דן אטינגר החל את דרכו המוזיקלית בחולון, שבה נולד לפני 46 שנים. בילדותו השתעשע עם שרביטי ניצוח אך כמוזיקאי רציני היה גם פסנתרן וזמר אופרה. במהלך שני העשורים האחרונים שימש כמנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, ולאחר היעדרות של עשר שנים מן הבמות בישראל הוא חזר לנצח באופרה הישראלית בהפקת "פאוסט", ולאחרונה מונה למנצח של האופרה. 

"אתה יודע כמה אנשים, ולא רק כאן, שואלים אותי, אז אתה מנצח על התזמורת של האופרה, ומה קורה בינתיים על הבמה?", משתף אותי אטינגר במעין פרפרת מחייו. "הם לא תופסים שהמנצח הוא המנהל של כל המכונה האדירה הזאת גם מתחת לבמה – התזמורת, וגם על הבמה - זמרים, מקהלה, רקדנים ושחקנים". 

את הריאיון הזה אנחנו מקיימים בין הופעותיו עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. אטינגר הוזמן לנצח, זו הפעם הראשונה שלו בארץ, על האופרה "נישואי פיגארו" של מוצרט. הנגנים התפעלו, הקהל התרגש, הביקורות החמיאו בעיקר לו, בכללן גם ביקורתו של כותב שורות אלה.

דילמת וגנר 
דן לא גדל בבית מוזיקלי במיוחד, אך מודע היטב למזלו הטוב. לשאלתי אם הייתה בבית מוזיקה, משיב אטינגר, "בבית לא היו מוזיקאים ולא הייתה מוזיקה יותר מאשר בכל בית אחר, חוץ מהג'ז של אבא.  למרבה המזל, מוזיקה הייתה הדבר הראשון שגיליתי בו עניין כשהייתי ילד, ולמזלי גם נשארתי שם. מי שקרוב למוזיקה הוא אבא שלי, שהיה אחד מאספני תקליטי הג'ז הראשונים, ועוד לפני שנולדתי היה לו אוסף מרשים. 

"אני דור שני ודור שלישי לניצולי השואה, רוב בני משפחתי נספו. מסיבה זו אני חצוי לחלוטין, למשל בעניין נגינת וגנר בישראל. ברור לי שלמוזיקאים ולקהל בישראל יש בּוֹר באי-ההכרה בו. הוא לא רק ציון דרך בתרבות העולם, ובמסלולם של כל המוזיקאים ושוחרי המוזיקה; הוא האיש שפרץ דרכים למלחינים כמו מאהלר, ברוקנר, שטראוס ורבים אחרים. גם הבילוי בבית אופרה שמציג את וגנר הוא חוויה אחרת. אנשים מפנים חצי יום כדי לשמוע מוזיקה במשך כחמש שעות - חוויה תובענית שלא דומה לשום דבר אחר. 

"מצד שני, כשהגעתי לראשונה לברלין, דניאל ברנבוים, מי שהזמין אותי לעבוד בהדרכתו, ניצח באותו זמן על עשר אופרות של וגנר בסדרת הופעות. ישבתי לבד בחזרות, בַּמָקום הטוב ביותר, בתא המכובד, ובאפלולית האולם ראיתי לפתע את דמותו של אבי. כשם שאני חושב שחשוּב לנגן וגנר, ואני עושה את זה כבר שנים, אני מבין לחלוטין את כל מי שלא רוצה לשמוע את וגנר. אני די משוכנע שגם כשילכו לעולמם אחרוני שרידי הניצולים, לא נוכל לנגן אותו כאן". 

אטינגר נסחף במחשבותיו האסוציאטיביות לכיוון אחר: "לאחרונה קראתי את הספר 99410, של שרגא ניצברג, ניצול שואה בן 93, שנתן לספרו כשם את המספר המוטבע על ידו. הספר הוא עיבוד ועריכה של מחברות שהוא מילא במהלך שנותיו במחנות. את הספר ערכה בִּתו, דיטה דר. הספר הביא אותי לגילוי עניין מחודש בשואה. התחלתי לדבר עם אבא שלי, שהוא ואמו הם מניצולי טרנסניסטריה".

סינדרום ברנבוים
תרומתו של ברנבוים לטיפוח מנצחים צעירים בעשרות השנים האחרונות היא משמעותית ביותר. עם תלמידיו נמנים הישראלים אשר פיש, דן אטינגר, דניאל כהן, להב שני, גיא בראונשטיין, ובעולם - אנטוניו פפאנו, סימון יאנג, פרדריק שאזלן ועוד רבים. 

ברנבוים הוא נקודת מפתח בקריירה שלך?
"ללא ספק, וביותר ממובן אחד - כמורה, כמדריך, כשותף. הוא הדבר החשוב ביותר שקרה לי. אתה לא תאמין כמה אנשים משוכנעים שאני הבן הסודי הלא חוקי של דניאל ברנבוים". 

"אישה אחת", מוסיף אטינגר תוך שהוא מעלה את אלבום הצילומים בסמארטפון שלו, "טרחה לערוך צילומים שלי ושל ברנבוים על מנת להוכיח לי ולאחרים שאני בנו. פעם נגן ראשי בתזמורת בלוס אנג'לס הסתכל עליי בהפסקה בחזרה על 'אאידה' ואמר, אתה בטוח שאתה לא בנו? הוא אפילו לא ציין את השם ברנבוים". 

אתה עדיין בקשר עם ברנבוים אחרי השנים של עבודה אתו?
"לא. בעיקר משום שהוא תמיד משוכנע שתלמידיו עוזבים אותו מוקדם מדי".

ואחרי העבודה באופרה הממלכתית בברלין, בית האופרה של ברנבוים, לאן אתה מגיע?
"לכל מקום. יש יתרון עצום בדרך שלי. נכון שלא למדתי בצורה מסודרת מאז התיכון, אבל הייתי בכל תחנה בדרך של ניצוח ושל ניהול תזמורת. אז הייתי מוכן לנצח בכל מקום".

עם זאת, הגעת לפעמים למקומות שבהם הנגנים יכולים להיות בגיל הוריך.
"נכון, ואלה הרגעים הקשים ביותר. אבל לאחר שצלחת אותם, אתה יכול להמשיך. זה לא פשוט. אתה יכול להיות מוזמן לבית אופרה לנצח על אופרה שאתה מכיר, והתזמורת מכירה, אבל אין חזרות. אתה בא שעתיים לפני תחילת המופע, ולכל היותר מקבל חזרת באלאנס של כעשרים דקות. אתה מכיר את הנהג, את המלון. אתה מתעורר, ואתה לא זוכר באיזו עיר אתה ואם הדלת מובילה לשירותים או למסדרון. זה החלק הפחות מוצלח. זה היה בתחילת העשור הקודם. זה גם לא בריא, זה מפתח מחלות".

אגב בריאות, יש האומרים שהניצוח הוא דרך לשמירה על כושר?
"זה נכון רק לגבי החלק העליון של הגוף. על היתר צריך לשמור בפעילות כושר, ואני לא עושה את זה מספיק".

בכל זאת יש בה משהו
אטינגר נע מעיר לעיר כראוי לבן העולם הגלובלי המצליח, אך נמצא כמעט תמיד באותם מקומות - שטוטגרט, ברלין, מינכן ופריז, שאותה הוא אוהב במיוחד. "שם יש לי ממש סיפור אהבה", משתף אטינגר. "אנשים לא מבינים איך הצלחתי להתאהב בבתי האופרה של פריז, של לונדון, של ניו יורק ושל טוקיו. בכל מקום אני יודע היכן אגור, היכן המכולת הקרובה, וחשוב מאוד - היכן הסַפָּר המקומי שאוכל למרר לו את החיים. היום בדיוק אתה תופס אותי לאחר סיור וחיפוש דירה להשכרה כאן, בתל אביב".  מכל המקומות שציינת, נראה שהעבודה עם היפנים היא שונה.

"זה נכון וגם לא נכון. כלומר, כשהתחלתי לעבוד אתם הייתה תחושה שהם שולטים במישור הטכני, אבל צריכים עידוד בפיתוח הרגשי. ניסיתי להגיע אליהם ואמרתי להם, 'אתם יודעים, בברלין מנגנים את זה כך'. התגובה הייתה, 'אתה רוצה שננגן כמו הברלינאים?' והם פשוט חיקו את צורת הנגינה בכל דרך, לרבות תנועות הגוף, והם נהנים כשהם עושים את זה. במוזיקה הצלחנו להגיע לאיכות ברלין גם ללא חיקוי, אלא מתוך הבנה שנובעת מהעמקה ביצירות. ואז, כשהם נפתחים, לאחר עבודה והיכרות אישית עם כולם, אתה מגלה שהיפנים הם פולנים, הכי פולנים שיש, בדיוק כמונו. לפעמים אפילו יותר מאתנו. צריך לדעת על איזה כפתור ללחוץ".

היו רגעים מרגשים בעבודה אתם?
"היו הרבה, למשל כשהחזרה מתקיימת בקומה גבוהה, והבניין מתחיל לרעוד ומחכים לשמוע את תהיה התראה לעזוב, ואם לא - אז ממשיכים גם כשהבניין רועד. השיא היה כשהתזמורת התארגנה לסייע לנפגעי האסון בפוקושימה בשנת 2011. התזמורת ניגנה וויתרה על שכרה, וכל ההכנסות הוקדשו לטובת הנפגעים. בסוף הקונצרט עמדנו כולנו, נגנים ואני, עם קופסאות בידינו, לבקש תרומות מהקהל. היו רבים שבאו להודות, וביניהם מישהי שבאה בבגדים שלא מתאימים לה ואומרת, 'לא נשאר לי כלום, אין לי בית, אין לי בגדים, אלה בגדים לא שלי'. היא התרגשה מהמוזיקה ועמדה שם בעיניים דומעות. ולא רק היא, כולנו".

הקריירה שלך רצופה תפקידי ניהול; אתה מעדיף את הניהול על פני הופעות אורח?
"זו שאלה של אופי. יש מנצחים שאוהבים לבוא, לנפנף, לקבל את השכר ולהמשיך. יש שניהלו בעבר והספיק להם. אני אוהב את הניהול. אתה בונה משהו, זה כמו מנהל מפעל ויותר. אתה מכיר את האנשים, את היכולות, הכול נעשה יחד. אתה בוחר נגנים חדשים, זמרים שעובדים בחוזה לתקופה ולא להופעות חד-פעמיות. צריך לדעת גם מתי לפרוש. במנהיים, למשל, רציתי לפרוש אחרי חמש שנים, אבל המנכ"ל שכנע אותי לחדש חוזה לשנתיים נוספות ולצמצם את מספר ההופעות שלי. זו הייתה טעות. הנגנים ראו בכך סוג של בגידה. כשהלכתי משם סולקו גם מי שזוהו כאנשים שלי -  שתי זמרות, מנצח משנה ואחרים".

 אחרי כל השנים בתפקידי ניצוח אתה עדיין נלהב להסביר מה עושה מנצח?
"בהחלט. ראשית אני יודע, עברתי את כל התחנות. אבל בקהל בכל מקום יש מישהו חדש. צריך להסביר לו שאתה, המנצח, חייב לקחת מאה נגנים בעלי יכולות שונות, חלקם יכלו להיות סולנים, מאה זמרי מקהלה סולנים, ולהפוך את כולם למכונה אחת שעושה מה שאתה רוצה. גוף חי ונושם שמגשים את מה שאתה חושב שנכון להוציא מן הפרטיטורה [מערכת תווים שבה נכללים תפקידי כל המשתתפים בביצוע יצירה מוזיקלית, כך שאפשר לקרוא את כולם בבת אחת], שהיא קודש-הקודשים שלנו, המנצחים. תמיד כיף להסביר את זה".

 ומה אתה עושה אחרי הופעות?
"אם יש חברים בסביבה אני יוצא לבילוי. אם אני לבד, אני בחדר, נותן לטלוויזיה לזרום. דבר אחד בטוח - מוזיקה אני לא רוצה לשמוע. אני צריך את השקט". 

וכאן, כמו לפי הזמנה, עוד אנחנו מתארגנים ליציאה, מתקרבת מעבר לפינה ליא קינג, שמגיעה עם הכלבה המפורסמת שלה. "אז אתה הנכד של ארנה? ביביאנה (גולדנטל) סיפרה לי על ההצלחה שלך בפילהרמונית".

הכתבה המלאה התפרסמה במגזין "החיים הטובים". למנוי לחצו כאן