"אני חושב קונספטואלית ומדבר קונספטואלית"

בימים אלה מוצגת בתיאטרון גשר ההצגה "אבות ובנים", עיבוד בימתי לספרו האלמותי של איוואן טורגנייב. על העיבוד, על הבימוי ועל עיצוב הבמה אמון יחזקאל לזרוב, מהקולות הרעננים והמבטיחים של התיאטרון הישראלי, ומי שמקיים כבר כמה שנים דיאלוג אמנותי עם תיאטרון גשר, דיאלוג המוביל ליצירות מרתקות שזוכות לשבחי המבקרים ולאהדת הקהל. למרות ההצלחות הגדולות דומה שלזרוב חרד, חושש, אפילו מפחד, לפני כל הפקה בבימויו שעולה על הבמה. סקירה קצרה של שלוש יצירות שלו, שעלו לאחרונה בתיאטרון גשר, מבהירה עד כמה אין לו באמת סיבה לדאוג. מה שהחל בעיבוד מופתי ל"נופל מחוץ לזמן" של דויד גרוסמן, נמשך ב"אליס" שזכה להגדרה כיצירת מופת, וכעת ב"אבות ובנים", מסמן את השפה האמנותית הנבנית סביבו, את הסגנון ואת המגע שייחודי רק לו. מי שהתחיל דרכו כשחקן באנסמבל המוערך של תיאטרון גשר הפך מזמן לאחד הבמאים והכוריאוגרפים המסקרנים והמבוקשים על הבמות.

"כשאתה צעיר, אתה לא מבין מה קורה סביבך"
לפני 16 שנים הגיע לזרוב, בן 44, לתיאטרון גשר כשחקן, והוא משתף אותנו בתיאור תחילת דרכו. "חזרתי מלונדון אחרי שלמדתי שם במשך שנה תיאטרון. ידעתי שתיאטרון גשר מעלה הפקות איכות, לא הכרתי הרבה מהיצירות שלהם, אבל נמשכתי אליו. הניסיון הקודם שלי עם להקה היה מהתקופה שבה רקדתי בלהקת בת שבע, והרגשתי שחסרה לי התחושה של להיות חלק מקבוצה המייצרת אמנות, מדברת אמנות ומתעסקת באמנות, ולא רק שחקן שמכתירים אותו כך או אחרת, שנמצא באיזה מרדף אקראי אחרי הצלחה. 
"זה היה אחרי תקופה שבמהלכה, בין הגילים 27-23, פרצתי כשחקן והיו עליי המון כתבות, ואז אתה חש שעליך לנווט את החיים שלך די לבד, אפילו שיש לך סוכנים. אתה לבד בתוך הדבר הזה, וגם אם אתה מבין את חוקי המשחק אתה די אבוד, ואז אתה עובר מפרויקט לפרויקט כשאתה לא בהכרח שלם אתם. הייתי נורא צעיר, בגילי העשרים פלוס אתה צעיר מכדי להבין מה קורה סביבך". 
כשחזר מלונדון פגש לזרוב במקרה את רן גואטה, שהיה החבר הכי טוב שלו בתיכון. "הוא אמר לי שהוא בדרך לאודישנים לתיאטרון גשר, והחלטנו שאני בא אתו. היו באמתחתי שני מונולוגים באנגלית בזכות הלימודים בלונדון, מה שעזר מאוד, כי אריה יבגני, המנהל האמנותי של תיאטרון גשר, מבין אנגלית, והגישה אליו הייתה ישירה. בסוף האודישן יבגני ביקש שאעבוד על מונולוג קלאסי בעברית, ואבוא כשאהיה מוכן. הלכתי הביתה ובתוך יומיים הכנתי מונולוג מהמלט, שיר שהקלטתי מלווה בריקוד, ובניתי ממש מופע של 45 דקות. היה בו הכול חוץ מתוכנייה (צוחק), והתחלתי לעשות להם נאמבר אחרי נאמבר. ידעתי שאין סיכוי שאני מפספס את זה, ויבגני לקח אותי מיד להחליף את אמנון וולף ב'חלום ליל קיץ' ומיד נכנסתי לחזרות של 'העבד'".  

יחזקאל לזרוב

צילום באדיבות סטאר מדיה

"הציפיות עולות, אז גם הרף עולה"
מאותו מפגש החל רצף של עבודה ותפקידים שהיו מרגשים ומאתגרים עבור לזרוב, ונוצר שיתוף פעולה בינו לבין יבגני. "הפכתי לכוריאוגרף הבית", הוא מספר. "הייתי צעיר ורעב לתיאטרון, כי לפני כן עשיתי רק טלוויזיה וקולנוע, ורוב הניסיון הבימתי שלי היה כרקדן. יבגני היה נדיב אליי באופן אבסולוטי, ואחרי שנתיים, בגיל 30, העליתי את מופע היחיד 'חזי' בסוזן דלל, בתמיכתו של יאיר ורדי, מנכ"ל מרכז סוזן דלל למחול ולתיאטרון, ובתיאטרון גשר החליטו שהם מאמצים אליהם את המופע, שרץ בהאנגר במשך שנה. 
"אחרי חמש שנים בלהקה הרגשתי שאני צריך להמשיך, ולהתנסות בדברים אחרים, ובגיל 33 עברתי לתיאטרון הקאמרי. שיחקתי ב'זה הים הגדול, ב'היה לא היה', ב'האריסטוקרטים', ב'ינטל' ועוד. בסך הכול הייתי שם שמונה שנים, שבמהלכן הגעתי לגשר רק כצופה, כמבקר, עד שיבגני עשה את 'הדיבוק' והציע לי לעזור לו בכוריאוגרפיה גם ב'הדיבוק' וגם ב'יונה ונער'. בסוף ההפקה הוא לקח אותי לשיחה ואמר לי שהוא רוצה שאביים בגשר. זה היה ממש שוק עבורי".
למה שוק? הרי מלאכת הבימוי לא הייתה זרה לך. 
"נכון, ביימתי את סטמפניו יחד עם עדנה מזי"א, ביימתי את מופע היחיד שלי 'חזי' ואת 'איגלו' שכתבתי וביימתי בפסטיבל ישראל, אבל ההצעה של יבגני מאוד הפתיעה אותי. לא ציפיתי לה כלל, ואני זוכר שמאוד הודיתי לו, אבל, כהרגלי, לקח לי זמן לחשוב מה אני רוצה לעשות. אחרי שהתחלנו חזרות על 'הדיבוק' הוא לקח אותי הצדה ואמר לי, 'אני סוגר את התיאטרון בספטמבר בשבילך. אתה מתחיל לביים. יש לך להקה ומקום'. זה היה בערך שנה מאז ההזמנה לביים בגשר, ושוב הייתה שם נדיבות אבסולוטית כלפיי. אמרתי לו, או-קיי, ישנו 'נופל מחוץ לזמן', ספר של דויד גרוסמן שאני מאוד אוהב ורוצה לעשות אתו משהו". 
לנה קריינדלין, ממייסדי תיאטרון גשר, כבר הייתה אז המנכ"לית של התיאטרון, ומיד התקשרה לגרוסמן, שסיפר לה כי בעוד כמה חודשים עולה עיבוד לספרו בברלין. הוא נתן מיד את ברכתו לתחילת דיאלוג עם לזרוב. 
מה היה דווקא בספר הזה שמשך אותך?
"זה ספר שהיה לי נורא קשה לקרוא אותו, ספר שאתה מתחיל לקרוא וזונח אותו עשר פעמים, מאוד קשה להתחבר אליו, וזה היה ה-ספר באותה התקופה. זה מה שישב לי בראש. נסעתי לפגוש את גרוסמן במבשרת, והתברר שהיו כמה אנשים שרצו לביים את זה בארץ והוא היה צריך לבחור. הייתה פגישה קצרה, שבה סיפרתי לו על עצמי ואמרתי שאני רוצה לייצר מהלך שבו הקהל הוא האיש ההולך, ולא רק השחקן; שאני רוצה להעביר את הקהל מהלך פיזי, שיהיו שותפים לתהליך הסיזיפי האין-סופי של ההליכה במעגלים, והוא אמר לי, 'אני רוצה שתעשה את זה, צא לדרך ובהצלחה'. לחצתי את ידו ויצאתי לתהליך מאוד ארוך ומורכב. קשה לייצר מהלך כזה, ופה מגיעות לגשר תודות על ההזדמנות ועל האומץ. אל האומץ הזה התייחסו הביקורות שדיברו על תיאטרון שמאפשר לפרויקט מהסוג הזה לקרות. 250 איש בכל פעם. קהל שעולה על הבמה ויורד לאולם ועולה ליציע. לא היה דבר כזה עד אז, והיו לכולנו המון פחדים".
ההצלחה של ההצגה לא הפכה את המשך הדרך לקלה יותר?
"לא, לא קל לי (צוחק). הציפיות עולות והרף עולה, הכתירו את 'נופל' כדבר מהפכני לתקופה, ומאוד קשה ליצור אחרי דבר כזה. מאוד פחדתי להתחרות בעצמי. התחילו לצמוח אצלי האלמנט והאמונה במבנה התהליכי, בהכרה שאי-אפשר ליצור ולא לחיות, אם אתה לא מייצר לעצמך כוונה עמוקה שהכול הוא חלק מתהליך ומיצירה שהיא אין-סופית. כמה שזה נשמע פומפוזי, זו מהות שצריך ללמוד את הקודים שלה בשביל לשרוד. להבין שהיצירה שאתה עושה היא המשך ישיר של תהליך שאתה עובר. להבין איך אתה קשוב לדבר עצמו במאה אחוזים, ומייצר בתוכו הנאה חדשה, המשך ישיר להנאה הקודמת. לפעול מתוך האמת של הדבר. מושגים שיפים על הנייר, אבל ביום-יום, ברגע האמת, מאוד קשה לעמוד בהם. 
"ואז הגיע ההפקה של 'אליס', רועי חן עיבד וכתב, וההצגה הזאת הצליחה. אני זוכר שמאוד שמחתי שחציתי את תסמונת האלבום השני (צוחק), כי אחרי הסופרלטיבים על 'נופל' מאוד פחדתי, ואז הגיעו התגובות על 'אליס' מהקהל ומהמבקרים, וזה היה מחמם".
אז פה חל השלב שבו יכולת להירגע קצת?
"היו יומיים של אופוריה (צוחק), אבל התהליכים אצלי הם מאוד מהירים ואני שוכח רגשית, הכי כיף לריב אתי (צוחק). אני שוכח מהר. אני מציף את עצמי באותם פחדים נורא מהר. אני מאמין שאני כן גדל איפשהו, מהעשייה. זו אשליה שנדמה לנו לפעמים שרכשנו ביטחון, ואז אנחנו חוזרים להיות הילדים הקטנים והמבוהלים שמוצאים את עצמם באותו לופ של כאב. מה שכן, אנחנו יוצאים ממנו יותר מהר. זה הכיף בלגדול".

לעקור וליצור 
אחרי "נופל מחוץ לזמן" ו"אליס" הגיע בתיאטרון גשר תורה של הפקת "אבות ובנים", ממתק תיאטרוני מבית היוצר של לזרוב, שאינו משאיר אף צופה אדיש. חוויית הצפייה ב"אבות ובנים" היא כל כך עוצמתית, שהיא מלווה את הצופה בה גם כשהמסך יורד. 
"אשתי המליצה לי לקרוא את הספר", מספר לזרוב. "היא אמרה שזה קלאסיקה אצלם, הרוסים, בעוד שאצל הישראלים זה פחות מוכר כקלאסיקה. התאהבתי בזה מהשנייה הראשונה. זה מסוג הספרים שאתה בולע אותם. די מהר הגיע הקונספט, והיה לי ברור שהדבר שמעניין אותי בספר הזה הוא כמובן מה שהגדיר אותו – הניהיליזם. ניסיתי לפתח את המשמעות שלו בעולם של היום. ניהיליזם הוא ביטול הכול - מאמנות עד ערכי משפחה, דרך רגשות, לעקור הכול. ניסיתי לחפש עולם בחזקת נעלם. ככה הגעתי לבלו סקרין (ההצגה משלבת קטעי וידיאו שמעבירים את מה שקורה על הבמה, מ' כ'), היכולת להעלים הכול, לייצר במקביל איזה עולם שאני רוצה". 
אני מניחה שגם לבחירת הצבעים יש משמעות. הדמויות לבושות בשחור ובלבן, בגדים עדינים, נקיים ואחידים כמעט, על רקע תפאורה כחולה. 
"הבחירה בשחור-לבן, בסופו של דבר, הייתה בשל הרצון, מתוך הניהיליזם הזה, לבטל מעמדות, לבטל מינים, ולייצר שוויון בין גבר לאישה. אשתי אלין היא המעצבת, ובחרנו לתת לדמויות מאפיינים שונים, אבל בסופו של דבר לשים את כולם באותה הצלוחית תחת עין המיקרוסקופ".
נדמה שכבר הגעת לשלב שבו צופים ביצירה שלך ומרגישים את הקו האמנותי, את הסגנון שמאפיין אותך ושייחודי לך. 
"זאת המחמאה הכי גדולה שאני יכול לקבל. אני חושב שזה משהו שאפשר להרגיש אותו רק בדיעבד. אני לא מרגיש את זה, ואני שמח שמבחוץ את רואה את זה, כי אני לא עובד מתוך המקום הזה. אני לא אומר, זו השפה שלי ואני אפעל ממנה. אם פורטים את ההפקות שלי תראי שאין קשר ישיר ביניהן, אבל אם את מרגישה שיש איזו יד מאופיינת, אני מאוד שמח על זה. אין דבר שאמן יכול לשמוח לגביו יותר מזה שנוצרה שפה שמזוהה כשלו. מה שכן, יש כלים שאני משתמש בהם כמו בחינוך בבית הספר (לזרוב עומד בראש המוסד החינוכי סטודיו אנקורי, לצדה של אוסנת הבר-קוטון, מ' כ'), שבו אנחנו מנחילים לתלמידים דרכים לפרק יצירה, לפרק תוכן, ואני עושה את זה מתחילת הדרך. אלה דברים שאני כיוצר מעביר היום לתלמידים, וזו זכות גדולה עבורי". 

לוליטה וז'אן על במה אחת
בימים אלה, נוסף על כל התפקידים האחרים שהוא רגיל לבצע בהפקותיו, יחזקאל לא רק מביים יצירות מופת אלא גם מככב על במת תיאטרון הקאמרי במחזמר "שורת המקהלה", בבימויו של צדי צרפתי, ומשחק ב"תמונתו של דוריאן גריי". את הרומן עם תיאטרון גשר הוא מתכוון להמשיך, ובימים אלה הוא עוסק גם בכתיבה של הפרויקט המסקרן הבא שיעלה שם בנובמבר – הפקה שתאחד את לוליטה ואת ז'אן ד'ארק. "אלה שני סיפורים שונים, שיקרו זה אחר זה על הבמה. אני לא מפגיש אותן, לוליטה וז'אן ד'ארק לא ייפגשו על הבמה, אבל אני חושב שיש ביניהן קו מחבר. כבר בקריאה הרגשתי שיש חיבור נורא חזק ביניהן, ואחרי שכבר אישרנו את ההפקה גיליתי שבדראפט הראשון של נבוקוב, שכתב את לוליטה, הוא כינה אותה ז'אן ד'ארק. זה היה גילוי מדהים. אותו קאסט יגלם את שני הסיפורים. 
"יש לי אנסמבל שחקנים שמרגש אותי בכל פעם מחדש. יבגני והצוות שאתו מגלמים צבעים מאוד ברורים. יבגני הוא כמו צייר. כשאתה אתו בחזרות אתה רואה אותו מחזיק את הפלטה ביד, הוא רוצה אדום הוא יבקש אדום, הוא רוצה לבן הוא יוציא את הלבן. כשחקן אתה מרגיש אצלו כחומר ביד היוצר, אני זוכר את עצמי שם. שחקנים כמו שיש אצלו בלהקה אין בשום מקום אחר. הם צבעים מאוד ברורים, וכשאני ניגש לביים אותם לפעמים זה מרגיש כאילו אתה מתערב בפלטה של אמן אחר, וכשאני עובד העבודה שלי מאוד לא פרטנית. אני עובד מאוד אנסמבלית, לא עם פלטה של צבעים שונים, אלא עם תדרים. אני חושב קונספטואלית ומדבר קונספטואלית".

הכתבה פורסמה במגזין "החיים הטובים".

צילום שער: דוד עדיקא

ליצירת קשר עם מאיה כהן
יש למלא פרטים ונחזור אליך בהקדם

Loading...

מומלץ להתפנק עם הטבות חדשות

{{PRODUCTID.NAME}}

{{ProductId.Website_ShortInfo}}

מומלץ להיפגש כאן

iconfinder-time-24-103169-1.svg

{{ProductId.Date}}

iconfinder-map-pin-location-2546981.svg

{{ProductId.Location}}

מומלץ לטייל במקומות חדשים

iconfinder-time-24-103169-1.svg

{{ProductId.Date}}

iconfinder-map-pin-location-2546981.svg

{{ProductId.Location}}

הצטרפו לרשימת 
התפוצה שלנו

Loading...