כאשר בני משפחת אלבוים - האב דב, רעייתו כרמית וארבע בנותיהן נועם, אביגיל, גפן ואודם – היו בטיול באנגליה, הם הגיעו לגן חיות מפורסם צפונית ללונדון. בתוך הגן חיפשו בקדחתנות זן מיוחד של גורילות, שהמבקרים באים במיוחד כדי לצפות בהן. אבל במקום להגיע אל הגורילות הגיעו לאזור שבו הסתובבו אנטילופות. אחת הבנות, נזכר אלבוים, הפטירה, "אוף, זו סתם אנטילופה". אביה נעלב בשם החיה היפיפייה הזאת, ובמוחו נולד הרעיון לספר הילדים הרביעי פרי עטו - "לא סתם אנטילופה", אשר יצא לא כבר לאור בהוצאת עם עובד. "חשבתי", מסביר אלבוים, "על החיה המקסימה והאצילית הזאת, שהמבקרים בעצם לא סופרים אותה. עוברים ליד הכלוב שלה בדרך למשהו אחר. ומכיוון שהנושא 'לא להיות סתם' מעסיק אותי, כתבתי את הספר".
מה מעסיק אותך בזה?
"אני מתרשם שקיים אצל בני האדם פחד מלהיות 'סתם'; ש'להיות סתם', בעיקר בימינו, זה אחד החטאים, ואנשים נגררים לכל מיני מקומות כדי להתבלט. אצל ילדים - במיוחד בעולם שבו אנחנו חיים כיום, עולם של שיתופים ברשתות החברתיות ובניידים - הבריחה מה'סתם' דומיננטית ומתסכלת במיוחד. הם כל הזמן עסוקים במופעים, בסלפי, בהזדמנויות לסלפי. קיימת מודעות לאופן שבו יתקבל מה שעובר עליהם, ומאוד אכפת להם הרושם שיותירו על אחרים. בעצם, הם כמעט חיים בתוך עיניים של מישהו אחר... השאלות האלה בתקופה הזאת הן שאלות משמעותיות. המודעות להשפעה של מעשינו על האחרים מעסיקה אותנו יותר מאי-פעם בהיסטוריה של התרבות שלנו".
ועוד סוגיה חשובה, לדברי דב, שמעלה הספר, היא מסע חיינו. "הספר מספר על לופה האנטילופה שיוצאת למסע, שתחילתו ידועה ואילו סופו - פחות. כמו שאנחנו, בחיים, לא יודעים מה יקרה כשאנחנו יוצאים למסע בעקבות חיינו, כך גם הספר מעלה את השאלה הזו, על-אודות ההליכה בעקבות האמת העמוקה והרצונות שלנו. חלקנו מנתרים, יוצאים למסע בקפיצה, כמו הניתור העז של האנטילופה בסיפור, ניתור שמוביל אותה אל הלא נודע".
ישיבה חילונית
אלבוים, בן 46, הוא בעל תואר מוסמך בחוג לפילוסופיה יהודית; הוא עורך, עיתונאי, מנחה בטלוויזיה, מלמד במרכז בינ"ה ומרצה ברחבי הארץ. עד כה כתב שלושה ספרים, שאחד מהם זיכה אותו בפרס הנשיא, וכאמור - ארבעה ספרי ילדים. ספר הילדים "האריה הרעמתן והג'ירפה גם", זכה לגן שעשועים בחולון שמכונה על שמו. "גן בחולון על שם ספר", סבור דב, "זה כמו טביעת כפות הידיים במדרכה בהוליווד".
אתה כותב מדי יום?
"ממש לא. אני כותב בתקופות, בעיקר כיוון שאני לא אדם של רוטינה. אני מבצע. כל ספר ילדים שכתבתי עד היום נולד מסיפור בעל פה שסיפרתי לבנות, וכשאני מחליט לכתוב, כל ספר חייב להיות מאוד מדויק. בעיקר ספר ילדים, שחשוב שיתחבב גם על ההורים, כי הם אלה שקוראים לילד את הספר. מבחינתי, ספר ילדים צריך להיות קצר ובעל מסר ברור. הספרים שלי, כמו בסיפור על לופה, הם תמיד ספרים נושאי מסר".
אלבוים מלמד, כאמור, במרכז בינ"ה של התנועה הקיבוצית בסמינר אפעל. בזמנו הקים במסגרתו, יחד עם שותפיו בבינ"ה את "הישיבה החילונית" הראשונה בארץ, בדרום תל אביב, שבה לומדים נערים ונערות חילוניים במתכונת של ישיבה ללא שיוך לאורח חיים הלכתי או אחר. במרכז זה הוא מקיים שיעורי קבלה וחסידות לציבור הרחב. "מרכז בינ"ה", מבהיר אלבוים, הוא מדרשה שלומדים בה מקורות ותרבות ישראליים, מתוך זוויות חילונית ותרבותית. לומדים על ביאליק ועל אחד העם, וזו הדרך שלי לשמר את השורשים שלי. נולדתי וגדלתי בירושלים, בבית חרדי, למדתי בישיבה, ובנעוריי עזבתי את החברה החרדית. אלה השורשים שלי, וזו הדרך שלי לחבר את עצמי לעצמי ואת שורשיי לעם שבתוכו אני חי. בעיניי, ללמד בבינ"ה או לצאת להרצאות הם שליחות. אני מרגיש שאני עוזר לטפל בקונפליקטים בין כל הזרמים וכל העדות. ואפילו שמה שאני ושותפיי לדרך עושים זה טיפה בים, אני מרגיש שזה מה שאני יכול לעשות, ובוודאי לא אתייאש מפני שאני לא מצליח להשפיע ברמה הלאומית. אי-אפשר לתת רק לחרדים ולדתיים לטפל בזה. לבינ"ה מגיעים כל כך הרבה תלמידים כל כך הרבה שנים - אני מאמין שזה כבר משפיע".
פרשות מוסר ואיסורים
בעבר הנחה יותר מ-700 תוכניות טלוויזיה בסדרה "חוצה ישראל", סדרת ראיונות שזכתה בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה כתוכנית האירוח הטובה ביותר לשנת 2004. בהמשך ערך והגיש בערוץ 2 את הסדרה התיעודית "עושים דרך", העוסקת במדענים שזכו בפרס ישראל. בשנים האחרונות הוא עורך ומגיש את התוכנית "מקבלים שבת", המארחת בכל פעם מרואיין אחר, בעיקר אנשים חילוניים, שיתאימו לדבר על הנושא שעליו מחליט אלבוים, עניין ספציפי שאותו הוא שולה מתוך פרשת השבוע שלאחר התוכנית. "בכל פרשה יש הרבה מאוד נושאים", מסביר אלבוים, "למשל פרשת 'כי תבואו' - כי תבואו אל הארץ. יש שם נושאים כמו איך מתמודדים עם התרבות האלילית, איך מתייחסים לעמים שמתגוררים כבר כאן. בפרשה הזו קיימת התייחסות נוקבת לנושא של צדק חברתי: איך להתנהג עם גר, עם עני, עם מי שזקוק לעזרה, נושא של גילוי עריות. וכמו שבפרשה הזו ניתן לדבר בשורה של נושאי חוץ ופנים, כך גם בכל הפרשות. תמיד עולים ענייני מוסר ואיסורים, זאת לבד מהסיפורים ההיסטוריים".
האם העיסוק בפרשת השבוע הוא הדרך שלך לשמר את הקשר לדת?
"פרשת השבוע" זו סביבת המחיה שלי. זה המגרש שבו אני משחק. זה כמו לשאול רופא אם הוא כל הזמן רופא. אני קורא כל חיי את "פרשת השבוע". אנחנו משפחה מסורתית - לא עובדים בשבת, אני לא אצא להרצאה בשבת. בליל שישי מקיימים קידוש, שרים זמירות של שבת. אלה הם חיי. אני שקוע כל הזמן בתרבות ובספרות היהודית. כשעזבתי את הדת, הלכתי נגד בית הגידול שלי ולתקופה קצרה זה שיבש את הקשר עם ההורים. למזלי, הקשר חודש מהר. אני מכיר כמובן סיפורים אחרים שהקשר הזה לא מתקיים בם כלל. לנו הצליח: אנחנו תשעה ילדים, אני הצעיר שבהם, ואני בקשר עם כל אחיי ואחיותיי, אפילו שאני מודה שאת חלק מהנכדים שלהם והאחיינים ושאר שארי בשר, לא בטוח שאני מכיר. אבי עדיין בחיים, הוא בן מעל לגיל 90 ועדיין צלול לחלוטין, בעיניי זה נס להיות צלול בגיל הזה. במחשבה שנייה - להיות צלול בכל גיל זה לא טריוויאלי. כולנו הולכים על הסף כל הזמן".
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין "החיים הטובים". למנוי לחצו כאן
