1 #

שלומית באומן I יוצרת בקרמיקה, מרצה בכירה לעיצוב ב-HIT מכון טכנולוגי חולון, ואוצרת ראשית בבית בנימיני

"אני לא מסוג היוצרים שצריכים להתבודד בסטודיות שלהם", אומרת שלומית באומן. "אני מאוד אוהבת את הרגעים בעבודה שבהם אני חווה תובנות הקשורות לדרך שאני מובילה". באומן, ילידת קיבוץ עמיר, בוגרת בצלאל במחלקה לעיצוב קרמי, סללה את דרכה לאט. התחום לא היה מפותח דיו בארץ לעומת אירופה, בעיקר בשל העובדה שבארץ אין מסורת של עבודות בקרמיקה. באירופה, לעומת זאת, מדובר במסורת של מאות ואלפי שנים.

באומן הייתה מיוזמי מפעל הביאנלות לקרמיקה במוזיאון ארץ ישראל (ואף אצרה את הביאנלה השישית), אשר הפך מאז למוסד. "בשנות ה-90 היה שיא של משבר גדול מאוד בתחום הקרמיקה. מפעלים נסגרו, וכל התחום הפך לשוליים של האמנות ושל העיצוב. באותה תקופה התקשיתי להגדיר את הזהות המקצועית שלי", היא נזכרת. עם שובה מכנס מקצועי שנערך באמסטרדם בשנת 2000, שבו ראתה עד כמה התחום אינו מפותח בארץ אבל פורח בעולם, הבינה שעליה לעשות מעשה. "הבנתי שהתפקיד שלי הוא ליצור שדה שאיננו קיים", היא אומרת. ואכן, בשנת 2000 נולדה הביאנלה הראשונה לקרמיקה, נוסד כתב העת ºc1280, נוסדו שני ירידי קרמיקה ותערוכות. התחום החל להתעורר.

היא מחוברת לחומר ואוהבת לעבוד בחומרי גלם ישראליים. כאשר אחד הספקים שלה הודיע לה כי החומר האהוב עליה, חום וגס, אוזל והולך, היא החליטה ליצור תערוכה תחת הכותרת "אזל", וגם רכשה ממנו את הטונה האחרונה של החומר. השקים עדיין מצויים בביתה. "העבודה בחומר מבחינתי היא ההנאה הגדולה ביותר בעולם", היא אומרת.

באומן מציינת כי לדעתה מתחולל כיום שינוי בשדה העיצוב בקרמיקה. "אמנם השדה התרבותי מאוד קטן וצריך להילחם על המקום, עדיין אין תצוגות במוזיאונים ואין אוספים, אולם מקומות כמו גלריית בית בנימיני בתל אביב מנסים לשנות את יחסי הכוח שבין השדות השונים". תחום הקרמיקה נתפס עד לא כבר כתחום של שעות פנאי. בארץ התחום הוא נשי מובהק ואילו במזרח אסיה התחום הוא גברי לחלוטין (במערב היחס יותר מאוזן). לבית בנימיני תפקיד מרכזי בשינוי.

"מדובר בגלריה שהיא מפעל של נשים חזקות", אומרת באומן. "היה חשוב לנו מאוד לקחת את גורלנו המקצועי בידינו, ואני הובלתי את השינוי הזה כאשר היית מנהלת אגודת אמני הקרמיקה בישראל. אנחנו דוגמה ללקיחת אחריות - קבוצת נשים החליטה לשנות את המציאות וכיום רואים כיצד הקרמיקה נכנסה לתחומי העיצוב והאמנות. בשטח רואים שוני גדול, אולם חלק מהאקדמיות ומהמוזיאונים עדיין נשארים מאחור".

לפני כשנתיים אצרה באומן את אוסף הקבע של קרמיקה ישראלית בכנסת ישראל. זה בהחלט אחד מסימני השינוי.

2 #

מיכל סדן I אשת תקשורת באמנות הפלסטית ומפיקת אירועי אמנות בארץ ובחו"ל

כאשר הבינה מיכל סדן שהגיע הזמן לעשות שינוי יסודי בסצנת הגלריות לאמנות היא החלה בירושלים, אך מהר מאוד כבשה בסערה גם את תל אביב. סדן, ירושלמית תוססת וצבעונית, בעלת תארים במנהל עסקים, במלונאות ובאמנות גילתה כי יש לה כישרון ויכולת להביא קהלים גדולים ומגוונים לאירועי תרבות ואמנות, והפכה לאימפריה של אישה אחת.

ההתחלה הייתה לפני יותר מעשרים שנה, במלון בוטיק קטן בירושלים שהפך תחת ידיה למקום המארח מדי חודש תערוכות אמנות. אלה משכו אחריהן את אצולת ירושלים שוחרת התרבות, ובעקבותיה - קהלים גדולים של חובבי אמנות שנהרו לאירועים בהפקתה. ההמשך הטבעי היה ניעור סצנת הגלריות התל אביבית, אשר במשך שנים בנתה סביבה חומות של אליטיזם, ומנעה מאמנים רבים וטובים להציג בהן. "זיהיתי את הצורך של אנשים להתלכד סביב תרבות; בעידן של הרשתות החברתיות חיפשו מגע והכרה", אומרת סדן. "אני חסידה גדולה של הענקת כבוד לתרבות הקלאסית. במשך שנים רבות אמנים מעולים הרגישו שהם מודרים מתערוכות כי הייתה איזושהי קליקה שקיבלה את ההחלטות וניהלה את סצנת האמנות התל אביבית. יחד עם האהבה שיש לי לנוסטלגיה רציתי להוכיח שחייבים לפתוח את הדלתות לאמנים טובים בישראל גם אם לא סיימו את בתי הספר לאמנות".

וכך החלה סדן לקדם אמנים ישראלים אשר עבודותיהם מצאו חן בעיניה, ועשתה שימוש רב ברשתות החברתיות שהחלו להתפתח בתקופה הזו. "הבנתי שלאינטרנט ולרשתות החברתיות, שהיו רק בחיתוליהן, יש כוח רב, ופתחתי שבעה בלוגים שבהם כתבתי על אמנים ועל אמנות. התגובות היו מהירות ומפתיעות. כמות העוקבים שלי הגיעה למספרים מדהימים, והבנתי שעליתי כאן על משהו טוב. התחלתי להפיק אירועי אמנות ולהציג אותם בכל מיני מקומות, ומבקרי האמנות לא איחרו לבוא. לדעתי, התחלתי להכתיב סוג של אופנה שהביאה מאות אנשים לפתיחות שלא נראתה עד אז בעולם האמנות", היא מספרת.

אירוע אמנות יכול להפוך לחוויה רב חושית", מוסיפה סדן. "אני בהחלט רואה את עצמי כמי שמנגישה את האמנות לכל שכבות העם. בעיניי כל אדם שיושב ויוצר הוא אמן. אנשים רוכשים היום אמנות כי היא מוצאת חן בעיניהם, לא כי חתום עליה בהכרח צייר מוכר. להיות עממי זו כבר לא מילה גסה, ועל הקליקות כבר אבד הכלח. לא כולם גרים בווילות בקיסריה או בכפר שמריהו. הסלון הישראלי ממוצע, ולכן אנשים מחפשים גם יצירות בגודל קטן לעטר בהן את מעונם".

סדן מודעת לעובדה כי אמנות היא אחד הענפים הקשים ביותר בארץ, ולכך שנשים עדיין אינן תופסות את המקום הראוי להן מבחינה מספרית. אולם, לדבריה, יש כיום יותר אמניות מאמנים, ונשים בתחום ניהול האמנות יכולות להגיע להצלחה גדולה הרבה יותר מאשר גברים. לאחר שהפיקה מעל 500 תערוכות, פסטיבלים ואירועים בארץ ובחו"ל, היא יכולה לומר בוודאות כי אירועי אמנות בישראל של ימינו הרבה יותר מתוחכמים ממה שהיו בעבר, וחייבים להיות מלווים בקידום ברשתות החברתיות ובמדיה בכלל. "אני עובדת בעבודה מהחלומות ועוד משלמים לי על זה", היא מסכמת בסיפוק. 

3 #

ענת אורפז I אמנית עיסת נייר המלמדת בשיטה שפיתחה

כשענת אורפז הבינה שהתשוקה שלה ליצור קשורה לעיסת נייר, היא עזבה קריירה מבטיחה בתחום הדוברות, שכרה סטודיו קטן והחלה לפסל. אורפז, אם יחידנית לארבעה ילדים שהקטנה שבהם בת 10, התוודעה לחומר הפשוט אך המיוחד הזה בזמן שהותה בארצות הברית. "בארץ הטכניקה לא הייתה מוכרת, ועדיין התייחסו לחומר הזה כאל חומר פיסול לילדי הגן", היא נזכרת. מה שהחל כתחביב בבית הפך עד מהרה למקצוע, ויותר מכך - לתחום שאותו היא מלמדת בשיטה ייחודית שפיתחה. "גיליתי חומר שאין לו גבולות של צבע, צורה או גודל", היא אומרת. "התחלתי לפתח את מערכת היחסים שלי אתו, וכאשר הגננת של בני ביקשה שאבוא ללמד אותה ואת צוות הגן איך לפסל בעזרתו, מצאתי את עצמי כעבור זמן לא רב מנסה להיענות לדרישה הגוברת והולכת ללמד עוד ועוד אנשים".

הסטודיו הקטן שפתחה בתל אביב הפך עד מהרה צר מלהכיל את מספר התלמידים, ואורפז מצאה אכסניה גדולה יותר ברחוב פרישמן. "גיליתי שאני נהנית ללמד, להעביר לאנשים את הטכניקה שפיתחתי בעצמי, ומצאתי גם שאנשים אוהבים את דרך ההוראה והיצירה שלי. התברר לי שקיים חיבור מנצח בין החומר הזה לבין האופן שבו אני מלמדת את סודות השימוש בו. הקורסים שלי הופכים למקום של חברויות". לאחר 15 שנה היא יכולה לומר בביטחון שהיא בעלת הסטודיו הגדול והוותיק ביותר בארץ בתחום.

תהליך היצירה בעיסת נייר הוא ממושך ומדורג, ודורש סבלנות רבה", מסבירה אורפז. "העבודה מפתחת מיומנויות שדורשות המתנה סבלנית משבוע לשבוע. "אני מלמדת את התלמידים שלי שהתהליך לא פחות חשוב מהתוצאה, ומראה להם כיצד ניתן ליהנות גם מהדרך".

אחד הדברים שעליהם מקפידה אורפז במיוחד הוא הגדרת היצירה בעיסת הנייר. "המילה בובות היא מילה אסורה", היא מדגישה, "אצלי מפסלים פסלים כי אצלי עוסקים באמנות. יש לי אג'נדה עם החומר. אני מאמינה בו ומאוהבת בו, ועמלה במשך שנים לשים אותו באותה שורה יחד עם כל החומרים האציליים האחרים". הטכניקה הייחודית שפתיחה אורפז מאפשרת גם יצירת פסלים בגודל אדם, ורמת הגימור שלהם היא אחד הדברים שעליהם היא מקפידה ללא פשרות. "אני נחשבת למורה נוקשה וקפדנית, ולא מוותרת לתלמידים עד שהתוצאה מושלמת בכל מובן. על פחות מזה אינני מתפשרת".

פרפקציוניזם והיעדר פשרות מאפיינים את אורפז גם בשאר האספקטים של חייה. "אני עושה הכול - מתעוררת בשש בבוקר, מנהלת עסק ובמקביל מטפלת בילדיי ומטפחת זוגיות. יש ימים שבהם העבודה מתפרסת על פני יותר מ-12 שעות, ואני עדיין נהנית למרות העייפות הרבה. לשמחתי אני מוקפת בבני משפחה ובחברים שתומכים בי ומפרגנים לי לאורך כל הדרך".

בימים אלה פותחת אורפז סניף ראשון של הסטודיו שלה בצפון, בקיבוץ רגבה, והיא מתעתדת לפתוח סניף נוסף בדרום. יש לה תלמידים בני כל הגילים, החל ב-18, והתלמידה המבוגרת שבהם היא בת 90. תלמידים מגיעים מרחבי הארץ, כולל בטיסה היישר מאילת. "אנשים באים אליי עם חלומות, ואני מראה להם שאין דבר שאינם יכולים להגשים באמצעות עיסת נייר", מבהירה אורפז, ומסכמת: "התחושה שלי בסופו של יום הוא ש'עשיתי את זה'. שזה אפשרי לגדל ילדים, ולהחזיק עסק וזוגיות תוך כדי. לאחר כל השנים האלה ומערבולות החיים אני מרגישה שלו הייתי צריכה להתחיל הכול מחדש – הייתי עושה הכול בדיוק כך".

צילומים מימין לשמאל: מיכל סדן (צילום: רוני דדון), ענת אורפז (צילום: אופיר הרפז), שולמית באומן (צילום: רוני דדון)

הכתבה המלאה התפרסמה במגזין "החיים הטובים" / גיליון מרץ 2018