לפני 5 שנים, כשחגג יום הולדת 70, הזמנו את מאיר שלו לראיון אישי. בעקבות מותו המצער אנו מביאים בפניכם שוב את הראיון המעניין:
---
מאיר שלו הוא איש שמשתמש בידיים חשופות, שוורידים למודי ניסיון מטפסים לאורכן. הוא מקליד את ספריו הרבים על מחשב, מקיש לאט בשתי האצבעות המורות על המקשים. בחוץ גשום וקר והוא, בתוך הבית, מכלכל את האש המבוערת באח בגזירי עץ. אחר כך הוא נעמד סמוך לכיריים ומתקין ציר דגים למרק צרפתי, ומוכיח שהבישול שלו לא פחות טוב מהכתיבה שלו (מתכון מצורף).
אחרי אחת הפגישות שלנו, הוא מתיישב לצד השולחן שניצב מחוץ לדלת ביתו ומקלף לימונים מהם יכין לימונצ'לו. בפגישה אחרת, שמש שקרנית של חורף מלטפת באור בהיר את גינת הבר המפורסמת ביותר בישראל, אותה תאר לאורך השנים בטורו האישי ובספר האחרון שפרסם למבוגרים, "גינת בר". שלו מסתובב בגינה משעות הבוקר המוקדמות ומנכש עשבים. "זה אף פעם לא נגמר", הוא אומר בשעות הצהריים, מתכופף ותולש בידיים חשופות קבוצת עשבים סוררת. הוא ממשיל את עבודת הניכוש לניהול סכסוכים. עבודה, שגם כשמתמידים בה, לא מסתיימת.
מאיר שלו בן 70, כמו מדינת ישראל. כשאני אומרת לו את זה, מתגנב לו לפנים חיוך קטן ובלתי רצוני. עד כה הספיק לחלוש על שלוש קריירות, כנהג אמבולנס עד גיל 25, כעיתונאי עד גיל 40 וכסופר. יש סיכוי לקריירה רביעית? "אני לא יודע מה להגיד לך. יכול להיות שאעבור לכבישת מלפפונים ומכירתם. אני מאוד טוב בזה. אני יכול להתפרנס כיום מכבישת מלפפונים וייצור לימונצ'לו. אם יימאס לי לכתוב כנראה זה מה שאעשה".
הוא מתעורר כל בוקר בשעה 4:30, שותה קפה, ומתחיל לכתוב. בחורף עדיין חושך בחוץ כשהוא מתיישב סמוך לשולחן עץ שניצב במרכז הבית, מול חלון ענקי. השמש עולה לשמים ומהחלון נשקף נוף של עמק יזרעאל מלא ירק, שמזכיר עמקים בשוויץ או ביער השחור.
הוא אוהב טבע אבל מאז הפציעה שלו בצבא לא יכול לטייל ברגל או לסחוב תרמיל על הגב ולכן מטייל על רכב שטח, שחונה מחוץ לבית. "יש לי נסיון בזה מהשירות הצבאי. אני אוהב לטייל עם אנשים אבל לפעמים גם לבד. זה לא כל כך בטיחותי אבל אני עושה את זה. נסעתי לנגב לבדי, מצאתי עץ שיטה נידח ושכבתי מתחתיו שבוע ימים. לקחתי איתי ספרים ואוכל ומים ואוהל".
נשמע קשוח. איך אתה מתפנק?
"אני אוהב להתפנק עם מאכלים שאני אוהב. גם ביציה שעשויה כמו שצריך - שלא כולם יודעים להכין - עם פרוסת לחם בצד וגם מרקים, כמו מרק עוף. אם אני נוסע לאזור הולנד, בלגיה, או צרפת, יש לי שם חבר וביחד אנחנו מתפנקים בסעודת חורף. הפינוק הוא לראות אותו ולאכול. אני לא בן אדם של לוקסוס. אני לא צריך מכוניות מפוארות או ג'קוזי. אלה לא דברים שמדברים ללבי. אני אוהב לפנק את עצמי עם חפצים איכותיים מבחינת התפקוד שלהם. כלי עבודה טוב. מחשב - שיהיה טוב. רכב שטח - שיעשה את שנדרש ממנו. הבגדים שלי הם כמעט כולם בגדי עבודה של חברה מאוד מסוימת מארצות הברית. רק את המכנסיים שלה אני לובש. כשאני מרגיש את המכנסים האלה על גופי נהיה לי נעים. יש לי עיוות מסוים בעמידה, במותן, בגלל הפציעה שלי. המכנסים האלה מעלימים את זה. עם המכנסים האלה אני נראה סביר. אף פעם לא אלבש משהו הדוק. האקסטרווגנטיות שלי היא מאוד פנימית. מחשבות מופרעות על בני אדם, על החיים, על עצמי".
"גינת בר", ספרו האחרון למבוגרים עוסק בצמחי הבר של ארץ ישראל. "זה לא ספר בוטניקה ולא ספר גינון", הוא מסביר. "זה ספר בו אני מתאר את עצמי בתוך הגינה. יש שם קטעים שנוגעים לכל צמח ולדרך העבודה שלי, אבל הרוב אלה סיטואציות, מחשבות ואנקדוטות שנוגעות לי ולגינה. אנקדוטות שמשיקות להיסטוריה של הארץ".
"גינת בר" הוא רב-מכר בארץ והספיק להתפרסם כבר בגרמניה, ברוסיה ובארצות הברית. בימים אלה הוא רואה אור בהולנד וגם בשפה הסלובקית, אבל ההפתעה הגדולה מבחינת שלו היא ההתקבלות שלו בארץ. "פה לא הייתי בטוח שיהיה בסט-סלר והנה, הוא נהיה".
איך אתה מסביר את זה?
"יש קשר של האדם לארץ, לנוף ולטבע בכלל. הספר הזה לא שייך לז'אנר. הוא יצור בפני עצמו".
אתה משתף בספר פעולה עם אחותך, הציירת רפאלה שיר, שמאיירת את הספר.
"לאחותי הייתה תערוכה במוזיאון ארץ ישראל, אבל בעבודה על הספר לא נתתי לה קארט בלאנש. רציתי לראות כל ציור כדי שאפשר יהיה להיות לזהות את הפרח. היא ישבה בגינה שלי וצילמה סקיצות במסגרת עבודת מחקר. היא גרה בקנדה והעבודה הייתה במיילים וווטסאפ. היה מאוד נחמד לעבוד איתה. היא מציירת נפלא וגם אחות שווה. היא עוברת על כל הרומנים שלי במקביל לעורך של ההוצאה ואומרת שאברהם יבין עורך אותי כדי שיצא ספר יותר טוב והיא עורכת אותי כדי שלא אעשה בושות למשפחה".
אביו, יצחק שלו, היה משורר, סופר, מורה, חוקר תנ"ך וחבר האקדמיה ללשון העברית. "אני חייב לו הרבה מהידע שלי, מהלשון העברית עד תנ"ך ונוף הארץ. היינו מטיילים איתו הרבה. הוא היה משורר ידוע בשנות החמישים והשישים". בכניסה לביתו של שלו, סמוך לדלת, תלוי שלט של רחוב על שמו של אביו. אמו, בתיה, הייתה מחנכת בתיכון ליד האוניברסיטה ומורה לתנ"ך. "היא בת נהלל, הייתה מושבניקית. הם היו זוג חריג כשהתחתנו בסוף שנות הארבעים כי היא הייתה פלמ"חניקית והוא חבר אצ"ל. אבל האהבה גישרה. הם יותר התווכחו על ספרות ותנ"ך מאשר על פוליטיקה".
איזה הורים הם היו?
"הם השקיעו המון בלימוד, חינוך ואהבה בילדים שלהם. הם היו הורים מתקדמים ומודרניים. באותה תקופה ילדים קיבלו מכות על ימין ועל שמאל, מה שלעולם לא קרה אצלנו בבית. זה היה בית שהשקיעו בילדים, לימדו ופיקחו על מה שאנחנו קוראים. זה היה בית בלי כסף כי עד שהייתי בן עשר התפרנסנו ממשכורת אחת של מורה. אני בהחלט זוכר מחסור חומרי, אבל עושר אינטלקטואלי, לימודי, השכלתי וספרותי. תמיד סיפרו לנו, הקריאו לנו, לימדו אותנו לקרוא עד גיל ארבע. ההורים שלנו לימדו אותנו באופן מהנה. אין לי שום תלונות או ביקורת עליהם כהורים. הם היו יוצאים מהכלל".
הוא אבא של זוהר ומיכאל וסבא של ילדיה של זוהר: הדס בת 8.5, סלי, בן 3.5, ומגדיר את עצמו כסבא טוב ומשקיע אם כי לא סבא משוגע. "חברים וחברות בני גילי שורצים אצל הילדים כדי לראות את הנכדים ועושים בייביסיטר. גם בגילי אני אדם שעובד הרבה מאוד. פורמלית פרשתי לפנסיה מ"ידיעות אחרונות" אבל אני ממשיך לעשות את אותה העבודה וממשיך לכתוב את הספרים שלי, אז לא הורדתי את קצב העבודה באחוז אחד, כך שאני צריך גם את הזמן שלי ובני המשפחה בהחלט מכבדים את זה".
מה אתה עושה עם הנכדים?
"מבקר אותם פעם-פעמיים בשבוע והם באים הנה לפעמים. אני מקריא להם וקורא להם בצורה אינטראקטיבית. תוך כדי קריאה אנחנו מדברים על הספר ומסבירים דברים. הם באים איתי לטיולים עם הטנדר ועובדים איתי בגינה, כי זה חשוב שילד ישתול ויזרע משהו. לפעמים אני מכין להם לאכול את מה שהם מבקשים. הדס מבקשת סלמון. היא קוראת לי 'סבא סלמון' כי היא יודעת שתקבל. סלי עוד לא עיצב טעם כל כך נוקדני כמו שלה. הוא יותר נינוח. ההסתכלות שלו על החיים יותר רגועה. אבל שניהם אוהבים שאני קורא להם ספרים. לפעמים אני בא לבית הספר או לגן וקורא לכיתה".
מעטים הם ההורים שמגדלים את ילדיהם ברומנים שלך. לרוב אלו הסבים שמתפקדים כהורים וכמחנכים.
"שמתי לב לזה בעצמי לא מזמן ושאלתי את עצמי מה קורה פה. זה חוזר על עצמו. אין לי תשובה על זה. הסבים שלי לא גידלו אותי, גדלתי אצל ההורים. חיבבתי את סבתא שלי מצד אימא. בספרים שלי הסבא עושה מהנכד כלי שרת. ב"רומן רוסי" השימוש בנכד זו הדמות באמצעותה הסבא יכול לנקום. לסבא היתה בת שנהרגה באירוע טרור ובן שנעלם, ויש לו בן שממשיך ברפת אבל הוא איש עצור וסגור ולכן מבחינתי הוא מגדל לו חיה מאולפת בבית. הקוראים אוהבים את הסבא כי הוא מתואר על ידי הנכד, שמעריץ ואוהב אותו, אבל בעין אובייקטיבית זה אדם איום ונורא. הוא מגדל את הנכד כמו שמלכת הדבורים מגדלת דבורה פועלת בכוורת. הוא אוהב אותו אבל הנכד מודע שהוא מגדל אותו כדי לבצע את נקמתו בבוא הזמן. ב'שתיים דובים' הסבא לוקח את הנכדים בכוח מהאימא ומגדל אותם להפליא. זאת הכפרה, זה התיקון, כך לפחות התכוונתי, ויש לו על מה לכפר".
מה ההבדל בין כתיבה למבוגרים ולילדים?
"ספרי ילדים אני כותב בעט וספרי מבוגרים על מחשב. אני יודע לנקד ועם מחשב קשה לנקד מהר. אני זורע את הנקודות עם האותיות וכשאני כותב מנוקד אני מרגיש שהנייר מואר וזה מאוד נעים. בשלב אחרון אני מכניס למחשב. יש משמעות למסה של הספר. כתיבה של ספר גדול עם המון גיבורים וגיבורי מישנה זו התעסקות אחרת מאשר כלב ואבא. הזמן שאני מקדיש לספר ילדים הוא עשירית ממה שאני מקדיש לרומן. כדי לכתוב ספר ילדים אני צריך רעיון טוב. אני לא מקפיד על מסר אלא מקפיד על סיפור. המטרה שלי היא לספר לקורא סיפור טוב שיהיה כתוב הצורה אמנותית ומקצועית. לא אכתוב סיפור כדי להעביר מסר או לחנך. לא כתבתי את 'רומן רוסי' כדי שאנשים יתעניינו בתולדות העלייה השנייה ולא את 'שתיים דובים' כדי שאנשים כן ירצחו או לא ירצחו את זולתם. רציתי סיפור טוב. הסיפור חשוב לי כקורא ולא רק ככותב. אם אני מתחיל ספר חדש ומרגיש שלא מתפתח סיפור אבל יש אמירות חשובות על העולם, ואם זה נמשך יותר מחמישים עמודים, אני עוזב את הספר. אני לא אשאל סופר 'מה רצית להגיד?' אלא 'מה רצית לספר?'."
מקריאת הרומנים שלו אפשר להבחין מיד שהוא אוהב את הדמויות הנשיות שהוא כותב ומאדיר אותן, גם אם באופן לא מודע. אחרי שקראתי את "הדבר היה ככה", ספרו האוטוביוגרפי על הנשים במשפחתו ובעיקר על סבתו, טוניה, ושואב האבק שקיבלה, התחלתי לשטוף את הרצפות בבית ללא מגב, על ארבע, כמו שנהגה לעשות אמו.
"הייתי קשור קשר מאוד חזק עם הנשים של המשפחה", הוא מספר. "כילד קטן בשנות החמישים אהבתי לשבת עם סבתא שלי, אמא שלי, אחות של אמא שלי, והגיסה של אמא שלי שהיו יושבות על אחת המשימות המשפחתיות הגדולות של בישול ריבה בפיילה ענקית של נחושת. זה הצריך כמה נשים ביחד. הן היו מספרות סיפורים מדהימים ואיש לא חשב שהילד בן הארבע זוכר הכל ושומע הכל. תמיד היה לי נעים בחברתן. במידה רבה מצאתי שם גם עניין נפשי ואינטלקטואלי יותר גדול. תמיד אהבתי להיות במחיצת נשות המשפחה שלי".
שלו סיים עתה לכתוב ספר ילדים חדש שנמצא בתהליך של איור על שולחן העבודה של יוסי אבולעפיה, והתחיל לכתוב רומן חדש. אם מבקשים ממנו להסתכל אחורה, הוא מודה שהוא מרוצה מהמקום בו הוא נמצא מבחינה מקצועית. "אני מרוצה מזה שאני כותב כבר שלושים שנה ברציפות רומן אחד אחרי השני יחד עם ספרי ילדים וספרי עיון והמעיין טרם חדל לנבוע. זה קורה מהראש, מהדמיון. זה לא משהו שמוצאים את הפטנט כדי לייצר את זה. לא לומדים את זה בשום סדנה. אני מאמין בסדנת כתיבה של קריאה של ספרים טובים שסופרים טובים ממך כתבו. עשיתי את זה מגיל ארבע עד ארבעים ורק אז הרשתי לעצמי לנסות. הבנתי שלא אכתוב כמו ולדימיר נבוקוב וגם לא כמו גוגול. את 'לוליטה', הספר האהוב עלי בעולם, כבר לא אכתוב".
יש בך קנאת סופרים?
"אני נהנה לקרוא ספרים של סופרים טובים ממני כי הקנאה בהם מאוד נעימה. אני מראש מוותר על הסיכוי שאגיע לרמה שלהם. אני גם יודע שאני עושה את המקסימום. מצד אחד זה מדכא אותך כי אתה אומר 'הגעת לשיא שלך אז לא תתפתח ולא תשתפר יותר', אבל אני לא חושב שאכתוב הרבה יותר טוב ממה שאני כותב עכשיו. אין היום בארץ סופר שאני קורא אותו ואומר 'וואי, הייתי שמח אם הייתי מסוגל לכתוב כמוהו'. קריאת ספר זה בליינד דייט. גם הקורא חשוב. יש ספרים שקורא אחד יאהב אותם מאוד וקורא אחר יניח אותם באמצע. זה לא אומר אם הם טובים או רעים. זה רק אומר שהבליינד דייט הצליח או נכשל".
מתכון למרק הדגים של מאיר שלו
מרכיבים להכנת הציר:
בצל
שום
כרישה
גזר
שורש פטרוזיליה
שורש סלרי
חמאה
שמן זית
ראשי דגים ועצמות דגים
הכנת הציר:
מטגנים את הבצל, שום, כרישה וחתיכות גזר בחמאה.
מוסיפים את ראשי ועצמות הדגים, את שורש הפטרוזיליה ושורש הסלרי ומכסים את הכל במים. מבשלים על אש קטנה במשך שעה ומורידים בכף קצף שעולה למעלה.
לפני סינון הציר מועכים את הרכיבים בתוך המרק כדי להדגיש טעמים ומסננים לסיר חדש.
מרכיבים להכנת המרק:
תפוחי אדמה
פילה דג לבן
פטרוזיליה/שמיר
יין לבן/עראק
הכנת המרק:
מבשלים תפוחי אדמה בתוך הציר עד ריכוך. בשש הדקות האחרונות של בישול המרק מוסיפים פיסות דג לבן, בדקה האחרונה מוסיפים פטרוזיליה/ שמיר ולמגע אחרון יין לבן/עראק.
צילומים: גילי חן
הכותבת ד"ר מאיה גז, היא מרצה וחוקרת באוניברסיטת תל אביב ובמכללת הדסה בירושלים
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין "החיים הטובים"
