כששואלים את פרופ' דן אריאלי איפה הוא גר, התשובה ארוכה ומסובכת. באופן רשמי אריאלי משלם מסים בצפון
קרוליינה, שם חיים אשתו לשעבר ושני ילדיו. בשנים האחרונות הוא מבלה בערך 300 ימים בשנה בדרכים.
בחודש רגיל הוא נמצא שבוע בצפון קרוליינה, שבוע בארץ, וביתר הזמן מסתובב בעולם, מאחר שיש לו פרויקטים
בארצות הברית, באפריקה, באירופה ובמקומות אחרים.
אלא שעכשיו, בחסות הקורונה, הוא מוצא עצמו שוהה בישראל במשך שלושה חודשים רצופים בפעם הראשונה.
"כשהתחילו אירועי הקורונה בארץ, כל הפרויקטים הרגילים עם הממשלה נעצרו, וביקשו מאיתנו להתגייס ולעזור.
התחלתי בסיוע מרחוק, אבל היה קשה כי העבודה שלנו בחלק מהפרויקטים היא פרונטלית".
אריאלי הגיע לארץ והחל לעבוד בקדחתנות בשיתוף לא רשמי עם משרדי ממשלה שונים במסגרת "קיימא", חברה
שהוא שותף בה, שמתמחה בפתרון בעיות על ידי עיצוב התנהגות. "אלה היו שלושה חודשים קשים ועצובים על
אותו כיסא. היה לי קשה לראות את העולם ואת מה שקורה לו. בהתחלה לא זזתי בכלל, אבל אחר כך יצאתי להליכה פעם
בשבוע מסביב לבית, פשוט כי לא היה לי זמן - כל היום על המחשב ובטלפונים, מנסים לקדם כל מיני דברים, ולאט
נהיה יותר ויותר עצוב".
מה הייתה המשימה שלכם?
"הדברים הראשונים שביקשו מאיתנו היה לתת לאנשים הוראות שיוכלו לשמור עליהן. זה נשמע פשוט לבקש מאנשים
להישאר בבית. לא כולם יכולים להישאר בבית ולא יכולים להישאר בבית כל הזמן. אם הסתכלת מהמרפסת,
ראית את האנשים שלא הקשיבו להוראות. איך הופכים את זה למשהו שיהיה טוב וחשוב? היה ברור שגיל הוא
פונקציה מאוד חשובה בסיכון, והיה ברור שחבר'ה צעירים נשארים בבית פחות בשביל עצמם ויותר בשביל ערבות הדדית.
אחרי זה חושבים מה עושים במגזר החרדי. היו לי הרבה שאלות ושיחות עם המגזר החרדי. אחר כך היה המגזר הערבי.
חלק מהשיחות היו עם הממשלה וחלק עם הארגונים המקומיים החרדיים והערביים שרצו לעזור ולהירתם ושאלו איך לעשות את זה.
"אחר כך הבנו באופן לא מפתיע, שמערכת החינוך לא הייתה ערוכה ללימוד מרחוק והתחלנו לעשות מחקר על מה
עובד ומה לא. התברר שהאלימות נגד נשים ונגד ילדים עלתה מאוד בבתים. לקחתי על עצמי לפתח תוכניות
למבוגרים ולילדים. דיברתי עם מומחים ופיתחתי שתי גישות - לא למנוע, אבל להפחית אלימות במשפחה - גישה אחת
להורה האלים או המכה וגישה אחת לילדים".
הצעתם גם דרכי התמודדות עם המשבר הכלכלי?
"רציתי שעמותות יקבלו כסף מהמדינה. זה קרה מאוד בקטן. הסיבה שרציתי את זה היא שיש לנו הרבה שכבות
שסובלות ואין להן יכולת לחיות חודש בלי הכנסה. ראינו בארצות הברית שכשאנשים עניים עובדים, קורה
שקמים בוקר אחד עם שיעול וחום ובכל זאת הולכים לעבודה. אדם כזה לא יכול לאפשר לעצמו לא לעבוד.
אין לו משרד גדול ונפרד, והוא בדרך כלל פוגש הרבה אנשים במשך יום העבודה והופך להיות המפיץ הגדול של
המחלה. האנשים שזזים כל הזמן הם בעלי הסיכוי הגדול לתפוס את המחלה ולהפיץ אותה. מי נוסע באוטובוס
לעבודה? מי עובד במשלוחים? התמיכה באנשים שלא יכולים לא לעבוד חשובה גם בארץ, לא רק בארצות הברית".
איך מניעים אנשים לשתף פעולה בעת כזו?
"התחלתי להשתתף בכל מיני קבוצות ששאלו איך לתת כסף כדי שהזרמת הכסף למשק תהיה אפקטיבית. שאבתי
דוגמה מארצות הברית. במשבר הכלכלי של 2008-2007 גם בוש וגם אובמה נתנו כסף לאזרחים. בוש שלח צ'קים
לאזרחים בדואר וקרא לזה Refund, ואובמה הפחית מסים. המטרה הייתה שהכסף יחזור לכלכלה ושאנשים יוציאו
אותו. שתי השיטות לא היו טובות. השיטה של בוש הייתה החזר, אבל אנשים הבינו שזה הכסף שלהם ולא הוציאו
אותו; בשיטה של אובמה הסכום היה יותר קטן, ואנשים לא הוציאו אותו.
"השיטה שלנו היא ,Prepaid Debit כרטיס טעון מראש בסכום מסוים. אחת הדרכים הכי טובות לעשות את זה היא
לשלוח לאנשים כרטיס שמוטענים עליו אלף דולרים, נניח, וכתוב עליו "הוציאו את כספי הממשלה".
ראינו שכשמבקשים מאנשים להוציא את זה על דברים ספציפיים, למשל רק על תוצרת אמריקאית, אנשים מצייתים
ואפשר לגרום להם להגיב בהתאם. כך מייעדים את הכסף וגורמים לו להיות אפקטיבי בהתנעת הכלכלה. אלה מסוג
הדברים שניסינו להשפיע עליהם".
והשיטה הזאת עבדה?
"אני צריך להודות שכל המאמצים שלי לשנות את הדרך שבה כסף עובר מהממשלה לאזרחים ולעסקים לא הצליחו.
לא הצלחתי להשפיע. אין לי שום זכות ושום חובה. הצעתי את הכרטיס המוטען בכסף. ניסיתי לקדם. אחד הדברים
שהיו ברורים מאוד כבר בתחילת הקורונה הוא שבניגוד למשבר 2008-2007 הפעם לא מדובר במשבר של
הבנקים אלא במשבר של העסקים הקטנים. אחת הדרכים לעזור זה לתת הלוואות, אבל זה לא באמת פתרון.
אחד הפתרונות שהצעתי הוא יוזמה שקראנו לה 'מקומיים' - אתר המבקש מאנשים לקנות מראש מהעסקים הקטנים
סביבם. הרעיון היה לומר, בואו נעזור לעסקים הקטנים. רציתי שהמדינה תסבסד את זה, שתגיד 'אם תקני
באלף שקלים מבית הקפה שלך, אנחנו נוסיף 200 שקלים. להציל את העסקים הקטנים זה יקר ולמדינה אין כסף,
אבל אם על כל שקל של המדינה העסק היה מקבל שישה שקלים - זו הייתה מכפלה מכובדת. חשבתי שזה יכול
לגרום גם להבנה יותר קשובה של אנשים לחשיבות הכלכלה המקומית. באופן כללי, אני חושב שאנשים צריכים להבין
שאנחנו חיים במערכת סימביוטית, שאנחנו צריכים לעזור זה לזה וגם לעסקים שמסביבנו".
במה עוד עסקתם בהקשר של המגפה?
"עזרנו באפליקציית המגן והפעלנו את המדד הלאומי. ביצענו מדד דגימה של הרבה מאוד אנשים במדינה.
ביקשנו מחברות הטלפונים שינתחו וייתנו לנו רק את התוצאות כדי לשמור על פרטיות של אנשים. בדקנו לפי ערים
איזה שיעור מהאנשים שמרו על ההוראות ואיזה לא. אני יכול לומר שבמודיעין שיעור גדול של האנשים שמרו על
ההוראות. בתל אביב הייתה הקפדה די טובה. למוחרת פרסום הנתונים קיבלתי טלפון כועס מראש עיר שהיה באחד
המקומות האחרונים. שאלתי אותו על מה הוא רוצה לדבר, על השיטה? לתקוף את המתודולוגיה? או שחשוב
להשתפר? הרעיון היה ליצור תחרות בין ראשי ערים וליצור מתח ביניהם. הצלחנו. אני לא אוהב להכעיס אנשים,
אבל הכעס של ראשי העיר עזר והם התאמצו לשפר.
"הקורונה תיקח הרבה זמן, זה לא עסק קצר".
מה עם הגל השני?
"הוא כאן. אבל בלי שום קשר, הקורונה היא משבר כלכלי קשה. הכלכלה היא לא משחק דומינו - בדומינו יודעים
מה הבא שנופל, בכלכלה לא תמיד".
שלושה תחומי עיסוק, שני ילדים
דן אריאלי, בן 53, חגג יום הולדת לאחרונה. יש לו שלושה נתיבי חיים. האחד כמרצה באוניברסיטת דיוק בצפון
קרוליינה, שם הוא עומד בראש מכון המחקר "חכמה מתקדמת בדיעבד", שמונה חמישים איש.
"אנחנו חוקרים התנהגות כלכלית של החציון ומטה, והתנהגות בריאותית אצל כולם. למה אנשים מתנהגים באופן לא
אידיאלי עם הבריאות ועם הכסף שלהם, ואיך אפשר לשפר את זה. אנחנו מעבדת מחקר יישומית. נניח שאני
רוצה לעזור לאנשים להחזיר הלוואות יותר מהר, אז אני שואל על כמה אנשים זה ישפיע ובכמה. חשוב להבין מהו
פוטנציאל ההשפעה של הדבר הזה. משהו קטן שישפיע על מעט מאוד אנשים או משהו גדול שישפיע הרבה אנשים".
הנתיב השני של אריאלי הוא כשותף ב"קיימא", המתמחה בפתרון בעיות על ידי עיצוב התנהגות, ושעובדת עם אגף
התקציבים של הממשלה. "לפני ארבע שנים העברתי שם הרצאה והם רצו עזרה. הם יצאו למכרז והתחלתי לעבוד
איתם. למשל, הם ביקשו מאיתנו לחשוב איך אפשר לעזור יותר לילדים, בעיקר לילדות, ללמוד מדעי מחשב, או איך
לעזור ליותר נשים בדואיות לצאת לעבודה, או איך להפחית פקקים או לגרום לאנשים לשלם מסים בזמן, או איך
להפחית את כמות המזומנים במשק".
המסלול השלישי שלו כולל הקמת מספר חברות הזנק בתחום עיצוב ההתנהגות, וסיוע להן.
ההרצאות שהעביר אריאלי במסגרתTED זכו ליותר מ-15 מיליון צפיות, וספריו "לא רציונלי ולא במקרה", "לא
רציונלי אבל לא נורא", ו"האמת על באמת" שבמרכזם עומד תהליך קבלת החלטות, היו לרבי מכר בינלאומיים.
במקביל, אריאלי הוא גם אבא של עמית, בן 17, ושל נטע, בת 14, ומגדיר עצמו כאבא עסוק ועובד. "אני מנסה
שיהיה לנו זמן איכות טוב, כולל לקחת לחופשות יוצאות מן הכלל. אני אבא שכשאני איתם, אני מבלה איתם זמן וזה
זמן מאוד איכותי, אבל אין הרבה כזה".
"תמיד שואל למה ואיך בודקים את זה"
אריאלי נולד בניו יורק, גדל ברמת גן וברמת השרון, ובתקופת לימודי התיכון, במסגרת פעילות תנועת הנוער שבה
היה חבר, נפצע מזיקוק שהתפוצץ לידו ונכווה ברוב חלקי גופו. הוא היה מאושפז במשך שלוש שנים בבית החולים שיבא.
"יש לי מזל שנולדתי להורים שלי, יש לי מזל איך ההורים שלי התייחסו אליי. מצאתי את האקדמיה ואת המסלול שלי
באקדמיה. בהתחלת התואר הראשון למדתי מתמטיקה ופיזיקה, אבל לא יכולתי להזיז את הידיים בכלל והיה
מישהו שרשם בשבילי כי לא יכולתי לפתור משוואות. הייתי צריך ללמוד משהו אחר, וביקשתי מאימא שלי שתרשום
אותי לפילוסופיה. זה היה לפני ימי הטלפון הסלולרי והיא הלכה לאוניברסיטה כדי לרשום אותי. אמרו לה שאי-אפשר
רק פילוסופיה, שזה מסלול דו-חוגי, והמליצו שאירשם גם לפסיכולוגיה. כשאימא שלי חזרה כעסתי עליה, כי כל מה שהכרתי
זה פסיכולוגיה קלינית.
"כשהתחלתי ללמוד, למזלי, אחד השיעורים הראשונים היה פיזיולוגיה של המוח, עם חנן פרנק, שהיה קטוע שתי
רגליים ורצה להבין את הכאב. הדבר הראשון שהיה מעניין להבין - איך הוא הפך את העניין האישי שלו לתחום מחקר.
חנן היה מורה דגול, ומה שהיה עושה כשהיינו באים עם תיאוריה 'למה זה לא ככה', הוא לשאול איך היינו בודקים את זה.
הוא ניסה לפתח את החשיבה שלנו. הוא הפך את המחקר לחידות, והדגיש את זה שיש לנו דרך לפתור את
החידות האלה. הייתה לו השפעה עצומה על החיים שלי, על איך אנשים מתנהגים. אני תמיד שואל למה ואיך הייתי
בודק את זה. זו הדרך שבה אני מנהל את החיים שלי.
"התחלתי לחשוב יותר ויותר על המחקר לא רק ככלי להבנה אלא ככלי לשינוי. אני חושב שהחיים של כולנו מעוצבים
בתהליכים אקראיים שלא תמיד רואים אותם. אני יכול לספר לך על נקודות חשובות בחיי שראיתי, אבל יש גם הרבה
נקודות שלא ראיתי ולא עשיתי עם זה כלום".
מתי הבנת שהצלחת?
"אני חושב שאף פעם לא באמת. אני כמעט לא חוגג הצלחות. כשהספר הראשון שלי יצא והעורכת התקשרה ואמרה
שזה הגיע לרשימת רבי המכר בניו יורק טיימס, התרגשתי והתקשרתי להורים לספר להם. אבל תוך רבע שעה
כבר עבדתי על הפרויקט הבא. הנטייה הטבעית שלי היא לומר, יופי, מה הלאה? אין לי שום תחושה של הצלחתי, הספקתי. אני עובד נורא קשה".
מנין זה נובע?
"אני חי מתוך תחושה של מחויבות ואחריות שאני לא מספיק. העומס שלי הוא מטורף, ורוב התחושה שלי היא של
לחץ. היו שנים שבהן הרגשתי גם שאני לא יכול להתעמל. איך אני יכול לקחת 45 דקות שלוש פעמים בשבוע
ולבזבז את הזמן? יש לי הרבה דברים לעשות. ביום הולדת 50 יצאתי לחודש טיול בשביל ישראל, עם חבר שלי רון
וייסברג. טיילנו משבע בבוקר עד שבע בערב בלי טלפונים וזה היה נהדר. חוץ מהחודש הזה עם רון,
רוב הזמן אני לא חי בתחושת הצלחה. כלומר, אני יודע שאני מצליח, זה לא סוד, לא שאני לא ער לזה, ולא שאני לא אסיר
תודה על המזל".
איך אתה אוהב להעביר את הזמן הפנוי?
"כשאני מתעמל ושומע מוזיקה או פודקסט אני מרגיש פינוק. אני אוהב אמבטיות חמות, את התחושה ואת ירידת
לחץ הדם. ככה אני נרדם יותר מהר".
