"אלה פניה הכפולים של מחלת האלצהיימר", מסבירה הסופרת מיכל זמיר. "מצד אחד, בשנים שהייתה במלוא צלילותה, אמי הייתה אדם חמור מאוד ביחס לעצמה וגם ביחס לסביבה. היא לא הייתה מה שניתן לתאר כאם קשובה ורכה וכמקור של ביטחון. יש לי אתה על כך חשבון - שלא מתפוגג גם במחלתה. אבל, מצד שני, פתאום אני מביטה בה כשהיא איננה ואני נזכרת גם בדברים האלה בגעגוע". 
געגוע לאימא המוכרת שלך, שעכשיו היא מישהי אחרת?
"כן. קשה להסתכל על מחלה כזאת לאורך זמן. מחלה קשה ומבזה שגוזלת את האני. זו לא רק מחלה. אומרים שלחץ דם וכולסטרול זה גנטי ויש בהם מרכיב של אורח חיים, אבל לא מייחסים להם משמעויות פטאליות. אבל את לא יכולה לחשוב שאלצהיימר זה סתמי. את חושבת שזה סימפטום למשהו שהיה שם כל החיים. זה סד שהיא כבלה את עצמה אליו והיו לה חיים תובעניים ביחס לעצמה".
מה אמך העניקה לך?
"יחד עם הדברים שלא העניקה לי, היא העניקה לי דברים כמו השכלה ראשונית וגירויים ראשוניים של תרבות ושל אמנות, ודברים שהם חשובים ועושים את האדם. היא סיפרה לי דברים על ילדותה, ואולי כך קשרה אותי למקום שאני לא סובלת אך אוהבת, ירושלים. אני מסתובבת בירושלים של היום וקשה לי לראות אותה בגלל אופייה העני והסיפורים ששמעתי. אני רואה את ירושלים של אימא, שזה ערש הציונות במובן שאני הכי אוהבת, והאוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה. הכי קל לי להזדהות עם זה. אני קשורה אל הדברים האלה במבט שלה. היחס שלה לעברית, לספרות עברית, אפילו לספרות ההשכלה, עדיין מפעפע בי. אמנם לא היו הרבה דברים אחרים שרציתי, אבל היו דברים שהיא העניקה לי, ואני אסירת תודה לה עליהם. הם מיוחדים והם אני, ואני מנסה - בתוך הריק הזה - לנהל את החשבון הזה. אולי לא הייתה תמיכה ולא היה רוך, וכן הייתה דרישה שממשיכה ורודפת אותי עד היום, ויש לי נטייה לפרפקציוניזם קצת מסרס. ובכל זאת אני מודה לה על כל זה, על האופן שבו טבעה את עצמה בי".
כך את משאירה אותה עוד קצת בחיים.
"אני מסכימה אתך. כשאני אומרת איך הרגשתי ביחס לספר הייתה לי הרגשה שזאת האמת, שלא טייחתי, ואימא שלי מאוד אהבה את האמת. היא לא אהבה פאתוס. הייתה לי הרגשה שכתבתי ספר שהוא לרוחה; שאילו הייתה קוראת בו היא הייתה אוהבת אותו, וזה אולי אחד הדברים שהכי חיממו את לבי".

מבט חדש על המציאות
זמיר כתבה את הסיפור שלה ושל אמה בלבד. אביה, האלוף וראש המוסד לשעבר צבי זמיר, אינו מוזכר בספר, כמו גם אחותה ואחיה של הסופרת. "אימא היא הדמות המשמעותית ביותר בחיי - לטוב ולרע", היא מסבירה.
בחרת לספר בכותרת "חמש ארוחות ביום". מדוע?
"אמי חיה את כל החיים הצלולים שלה באופן מאוד קפדני בכל הקשור לענייני אכילה. היא יכלה לחשב כך: 'היום אכלתי עוגה, מחר לא אוכל ארוחת ערב'. באינסטיטוט שאליו נכנסה עם המחלה, במסגרת חלק מאובדן האני שלה, פתאום היא התמסרה לסדר של חמש ארוחות ביום ועלתה במשקל. אני רואה שחרור גדול בתאווה שלה לאוכל לא אנין במיוחד, ואני שמחה בשבילה. אני אומרת, הנה חוויה משחררת אחרי חיים של חומרה ושל חשבון. תאכלי, תשני, תעשי את כל מה שלא הרשית לעצמך".
בסוף הספר, שכתוב באווירה של חוסר אונים מהולה בהומור, את מאכילה את יושבי האינסטיטוט אבל לא מכריחה אותם לאכול. לא יכולתי להימנע מלזהות את השינוי שעברת. את ההתרככות שלך.
"ההתרככות וההבנה של מגבלות אנוש, והעובדה שאין מה להתייהר, וכל הסמוי והמודחק סופו להשתחרר - הם תהליך. את רואה אדם שחי על זמן שאול. גם אם לא יהיה לי אלצהיימר, זה הזמן שיעבור עד שיתרופפו המושכות והכול יתבלה. יש פתאום קשר ותהליך של התבגרות שעליו אני גם מודה לאימא שלי. אני אפילו לא תובעת מעצמי להיות מכובדת בסוף. המחלה שלה מאוד שינתה אותי, כאדם. במקביל למחלתה למדתי ביבליותרפיה ועשיתי את הסטאז' ואת הפרקטיקום בגהה, ואין שום ספק שהמקומות האלה השתלבו נהדר עם האינסטיטוט ויצרו בשבילי חוויה של ראייה מחודשת. היוולדות של מבט חדש על המציאות. זו זכות גדולה שתהיה לאדם באמצע החיים הזדמנות ללימודים מחודשים ושתיוולד בו ראייה חדשה. זו, בעיניי, המתנה הכי גדולה שקיבלתי ממנה. אני מרגישה שהספר הזה זו קצת מתנה שלה אליי. זה דבר שהיא לא הייתה מעורבת בו ואני מילאתי את התפקיד שלה ומילאתי אותו באהבה, ובמובן מסוים הוא טקסט אם-בת. היא נוכחת כמו שהיא הייתה רוצה להיות נוכחת. אני חושבת שזה הטקסט שעשה בינינו שלום. הוא פינה לה בתוכי מקום אמתי, לא משהו שתלטני או רודפני אלא חלל שבתוכו היא מפרה אותי".
את שבעת רצון מהספר? הוא שיפר את מצב רוחך?
"כשאת מסיימת לקרוא ספר, ואם את ישרה עם עצמך, את יודעת אם הוא טוב או לא טוב. יש הרבה סופרים שאומרים שהם אוהבים את הספרים שלהם באותה מידה. אני לא. אבל אני חושבת שהספר הזה נהדר. יש לזה כל מיני הסברים, מבחינתי. באופן מוזר אני מרגישה מאוד טוב בתוך מסגרות או מרחבים של קיום משונה. בסיס צבאי, בית חולים, אינסטיטוט, כמו בספר. יש משהו בלוגיקה של המקומות האלה שהוא, בסופו של דבר, מעשיר את הלוגיקה הנורמליות שאתה אנחנו מסתובבים".
כי יש סדר ומעגליות.
"כן. באינסטיטוט מנסים לייצר יציבות בתוך עולם שהוא סוער ומפחיד. אני חושבת על המטופלים. לחיות באי-ודאות הזאת זה דבר מאוד מפחיד. יש שלב שבו מתרגלים. כל אחד בקצב שלו. יש אנשים שעדיין תוהים ושרוצים לחזור הביתה. הם לא מבינים. מישהי במחלקה של אימא שלי, אחרי שש או שבע שנים באינסטיטוט, פנתה אליי בחיוך ממזרי ואמרה לי, 'בואי קחי אותי הביתה, הדירה שלי נמצאת ברמת גן'. האישה הזאת נמצאת במקום שהיא לא יודעת איפה הוא ולמה היא נמצאת שם. השגרה, הרוך והיחס של אנשי הצוות מקלים במצבים האלה. זה מקום נורא עצוב".
זמיר היא אמה של רוני, בת 20, סטודנטית בפרויקט המצטיינים "אמירים" באוניברסיטה העברית. היא נמצאת במצב של התפעלות תמידית מבתה הצעירה ומודה שהאימהות שלה אחרת מזו של אמה. "אני אימא אחרת, כי לא העמדתי את עצמי אף פעם בתור דוגמה. חשפתי בפני בתי אמת מורכבת על יתרונותיי ועל חסרונותיי. הייתי הרבה פחות חינוכית ביחסים שלי עם הבת שלי. אני חושבת שהשתדלתי מאוד לא להמשיך ולהנחיל את החומרה, ואני חושבת שנכשלתי. אני רואה אצל הבת שלי חומרה יותר גדולה משלי. התחלתי לחשוב שזה תורשתי".

האם לוותר על התענוגות למען הזקנה?
אמה נמצאת באינסטיטוט כבר תשע שנים. "היא שוברת את כל הסטטיסטיקות. היא מהוותיקים, ובהתחשב בזה שהיא הייתה אישה עם כולסטרול בשמיים ועם אסתמה, היא מפגינה בריאות שלא תיאמן. היא שכחה גם את המחלות שלה. היא לא מזהה אותי כבר שנים. אני משתדלת לבקר אצלה פעם בשבוע. מרחק חצי שעה נסיעה. זה יום כזה שאני מקדישה לה. אני באה ומדברת אתה, שואלת אותה מה העניינים, והיא לא עונה. אני נותנת לה לאכול צהריים. זה נוח לי לבוא ולהאכיל ולעשות משהו". 
הקראת לה את הספר?
"לא. היא לא עמנו. אבל אני מדברת הרבה עם אנשים אחרים. בעבר זה היה דיבור יותר אינטנסיבי. זה מעניין לי. יש תמיד חולה מאושפז שיותר מפוקס, אז אני מנסה לדבר אתו. זה מעניין אותי. אני לא משתעממת". 
אל הספר הזה הגיעה אחרי שכתבה ספר אחר ולא הצליחה להמשיך. "זאת הייתה יוזמה של עליזה ציגלר. היא כינסה אנתולוגיית סיפורים שנכתבו בעקבות הסרט 'עד קצה הזריחה' של סילבן בייגלאייזן. במשך תקופה הוא בילה עם אמו בסוף ימיה, וזה סרט חזק על חוויה של פיוס ושל אהבה אחרי שנים של חשבון. כתבתי את 'מעילי', סיפור שהתרוצץ לי בראש הרבה זמן והטריד אותי, כי איך אימא שלי מזהה את המעיל ואותי היא לא מזהה. הסיפורים התחילו להישפך, וכתבתי את הספר כולו בחצי שנה. הוא לא ספר ארוך, אבל הוא היה שם. הספר היה צריך להיכתב. אי-אפשר להתעלם מהמחלה הזאת ומהזקנה ומשאלות כמו, האם אנחנו רוצים לחיות ככה או לא למצות אפשרויות שהרפואה המודרנית מזמנת לנו. אנחנו חיים בזהירות, שומרים על בריאות, חוסכים מעצמנו תענוגות לטובת הזקנה. האם תענוגות זה דבר שאין לו ערך והוא לא מעשיר את חיינו בשנותינו הצעירות יותר? שווה לוותר עליהם למען הזקנה?"

"בן זוג הוא תחליף לאימא"
זמיר משתדלת לשמור קצת תענוגות לשנותיה הצעירות. היא חיה בדרך שמתחשק לה באותו הרגע. היא אוהבת ספורט למרות העובדה שסובבה את קרסולה ונקעה אותו, ועכשיו היא מושבתת לכמה ימים. "זה מאט את הקצב", היא מודה, "אבל בדרך כלל יש לי מסגרת משמחת של קבוצת ריצה בחמש השנים האחרונות. אנחנו שלושה שרצים יחד, חברה וחבר טובים, ונהנים מאוד מהריצה הזאת. או כמו שאומרת פנינה חברתי, מקסימום דיבורים מינימום הישגים. אז מצד אחד אנחנו רצים לאט ומקשקשים, לאורך עשרה קילומטרים. מצד שני, אני עושה פילאטיס שלוש פעמים בשבוע, וזו חוויה נפלאה. מצד שלישי אני מעשנת, וזאת ההתמכרות הקשה שלי. אני לא יכולה לכתוב בלי לעשן. קשה לי להתרכז, אז אני לא רוצה לוותר על הכתיבה, ומבינה שזה יקצר עשר שנים מהחיים. אז יקצר".
זמיר, בת 54, נולדה וגדלה בצהלה. אמה ילידת הארץ, אביה נולד בלודז' והגיע לארץ בגיל חצי שנה. הוריה נפגשו בפלמ"ח. אמה הייתה בחטיבת הראל בגדוד מלווה השיירות. "אישה עם כושר גופני מצוין. הגם שהייתה ירושלמית הייתה שחיינית מצוינת, עם גוף חזק ויפה. כשהתחילה המלחמה הייתה קצינת ת"ש בחטיבת יפתח. היא התגייסה לפלמ"ח בגיל 18, ובגיל 23 הם התחתנו".
בעשר השנים האחרונות את בזוגיות עם ירון לונדון. אימא שלי אמרה לי פעם שבן-זוג הוא תחליף לאימא. זה תקף גם אצלך?
"בן זוג הוא בפירוש תחליף לאימא. ירון הוא אדם מיילד. הוא אדם שאנשים בסביבתו פורחים. הוא מצמיח, גם עם הילדים שלו וגם עם האנשים שעובדים אתו. הוא אדם מתפעל ונדיב. אני חושבת שכל התכונות האלה, שלא היו לאימא שלי, בסופו של דבר הפריחו בי משהו במהלך התקופה הזאת. הוא גם הסתכל על האופן שבו אני מטפלת בה, באינטנסיביות בהתחלה. הוא מאוד התפעל מהמסירות שלי והפך אותה לכדאית. הוא העריך אותה, ופתאום הערכתי את עצמי. המבט שלו הוא מבט מיטיב מעין כמוהו"/
הוא אוהב את הספר?
"מאוד. אנחנו מדברים על הדברים האלה, כי בכל זאת הוא מבוגר ממני 24 שנים. אנחנו מדברים על הזיקנה. אני אומרת לו, 'אתה לא תראה אינסטיטוט מבפנים. אתה באחת, בתאונה ביתית באמבטיה'. זו זכות בעיניי. זו מתנה אדירה לתת לסביבתך. זה משהו אופטימי. המחלה של אימא שלי גרמה לי להתחיל להפסיק לפחד מהמוות".