שלושה על במה אחת

בתמונה הראשית: טיש בשלושה - במהלך המופע. צילום: יח"צ.

משה להב, 'הטיש' שלמרות חילוניותו הוא כרב לחסידיו, ירושלמי בנשמה, שחי ברמת גן, הוא הכוח המניע של 'טיש בשלושה'- מופע משותף,
המורכב משירה ישראלית, סיפורים ואקטואליה, היוצר שילוב רב זוויות על שבת, דת, מסורת וישראליות, זמר עברי ושאר רוח, סטירה עכשווית, חריפה, חדה, מצחיקה ושורטת; המופע מרגש, סוחף, מעיר ומעורר, מחדד תובנות, מאחד ומלכד צדדים שונים בחברה הישראלית. 

ההחלטה להזמין את שני ידידיו למופע משותף, על במה אחת, עלתה בראשו של להב לאחר שהופיע עם כל אחד מהם בנפרד.
הם חורשים את הארץ לאורכה ולרוחבה מופיעים בפני קהלים מגוונים, חילוניים, דתיים ומה שביניהם; כך גם, מתוך ''טיש בשלושה'' נגזר עוד מופע - ''טיש בשלושה לשבת''-
המתמקד בחוויותיהם הדומות והשונות סביב נושא 'השבת', בו הם מעלים סיפורי שבת, מדברים על אפיוניה וחשיבותה של השבת עבור כל אחד הם; שרים יחד ולחוד ובשיתוף הקהל שירי שבת חילוניים, מסורתיים ודתיים, המתאימים לכל סוגי הקהלים שהולכים אחריהם ואתם וחוזרים ושבים ואינם שבעים.  

ג'קי לוי וקובי אריאלי נשואים פעם שנייה, הורים לילדים גדולים מפרק א' ולקטנים מפרק ב',חיים בארץ הזו, אוהבים אותה ומבקרים אותה, מתווכחים המון, רבים, צועקים, צוחקים, ומצחיקים מאד.

שלושתם אוהבים את השפה העברית, את המנהגים היהודיים ואת הפלורליזם הרוחני, שמכיר בזכויות כל אדם ואזרח. הם אוהבים מילים ומנגינות ובני אדם, אוהבים קהל ואוזניים קשובות ומחיאות כפיים ואת אורות הבמה וזרקורי המצלמה. ואוהבים זה את זה - ביחד ולחוד. ושלושתם מנסים, איש בדרכו, להביא את אומנותו ואמונתו אל אזני ועיני הקהל הישראלי על כל חלקיו וגווניו בדרכי נעם ושמחה, צחוק, חיוך, בדיחה סרקזם ומנגינה. 

עכשיו הם גם עושים זאת יחד, שלושה על במה אחת. בשילוב מופלא של חן וחסד וטעם טוב, אהבה לחומר לרוח ולקהל שמולם הם מדברים ומספרים, שרים, מביעים, מתרגשים ומרגשים, מתלבטים ומלכדים - איש באמונתו - פעמיים כי טוב - אבל שלושה יותר. 

שניים מהם דתיים אחד לא - פעמיים יעקב ואחד משה.

החילוני זמר, מייסד 'הטיש הגדול'- מופע ששמו נלקח משפת היידיש ותכניו שירים ישראליים. הדתיים עיתונאיים, פובליציסטים, שדרני רדיו ומגישי טלוויזיה; אחד סטנדאפיסט, אחד מורה לתיאטרון, שניהם שחקנים ברוחם ונשמתם. 

יעקב (קובי) אריאלי נולד בירושלים ב-1 ביולי 1972. הוא סטיריקן, סטנדאפיסט, עיתונאי, פובליציסט, איש טלוויזיה ורדיו, דתי חרדי-מודרני, פתוח, מעודכן ועכשווי מאד.
מגיש את המילה האחרונה עם עירית לינור בגלי צהל, חבר של כבוד בפאנלים טלוויזיוניים רבים.
הוא קרח, עגול, חייכן נצחי והוא גם הצעיר שבחבורה.

יעקב (ג'קי) לוי נולד בבת ים בסתיו 1963; המבוגר שבחבורה, עיתונאי, שדרן רדיו, מגיש טלוויזיה, מורה לתיאטרון, ופובליציסט ישראלי.
בעבר הגיש בטלוויזיה החינוכית תכניות נוער שעוסקות בקירוב ופיוס בין דתיים לחילונים, היה ממגישי ''ציפורי לילה'' ו-''המילה האחרונה'' בגלי צה"ל,
וכיום מגיש בתחנה הצבאית את התוכנית ''משפחה גרעינית''. כתב ספר ילדים, הפיק ביים והופיע על במות וזוהה שנים עם קוקו וברט.
בינתיים הקוקו הוסר, הברט מתחלף לסירוגין עם כיפה גדולה.

משה להב האחראי לשידוך של שלושתם, נולד בירושלים באביב 1965; זמר, מייסד "הטיש הגדול"' מופיע עם שירים ישראליים, שלו ושל אחרים. הוא מגיל 17 על הבמה, חורש את הארץ ללא הפסקה, מרבה לשתף פעולה עם אמנים ויוצרים שונים. צבר וצובר קהל מעריצים שעוברים אתו כבר שנים ממקום למקום, מהופעה להופעה,
ושרים אתו בדבקות - כמעט מתפללים - את שירי ארץ ישראל היפים והטובים. 

בתמונה: טיש בשלושה - מימין לשמאל: קובי אריאלי, משה להב וג'קי לוי. צילום: יח"צ.

שלושה על במה אחת. למה? 
משה להב: אירחתי את קובי וג'קי בנפרד וביחד ופתאום היה לי נורא ברור שיש כאן משהו מיוחד, שלא דומה לשום דבר אחר. היה שם קסם. שלושתנו ירושלמים, באים ממקומות דומים עם מהלכי חיים משותפים, גם בעבר וגם בהווה. הם דתיים ואני חילוני אבל גם אני בא מבית מסורתי, וכשהסתכלתי על שניהם ועלי ועל שלושתנו- קרה משהו.
הכול התחבר. כמו במשחק קלפים כשלוקחים את הקלף הנכון- זה היה פשוט זה. וזה קלף מנצח. 

ג'קי לוי: לא הופתעתי כשמשה בא עם ההצעה למופע משותף. אם אני יכול להחמיא לעצמי- אני נחשב לפרטנר סבבה על הבמה, אני אוהב לשתף פעולה ואוהבים לשתף אתי וזה מצליח. כך היה לי בשיתופי פעולה קודמים וכך עכשיו. משה בא מהצד המוזיקלי וקובי ואני מספרי סיפורים. החיבור בין שירים וסיפורים והחיבור בין שלושתנו,
והחומרים שכל אחד מאתנו מביא לבמה הוא טבעי.

לקובי ולי יש קילומטראז' משותף ארוך ולשלושתנו יש מכנים משותפים רבים. אנחנו כמעט באותו גיל, שלושתנו ירושלמים- גם אם לא כולנו גרים בה עכשיו, שלושתנו בפרק ב' של החיים עם ילדים גדולים מנישואים קודמים וילדים קטנים מנישואים שניים; יש לנו הומור משותף, דילמות משותפות, ערכים דומים. משה בא מהצד המוזיקלי אבל גם קובי ואני מאד אוהבים לשיר. 

מה חלקו של כל אחד מכם במופע?
קובי אריאלי: משה הוא הזמר, המוזיקאי והראש היצירתי שהגה את הרעיון למופע. הוא אמר לעצמו- אני אביא אותם, אשים אותם משני צדדי וזה יעבוד- והוא צדק. זה עובד מעולה. יש מקומות של פינג פונג במונולוגים, בפואנטות. אבל הרעיון המרכזי הוא של משולש.

ג'קי ואני יושבים בערך על אותו ז'אנר- אנשי דיבורים ומספרי סיפורים אבל ג'קי הוא יותר 'המספר' ואני יותר סטנדאפיסט שנותן את הצד הקומי. וכולנו שרים.
זה אחד הסודות השמורים של התעשייה: אנחנו מאד אוהבים לשיר.

משה להב: הם שרים מאד יפה והשירים מאד מחברים ביננו. זה לא מופע 'דתי' אבל יש בו ביטוי לעולמות של כל אחד מאתנו.
רוב הזמן אנחנו יחד על הבמה והכול נשזר זה בזה- שירים וסיפורים ואקטואליה ומשלים וצחוק ורגש. הרבה מאד רגש. 

ג'קי לוי: החלק שלי הוא לספר סיפורים כי זה מה שאני לפני הכול: 'מספר סיפורים'. הסיפורים שלי מפגישים בין קודש לחול, בין הפכים, חלק גדול מהם מתרחש בירושלים,
חלקם קרו לי וחלקם לאחרים. בנוסף אנחנו- קובי ואני גם שרים. שנינו מאד אוהבים את זה ומשה נותן לנו וזה נפלא. החיבור בין שירים וסיפורים הוא טבעי והחיבור בין שלושתנו טבעי ויחד נוצר על הבמה משהו מאד מיוחד ומלא קסם ששלושתנו שותפים לו. 

מה כל כך מיוחד?
ג'קי לוי: הקטע של 'לשיר ולספר' הוא מאד ישראלי. בסופו של דבר עומדים על הבמה שלושה ישראלים- שהם 'תוצר של ישראל השנייה' – אחד חרדי יוצא ישיבה חרדית, שני בן שכונות בת ימי עם כיפה, שלישי יוצא ישיבת בני עקיבא שלמד ברנה קאסן בירושלים - ועושים את מה שעושים בני 'ישראל הראשונה',
הקיבוצניקים וחניכי הצופים והנוער העובד - סוג של קומזיץ ישראלי עם סיפורים ושירים קאנונים שמוכרים לכולם.

אנחנו מתכנסים על הבמה ועושים משהו שהורינו פחות מתחברים אליו, משהו שלא בדיוק גדלנו עליו - ומצליחים ליהנות ולהצחיק ולרגש ולשמח ולהעביר את זה הלאה. וזה נפלא. 

שלושתכם מוכשרים, מצליחים, ידועים מאד... איך מתמודדים עם האגו? עם חלוקת התהילה? 
שלושתם כנים מאד ולא מנסים להסתיר את מה שיכול לכרסם בהצלחה המשותפת. 

משה להב: המופע נמשך שעה וארבעים וחמש דקות והיינו חייבים למצוא את האיזון הנכון.
במופעים הראשונים היו בעיות, והיו ויכוחים עד שזה קיבל תבנית שבתוכה כל אחד הבין את הזמנים והתפקידים שלו. היום המקום של הוויכוח על 'מקום' 'זמן במה' 'תהילה' או 'אגו'- ירד לאפס. אין את זה ביננו. הכול נעשה ומתקבל ברוח טובה. 

ג'קי לוי: אף אחד מאתנו לא סובל מהיעדר מוחלט של אגו אבל כל אחד מאתנו יותר אוהב את מה שהוא עושה מאשר 'את התחת של עצמו' – וזה טוב. האגו שלי לא מתבטא בכמה קטעי סולו אקבל. לעיתים אנחנו חלק מערב שלם עם עוד משתתפים וצריכים לקצר את ההופעה וכל ההחלטות מתקבלות בצורה עניינית לטובת המופע והעניין.

קובי אריאלי: אגו זו חלוקה מסובכת, אין להכחיש. מסובך קצת לחלק תהילה אבל המופע בנוי כך שהוא עצמו מחלק את התהילה בין שלושתנו בצורה שוויונית ויפה;
לכל אחד מאתנו יש התפקיד שלו. משה על המוזיקה, ג'קי הוא עמוד השדרה ואני 'הילד הצעיר' של השלישייה... ככה שמותר לי להיות קצת משוגע. 

יש ויכוחים אידיאולוגים בינכם?
משה להב: הוויכוחים בינינו היום הם רק על עניינים פוליטיים אבל גם אותם אנחנו מנסים להשאיר בצד, רק שלפעמים זה בלתי נמנע, בעיקר אם קרה משהו שמעורר את העניין... 

קובי אריאלי: הוויכוחים הם בעיקר עם משה, כי ג'קי ואני בערך באותו הצד הפוליטי וגם הראש הקומי שלנו עובד דומה... אנחנו תמיד נותנים ביטוי לדעות שלנו ואין דיאלוג שלא מסתיים בוויכוח. חדרי האמנים שלנו מאד סוערים! מאד!

ג'קי לוי: בנסיעות ארוכות אנחנו מתווכחים לא מעט, אבל איך שההופעה מתחילה נהיה כיף. בעצם אנחנו מהווים סוג של מטאפורה למצב שלנו בתרבות הישראלית.
מצד אחד קיימים השוני ביננו וההבדלים בתרבויות מהן הגענו, ומצד שני הצלחנו ליצור משהו משותף מחובר ומחבר שתפס לנו את הלב ושאותו אנחנו מצליחים להעביר לקהל שלנו. בסוף כולנו בני אדם. 

מה אתם רוצים שהקהל ייקח אתו מהערב הזה?
משה להב: אני רוצה שהקהל שבא להופעה יצא ממנה בצחוק גדול, גרון ניחר ושירה בלב. שירגישו שקרה כאן משהו. כמו שאנחנו מרגישים בכל פעם מחדש. 

קובי אריאלי: אני מכיר את כל הקהלים הישראליים- דתיים, חילוניים, אני משתתף בפאנלים כאלה ואחרים בטלוויזיה, בכנסים- איפה לא. אני חושב שאין הרבה מופעים שמתאימים לכולם- מנכ"לים ונהגים ומפקדים וחיילים ועורכי דין ופקידים ומי לא - כמו המופע הזה שנוגע בכל אחד. ואת הדבר הזה אני רוצה שהקהל ייקח אתו. והוא לוקח!

ג'קי לוי: אני הכי אוהב לשמוע מהקהל שהם הצליחו גם לצחוק וגם להתרגש. אני אוהב אמיתות ואני מרגיש הרבה פעמים שכאשר משהו רק מצחיק או רק מרגש אותי - זה לא אמיתי. וכשאומרים לי- 'הצלחת גם להצחיק אותי וגם לרגש אותי' אני מרגיש 'ששיחקנו אותה'. שפגענו ונגענו והגענו.

מה השיר שאתם הכי הכי אוהבים? 
ג'קי לוי: בכל יום אני אענה: שיר אחר.
יום אחד זה 'תקווה' של מאיר אריאל ויום אחר זה 'שונרא' - שיר רוסי מתורגם לעברית ששר ליאור ייני ולפעמים זה 'הורה היאחזות' ופעמים אחרות זה 'אני גדליה רבע איש' כשאני שוטף כלים או מגהץ או עושה כביסה - בורחים לי מהגרון שירים יותר מבוגרים ממני שאני פשוט מאד אוהב. 

קובי אריאלי: אני בא מבית חרדי אבל קלאסיקות ישראליות כן הכרתי כי אבי היה מפזם את שירי שנות השישים והשבעים. תלמידי ישיבות סקרנים תמיד משלימים פערים עם קלטות מתחת למזרון, עם רדיו ששומעים בסתר..... השיר הראשון שהכרתי היה 'שירו של אבא' -
'אם בהר חצבת אבן להקים בניין חדש'. ויש לי אליו סנטימנטים.

בשירה החזנית אני שולט לגמרי אבל היום אני כבר בקיא בשירה העברית כאילו אני בוגר קיבוץ. השיר שאני הכי הכי אוהב בחיים שלי הוא 'משירי ארץ אהבתי', שאליו נחשפתי דווקא דרך המופעים - 'מכורה שלי, ארץ נוי אביונה,  למלכה אין בית, למלך אין כתר'... אבל! השיר שאני הכי אוהב לשיר במופע הוא  'יידישע פיראטען' אותו אני שר בטנור גבוה כמו חזן! 

משה להב: וואו.... יש כל כך הרבה אם אני חייב לבחור אז אני חושב שאת 'פנס בודד' של חיים גורי וסשה ארגוב. במופע אני מאד אוהב כשאנחנו שרים יחד את 'יידישע פיראטען' של להקת חיל הים, שכתבו יורם טהרלב ודני ליטאי והלחינה דרורה חבקין, אבל הכי הכי אני אוהב את 'המנגינה היא שקובעת' שכתב יוסי בנאי והלחין יאיר רוזנבלום.

זה שיר שמדבר על כל כך הרבה נושאים, שום שורה לא מתחברת ולא קשורה לשורה הבאה שלו אבל זה לא משנה כי המילים האחרונות שלו אומרות - '...הימים חולפים שנה גוועת, ורק המנגינה היא שקובעת'. וזה כל כך נכון, גם מוזיקלית וגם מטאפורית וגם הכול. כי בסוף בסוף- המנגינה היא שקובעת!

הכתבה פורסמה במגזין "החיים הטובים"