך בן אדם שכל כך השפיע על הרבה אנשים ושינה לרבים מהם את החיים, המשיך להרגיש איש קטן. הצניעות שלו נותרה חידה.

"ועוד משהו נשאר לא פתור בעיניי: למה זה לא הצליח לו בשנים האחרונות? אתה שומע את הדברים שהקליט. מילא אילו היית אומר 'חרא', אבל אלה חומרים טובים, שירים ברמה גבוהה. איך זה ולמה הגדול מכולם נדחק הצדה, לא הושמע, והיצירה המאוחרת שלו לא זכתה לחשיפה הראויה? זה ימשיך ללוות אותי".

@ אתה מרגיש טוב עם התוצאה? מילאת את השליחות שלקחת על עצמך?
"בגדול אנחנו מרגישים שהצלחנו. היעד שלנו היה להביא את הביוגרפיה שלו מתוך עמדה של אהבה, גם הדדית - אליו, לשירים שלו, לתקופה שלו. בזה עמדנו. אילו היו לי עוד שישה פרקים הייתי מרגיש עוד יותר טוב. גם מהתגובות אנחנו למדים שאנשים לוקחים את זה מאוד אישי. זה לא עוד סרט על אדם. זו סדרה שנוגעת במשהו מאוד עמוק, אפילו נפשי. היא מזכירה לאנשים את עצמם בגילים, בצמתים ובנקודות זמן שונות של חייהם. בזה הצלחנו לגעת - בקשר העמוק מאוד שלו עם המקום הזה".

@ יוצרים מדברים על תחושת ריקנות בסיום כל יצירה, ודאי אם היא חשובה. איך זה אצלך?
"יש איזו נפילה בסוף פרויקטים, אבל אני מרגיש נפלא", משיב קוטנר, שמגלגל כבר את הפרויקטים הבאים, שבחלקם הוא נמצא כבר בשלבים שונים של ביצועם.

מפיק וחולם

קוטנר ממשיך בתיעוד היוצרים הוותיקים עבור מפעל הפיס, ממשיך לצלם פרקים ל"פסקול ישראלי" (שיחות עם יוצרים עכשוויים) בטלוויזיה החינוכית, נוסף על 160(!) שכבר צולמו מאז 2010. ארבע פעמים בשבוע הוא מגיש עם אורלי יניב בגלגל"צ את "מוזיקה היום" (החודש ימלאו שנתיים לתוכנית), שבה הם משמיעים מוזיקה ישנה וחדשה שהם אוהבים, ויותר משמונה שנים מגיש בגלי צה"ל את "הג'אם של קוטנר", גם היא תוכנית יומית שבה הוא מארח באולפן אמנים ולהקות בסשנים של הופעות חיות.

נוסף על כך, מופיע קוטנר עצמו, ולא מעט, בכל מיני מתכונות ופורמטים גמישים - ראיונות ב"בית אבי חי" בירושלים, "פסקול ישראלי" ברעננה, הרצאות מודגמות על הביטלס (ברוח מסע הקסם המסתורי, תוכנית הרדיו המיתולוגית שזיכתה אותו בפרס מפקד גלי צה"ל ב-1981) או תוכניות על אמנים אחרים ומוזיקה שהוא אוהב. "בגילי המופלג, 63, אני עובד חזק מאוד", הוא מציין בקורת רוח. "מופיע המון-המון בזמן האחרון. אני מספר על אמנים ועל להקות שאני אוהב - הביטלס, תמוז, טום ווייטס, נשים במוזיקה הישראלית. למרבה ההפתעה זה מאוד מבוקש, ומצליח במיוחד בערי שדה.

"אמנם הייתי סגור הרבה פעמים ברדיו, אבל המפגשים עם הקהל מאוד טובים גם לי. ברדיו אתה לא יודע אם שומעים אותך בכלל, אתה לא יודע מי הקהל שלך. בהופעות הקהל מקבל פנים. להכיר את השטח עושה לי טוב מאוד מבחינה אישית. זו חוויה אחרת".

קוטנר אינו נמנע גם מלהשתעשע גם בחלומות. למשל, להפיק סדרה ביוגרפית-מוזיקלית על יהורם גאון, שהוא לדבריו "תמונת מראה של אריק איינשטיין". שני בדרנים-זמרים ששירתו יחד בלהקת הנח"ל, שיתפו פעולה (שלישיית גשר הירקון) וכל אחד פנה לדרכו: "גאון נותן תמונה אחרת של ישראל, וזה משהו שעדיין לא עשיתי".

חלום אחר, נגיש יותר אך עם תוקף מימוש מאוחר יותר, הוא הקמת מוזיאון למוזיקה הישראלית, שעליו הוא שוקד בעצם כל חייו, אבל עמל עליו ביתר מרץ כבר יותר משלוש שנים. אחרי שהקים את אנציקלופדיית הרוק המקוונת "מומה" (שפיתוחה הוקפא עם פרוץ הוויקיפדיה לחיינו) והקים את ערוץ המוזיקה הישראלית (24), שבו כיהן כעורך ראשי בארבע שנותיו הראשונות, עד 2007 (וה"כניעה" של הערוץ למוזיקה הים תיכונית), זה אולי הפרויקט הגדול, החשוב והמשמעותי מכולם: בית פיזי למוזיקה הישראלית - ארכיון, תקליטים, צילומים, סרטים, קליפים, ממורביליה, כל מה שניתן להעלות על הדעת.

"יש לנו תמיכה ממלכתית להקמת הארכיון, ויש לנו גם תמיכה עירונית מתל אביב לגבי מיקום המוזיאון", הוא מתמצת את תמונת המצב. "אבל להערכתי ייקח עוד כמה שנים עד שזה יקרה בפועל. נקווה שעוד בחיינו".

@ 24 שעות ביממה מספיקות לך?  "אני קם יותר מוקדם... זה מתיש, אבל זה כיף. נותן תקווה לגבי העתיד".

הכתבה במלואה מופיעה במגזין "החיים הטובים" גיליון פברואר 2018