"אני גאה מאוד במשפחתי והם גאים בי", אומר נתן דטנר השחקן, הבמאי, הזמר, הבדרן, המנחה ואיש הרדיו. "אתה צריך את האישה הנכונה ולהחליט כאמן שזה חלק מהעשייה האמנותית שלך. המקלט הזה, בית ומשפחה, הופך אותך לרגוע יותר. והידיעה שיש לי נחלת אלוהים שקטה, להתאוששות לקראת היום הבא, היא אחד הדברים שמדרבנים אותי ועושים לי את זה".

הוא בן 61. כבר ארבעים שנה עם אשתו, סמדר, עובדת בכירה בבנק איגוד. לזוג שני ילדים, שניהם לא בתחום הבמה. הבכורה, שרון, נישאה באביב, הבן יובל, ישתחרר מצה"ל בחודש הבא. דטנר הוא בעיקר איש במה במשרה מלאה ויותר מכך, אחד העסוקים ביותר במקצוע. רשימת מצאי נוכחית: מככב כעת ב"פליישר" וב"פילומנה", שתיהן בתיאטרון הבימה; שתי הצגות שביים רצות בהצלחה - "משפחה עליזה" (בקאמרי) חצתה כבר את הצגת המאתיים, "סיפור אהבה בשלושה פרקים" צוברת קילומטרז' בהבימה; הוא משתתף ברביו המוזיקלי "משפוחה כן בוחרים" ביידישפיל, שאותו גם ביים, מריץ את המופע "דטנר על הגג", ומשתתף זה תשע שנים(!) בתוכנית הרדיו השבועית בגלי צה"ל (עם השחקנית אודיה קורן). אה, הוא אמור לביים גם את המחזמר "הפרח בגני" שיעלה בהבימה מאמצע ינואר.

כיאה למעמדו, שאותו צבר בעבודה אינטנסיבית, דטנר הוא ממקבלי השכר הגבוה בתיאטרון הישראלי. "אני עובד קשה מאוד וחי יפה מאוד מהבמה", הוא מציין כמעט ביבושת. "ככה זה כשעושים חזרות בבוקר, מופיעים עם 'דטנר על הגג' בצהריים ומציגים את 'פליישר' או את 'פילומנה' בערב". הוא גם מסכים עם ההגדרה כוכב קופה. 

זה מנפח לך את האגו? 

"זה מלחיץ, כי המקצוע הזה בנוי על ציפיות. כשאתה מצליח אומרים, 'נו, בטח. זה יושב עליו כמו כפפה'. כשאתה עושה תפקיד טוב אומרים לך, 'זה יוצא לו מהשרוול'. כשלא יושב עליי יגידו 'הוא חרא'. לא יודעים לפרגן. זה כמו הליצן שהולך על חבל. צריך לעבוד קשה בשביל מה שנראה קל ופשוט מהצד".

כל ארסנל הכישורים

על אף עיסוקו הגובר והולך בבימוי, נתן דטנר עדיין מגדיר את עצמו כשחקן. "אני מאמין שעם הזמן והגיל הבמאי שבי ישתלט על השחקן", הוא אומר, "ולו משום שאני נמצא כרגע בקצה הסקאלה של התפקידים המאוד טובים וטבעיים לגילי".

ואת כל זה, ראוי להדגיש, הוא עשה ללא השכלה פורמלית. "העבודה שאבה אותי מיד אחרי השחרור מהצבא", הוא משחזר. "כשהבנתי שאין סיכוי להילחם בזה, פיציתי את עצמי - שנים מאוחר יותר - בקורס לכלכלה, ניהול כזה, באוניברסיטת תל אביב". רק השתחרר מלהקת פיקוד דרום וכבר נקלט בלהקת פסטיבל הזמר החסידי שיצאה לסיבוב עולמי. רק חזר, וכבר החל (ב-1979) את הרומן הארוך שלו עם סדרת הטלוויזיה לילדים "מועדון החתול שמיל". במקביל החל לשחק בתיאטרון העירוני באר שבע. "אני בא לגמרי מהשטח. מהרגליים. אוטודידקט די גדול. כל מה שעשיתי היה בלימודים עצמאיים. היו לי מורים טובים מאוד, והעובדה שהייתי החתול שמיל במסכה, שלא ידעו מי אני ואיך אני נראה, עזרה לי מאוד בתיאטרון".

זו "שיטה" שאתה ממליץ עליה גם לאחרים? 
"צריך בשביל זה הרבה מזל. מצאתי מישהו שהאמין בי ושהיה המורה של חיי. המורה ההוא, גרי בילו, העביר אותי בית ספר בתיאטרון. היה לי השכל לדעת ולהבין שאני לא יודע כלום, שצריך לנצל את ההזדמנויות. לכן כישרון לבד אינו מספיק. צריך גם מזל וגם אמונה".

מאז כיכב בבאר שבע, לאורך שנות ה-80, בתפקידים בלתי נשכחים ב"סקפינו", ב"אופרת הקבצנים", ב"אליל ההמונים", ב"אילוף הסוררת" וב"מפיסטו", אם לציין חלק מההצגות, ולמעשה עבד-עבר בכל התיאטרונים כמעט. 

איך עושים זאת? 
"הייתי פרילנס מהיום שבו עזבתי את באר שבע. מה שהוביל אותי מאז ועד היום הם הבמאי, המחזאי ובעיקר התפקיד הטוב. גם כפרילנס מצאתי את עצמי 'תקוע' בתיאטרונים מעבר לזמן הראוי. כי בסופו של יום, זה הכול אנשים. אם יש מי שאוהב אותך אתה נשאר. צריך סביבה תומכת. בלעדיה, אתה אומר שלום והולך. וזה בהחלט משאיר אותך ערני, כי קל מאוד 'להירדם' במקצוע הזה. זה כדור המרץ שלי.

"ושילמתי מחירים על העצמאות הזאת. היו תקופות ללא עבודה שגם אותן ניצלתי להפקות, כמו המופע 'דטנר על הגג', כי אם אני לא אדאג לא יהיה מי שידאג לי. זה חוסר שקט שמלווה אותי עד היום. כדי להיות רגוע בחזרות על ההפקה הנוכחית, אני חייב לדעת מה קורה הלאה, לאן אני ממשיך. ואם אין רעיונות אני הוגה אותם או דוחף את עצמי באופן מטורף, כמו למחזמר 'כנר על הגג'. ועם זאת, אני רואה את עצמי בר מזל. אף פעם לא עליתי לבמה עם משהו שלא רציתי לעשות".

טוביה החולב, אם הזכרת את "כנר על הגג" (הקאמרי, 2008), הוא התפקיד הכי גדול שלך? 
"אתה תמיד מאמין שהתפקיד הבא יהיה הגדול ביותר שלך. אבל טוביה הוא בהחלט אבן דרך בקריירה שלי. וזה לא הסוף. עוד אחזור אליו. החמישים של אז הם השבעים של היום, ויש לי עוד עשור. אל תשכח שלטוביה יש שבע בנות".

הוא אחד התפקידים האמוציונליים יותר שלך? 
"'כנר על הגג' הוא מסוג התפקידים שנותן לך להפגין על הבמה את כל ארסנל הכישורים שלך - קומי, דרמטי, ריקודי, שירי, המרגש בכלל והשייך לנו בפרט, לכן נלחמתי עליו כמו מטורף".

הפוך מיושב ראש היודנראט ב"גטו", שנתיים אחר כך? 
"הפקות שואה הן סיפור אחר. הן סוג התמודדות של דור שני עם זכר הוריי שהלכו לעולמם מאוד צעירים, ובתוך שנה וחצי זה מזה. זה סוג של תיקון פנימי".

"לא כולם יודעים לפרגן"

כשחקן יש לדטנר ותק של כמעט ארבעים שנה על הבמה. כבמאי הוא מתפקד מאז "הימים הכי טובים" בבאר שבע, שנת 2001. 

מה העביר אותך צד? 
"כשחקן עם ראש גדול תמיד התעניינתי, אהבתי להתערב, להציע. לא תמיד אהבו אותי בגלל זה, אבל אני אהבתי ליצור את הסביבה שלי. משהו בלקחת אחריות, לקחת אנשים יוצרים ולהרכיב את היצירה. הצגה היא יצירה שכשחקן אתה לא נוגע בה. זה מרתק אותי, מדליק אותי, ואין לי בעיה לתת משלי ולגרום לאנשים להגיע להישגים. אני מחלק חופשי את הסודות שלי".

למה בבאר שבע דווקא? 
"הכול זה סיטואציה. בבאר שבע קיבלתי צ'אנס ראשון כשחקן, צ'אנס ראשון כבמאי וגם צ'אנס ראשון כמנהל. מבחינתי זה מדרום תיפתח הטובה".

במה דומה "סיפור אהבה בשלושה פרקים", שבו שיחקת בבית ליסין ב-1984, להצגה שביימת בהבימה? 
"אז, בניגוד להיום, להיות בטלוויזיה היה מוקצה מחמת מיאוס עבור שחקנים 'רציניים'. הייתי אז כוכב גדול בבאר שבע, ו'סיפור אהבה' היה התפקיד שהביא אותי לתל אביב ובהמשך לתיאטרון הקאמרי. אולם כבמאי המרחק של 32 שנה הוא גדול ביותר. התייחסתי לחומר כמו למחזה חדש. הייתה עבודה יותר קלה מאשר להסתמך על זיכרונות. המחמאה הכי גדולה שקיבלתי הייתה מצדו של אילן רונן, מי שביים אותי אז".

אושר אין קץ

לצד קריירת המשחק הענפה והמשמעותית מתנהל נתן דטנר בשני מסלולים חשובים ומפַצים לא פחות בדרכו האמנותית, בידור ורדיו. בראשון הוא מנצל את כישוריו כמנחה, כזמר וכבדחן, בעיקר ב"דטנר על הגג", מופע שהגה, כתב ועיצב. "השורשים שלי בבידור. להקה צבאית כמובן", הוא מזכיר."אני חקיין איום, אז שמי לא עולה בהקשר של תוכניות סאטירה. אבל לדעת להגיש שיר, לספר בדיחה - עם זה נולדים".

במופע הוא מגיש שירים ישראליים, שנסונים ושירי תיאטרון ומחזות זמר, מגולל חוויות מעצבות מחייו האישיים, ומתבדח. "כשחקן אתה מנגן יצירה שמישהו אחר כתב. הצגת יחיד היא בעצם מפגש שבו הקהל מכיר אותי הרבה יותר טוב מאשר לפני ההצגה. זה מפגש בלתי אמצעי שלא קיים בתיאטרון. הייתי צריך אותו כאמן, כגורם סיפוק, וגם כאלמנט כלכלי חזק, לעת צרה וצורך. זו פרנסה טובה כפרילנסר. החוויה מאוד מרתקת. הלחץ וההתרגשות שלי קודם ההופעה אינם מוכרים לי מהתיאטרון. זה הולך, והאושר אין לו סוף; אושר, סיפוק, הנאה, חרמנות מהחיים שלך. מתנה ענקית. ובכל פעם זה דיאלוג מחדש כי אתה לא יודע מי הקהל. באמצעים מינימליים. פסנתרן, מיקרופון ואתה נטו. כמו בענף ספורט אישי. טניס למשל".

איך אתה חי עם העצימות הזאת, עם ההספק המטורף הוורוקוהולי שלך? 
"בחיים לא אמרתי שבאתי לעבודה. זו לא עבודה. זה החיים שלי, ההוויה שלי, המשמעות שלי, ובחלקים מסוימים זה גם המשפחה שלי. אני כמֵהַ לעבודה הזאת. משמעהּ שאני קיים. מצד שני אני איש עבודה. אוהב לעבוד. וגם סקרן. לא מספיק לי דבר אחד. חייב להיות מגורה. גם במקביל. זה עושה אותי למאושר שאני בין מתי המעט שיכולים להביא פרנסה ממה שהם אוהבים. זה להתעסק בדבר הכי נפלא שיש לך - אתה עצמך. אף אחד לא ייקח ממני את העובדה שזה הכול חוץ מאשר עבודה. ממרום גילי, משהו בלגרום לקבוצת אנשים הנאה, חיוך, דמעה זה מרגש, על גבול השליחות. זו מתנה שקיבלתי. ההבנה הזאת לוקחת זמן. קודם אתה צריך להיות נגן טוב, אחר כך לבחור את היצירות הטובות, ובסוף אתה מבין שככל שאתה מחובר יותר לעצמך - אתה גורם יותר אושר לסביבה. ואין קיצורי דרך, שזו העצה שאני נותן לשחקנים מתחילים: אין קיצורי דרך. לכל דבר זמן והכול קורה בעתו".

איך אתה מתחזק את הגוף? 
"בגילנו לא אוכלים הכול. שומר סוכר, שומן, כולסטרול. במקצוע שלנו הגוף הוא כלי וצריך להתייחס אליו כך. אני המפעל, אני הבוס ואני המוצר שלי. אני חייב לשמור. לא באדיקות גדולה, אבל שומר. עושה הליכות וכאלה".

עד כמה אתה מוטרד מהעתיד? 
"אני איש מאוד יציב, עם חשיבה אנליטית. מבין ויודע. כיוון שגם אשתי בניהול, בבית מדברים בשפת ניהול. כפרילנסר תמיד דאגתי לעצמי. אני במצב שבו אנשים, שחקנים וחברים, מתקשרים אליי לקבל עצות - גם אמנותיות, גם כלכליות. אני קצת קואוצ'ר מבחינה זאת, ועושה זאת בשמחה. אני ידוע בזה".

 איפה אתה רואה את עצמך כשאתה מסתכל קדימה? 
"יש רווח גדול מאוד בגילים המבוגרים. אתה פחות או יותר יודע מה אתה שווה, מה שווי השוק שלך ומה כבר לא תהיה. לי זה מביא רוגע מסוים, וכיוון שאני גם שולט במה שאני עושה, אני לא תלוי ברצונות של אחרים. אני נמצא במקום נעים ונוח, קובע את הדברים שאני עושה. מקיף את עצמי באנשים שאני רוצה ושנעים לי איתם. כבר לא צריך להתחנף לאף אחד. הרוגע הזה מציב אותי במצב כל כך טוב שאין צורך לשנות. מבחינה זו אני מאמץ בחום את הפוסט המבריק של מריל סטריפ:

'אין לי יותר סבלנות לדברים מסוימים. לא בגלל שהפכתי ליהירה, אלא משום שהגעתי לנקודה בחיי שבה איני רוצה לבזבז יותר מזמני עם אנשים או עם דברים שמהם אינני מרוצה או שפוגעים בי. אין לי סבלנות לציניות, לביקורת מוגזמת או לתובענות מכל סוג. איבדתי את הרצון לרצות את מי שאינו מחבב אותי, לאהוב את מי שאינו אוהב אותי, ולחייך לאנשים שאינם רוצים לחייך אליי. אני לא מבזבזת דקה נוספת על שקרנים או על טיפוסים מניפולטיביים. החלטתי לא לתת יד יותר לצביעות, לחוסר יושר וליומרה. אינני סובלת רכילות זולה, שונאת קונפליקטים והשוואות. בחברות איני אוהבת חוסר נאמנות ובגידה. אני לא מסתדרת עם אנשים שלא יודעים להחמיא או לעודד. הגזמות וטיפשות משעממות אותי. ומעל לכול - אין לי סבלנות לאלה שאינם ראויים לסבלנותי".

אתה חושב על היום שאחרי? 
"כל עוד אוכל ללמוד טקסט בעל פה אני על הבמה. כל עוד ירצו אותי כמובן".

הכתבה המלאה התפרסמה במגזין "החיים הטובים". למנוי לחצו כאן