ב-29 בדצמבר תחגוג השחקנית לימור גולדשטיין יום הולדת 50. בשונה מהחלפת הקידומת לפני כעשור, אז לא ציינה את גיל 40, הפעם היא בכלל לא מצליחה להתחבר לספרות הללו, ומסרבת לתת להן להגדיר אותה. "שבועיים אחרי שמלאו לי 40 ילדתי את בני השני, בכלל לא הפנמתי את העובדה שאני בת 40", היא מספרת בביתה המעוצב בקפידה במתחם יוקרתי ביפו. בהמשך יתברר שעל עיצוב הבית ועל הטעם האסתטי המשובח היא אחראית, או כפי שציינה בחיוך במהלך הריאיון, "בקלות יכולתי להיות מעצבת פנים". "הייתי בת 40, עם ילד בן 4 ותינוק, ומבחינתי הייתי אימא צעירה. במשך כל השנים האלה לקחתי ילדים לחוגים ולגני שעשועים לצד אימהות צעירות, ולא קלטתי בכלל את הגיל שלי".

 ועכשיו, יום הולדת עגול, יש כבר התייחסות לגיל?
"אין לי שום יכולת לעכל את המספר הזה, אני לא מבינה איך הוא קשור אליי, נדבק אליי (צוחקת). כשחקנית אני מכילה בתוכי את כל הגילים. אני ילדה, מתבגרת, זקנה, אז ההתעקשות הזאת להדביק לי את המספר 50 נראית לי כמו איזה בלבול בספירה (צוחקת שוב). אני לא חיה את הגיל הזה, יש לי ילדים קטנים, איך זה קשור אליי בתור מי שמרגישה בדהירה באמצע החיים?"

ובכל זאת, יש איזו עצירה לחשבון נפש? 
"אני מאוד מבינה באופן עמוק את היתרונות של הגיל, לא הייתי חוזרת רגע אחורה, פשוט הייתי שמחה לעצור. אני מבינה שיש האצה נורא משונה, מהרגע שהילדים שלי נולדו הזמן עף, אבל ללא ספק, ככל שאני מתבגרת החיים שלי הרבה יותר טובים. אני הרבה יותר טובה לעצמי, כל החלקים שהיו פעם בדיסטורשן התחברו, אני פחות מסתובבת כנפש מעונה בעולם".

 בעבר הסתובבת ככזאת?
"נולדתי ילדה נורא מבוגרת, זקנה בראש, נורא רצינית, עם שאלות פילוסופיות עמוקות, עם חוויות ספיריטואליות. גדלתי בתל אביב בתחושה שאני לא לגמרי מובנת, עם צורך מאוד גדול, מגיל צעיר, לבטא דרך יצירה את כל החיבוטים הפנימיים. מן רגישות יתר לחוויות שהעולם מביא. כשההורים שלי היו לוקחים אותי לגן החיות, במקום ליהנות הייתי בוכה כי החיות בכלובים. הייתה ראייה של הסבל בעולם, צער עליו, ומצד שני חוויות שמחה בעוצמות גדולות. אחת הסיבות שגרמו לי להיות שחקנית היא שהייתי חייבת למצוא ערוץ לנקז אליו את התחושות העצומות שחוויות החיים זימנו לי, וזה לא שהיו לי חוויות קיצוניות וקשות בחיים, פשוט חוויתי אותם בעוצמות גדולות. בשבילי להתאהב היה תמיד דבר גדול, ואחר כך בפרידה - להתרסק מזה".

ומהמקום הזה היה לך ברור שתהיי שחקנית?
"היצירה הייתה נוכחת בחיי מאז שאני זוכרת את עצמי. יש לי שירים מגיל 11 על חיפוש עצמי ועל בדידות. ביסודי למדתי פיסול, ציור ומשחק, בתיכון הלכתי למכינה בניסן נתיב ואני זוכרת שעד הדקה התשעים התלבטתי אם ללמוד משחק או אמנות פלסטית. בסוף למדתי משחק באוניברסיטה וזה עיסוקי העיקרי, אבל האמנות באה לידי ביטוי בעוד אופנים בחיים שלי. לא מזמן סיימתי קורס בקרמיקה, לפני כן סיימתי קורס בלהיות ליצנית, אני לא נחה. הצורך שלי למצוא איפה אני עוד מרחיבה את הגבולות הפנימיים של עצמי ממשיך לקרות כל הזמן. זה חלק ממני, זה מי שאני" .

ה"בעל" וה"מאהבים"

גולדשטיין נשואה כבר 15 שנים לרון, כלכלן ואיש עסקים ונדל"ן, אם לאורי (14) ודניאל (10) וכן, היא בת 50 ונראית מדהים גם בשמלת בית פשוטה ובפנים נקיות מאיפור (ותודה לרונית רפאל, כי בהמשך יתברר שכפרזנטורית שלה כבר שנים רבות, גולדשטיין חייבת, בין היתר, את המראה הזה גם לנפלאות הקוסמטיקה). 

לאחר עשרים שנים שבהן היא שחקנית קבועה בתיאטרון הקאמרי, גולדשטיין חצתה את הקווים ובחודשים האחרונים החלה לשחק במקביל גם בהבימה, בתפקיד הראשי בהצגה "פילומנה" שעלתה בתיאטרון הלאומי. "למעשה זו הפעם הראשונה בחיי שבה אני עובדת בשלושה תיאטראות במקביל", היא מציינת. "בקאמרי אני משחקת ב'ארוחת טעימות', בהבימה ב'פילומנה', ולאחרונה התחלתי חזרות להצגה נוספת בתיאטרון בית לסין, 'הים הכחול העמוק' של טרנס ראטיגן בבימוי אלון אופיר, עם תפקיד הפוך לחלוטין מפילומנה - לעומת הג'דה החזקה פה זו אישה שבירה נורא, המחזה מתחיל בזה שהיא מנסה להתאבד".

קיבלת מהנהלת הקאמרי את ברכת הדרך?
"היחסים שלי עם עמרי ניצן ועם נועם סמל הם יחסים נפלאים וטובים ומלאי הערכה, וכשהגיעה ההצעה לגלם את פילומנה, מסוג התפקידים שצריך להיות אידיוט כדי להגיד להם לא, עמרי הבין אותי ואמר שיבוא למחוא לי כפיים מהאולם".

 מה כל כך קסם לך בתפקיד פילומנה?
"נתחיל בזה שאין הרבה תפקידים מאוד טובים לשחקניות, נקודה. בעצם זה שנולדתי נקבה ולא זכר יש לי מלכתחילה היצע פחות אטרקטיבי בטלוויזיה, בקולנוע ובתיאטרון. רוב התפקידים הם עזר כנגדו של התפקיד הראשי, גם כשזה מכונה 'התפקיד הנשי הראשי'. פילומנה זה תפקיד דרמטי עם מרחב רגשי מאוד עשיר. אישה עם היסטוריה מאוד קשה, עם יצר הישרדות ועם כוח נפשי גדול מאוד שבאה מעוני, מזנות, בלי השכלה, מהמקום הכי נמוך אבל עם יכולות ותעצומות נפש, ולא מוותרת עד הסוף. היא נלחמת מול הגבר שהיא אוהבת על המקום שלה, ובגלל זה אני נורא אוהבת אותה, את הכוח שלה. מצד שני אני רואה במחזה את הצער ואת החולשות שלה. זו לא מכונה דורסנית אלא אישה עם מגוון רגשות מאוד עמוק".

הגבר שמולך הוא נתן דטנר. איך העבודה מולו?
"זה מפגש מקצועי שלישי שלנו. שיחקנו לפני המון שנים ב'קומדיה של טעויות' בקאמרי, כבעל ואישה, אחר כך כבעל ואישה ב'עוד משפחה וחצי' בטלוויזיה, וכבר אז אמרנו שאנחנו רוצים לחזור לעבוד יחד כי החיבור היה מאוד מוצלח. דטנר הוא פרטנר מושלם. יש שחקנים שאתם זה כמו דו-קרב של כישרון. הרי למה אנחנו רוצים פרטנר טוב? כי כשיש כזה את כמעט לא צריכה לעבוד, אלא להיות נוכחת ולהגיב למה שהוא מביא באופן אותנטי, וזה בהחלט משהו שיש לנו, וזה עושה לנו נפלאות על הבמה. אנחנו נהנים בטירוף, ממש באים לבלות בפילומנה". 

לצד גיחות לטלוויזיה ולקולנוע את מקפידה על עבודה ממושכת ורציפה בתיאטרון. יש פחות הזדמנויות לנשים בוגרות על המסך מאשר על הבמה?
"התיאטרון זה כאילו בעלי, והקולנוע והטלוויזיה מאהבים חולפים (צוחקת). כל השנים עשיתי טלוויזיה וקולנוע, עם הרבה פחות רצף מהתיאטרון, אבל זה קורה וזה נחמד. הפרויקטים האחרונים שהצטלמתי אליהם היו 'ראש גדול' (סדרת נוער) ו'העילויים', על חבורת דתיים שבה אני משחקת דוסית, שתעלה בהוט. אני גם מנחה תוכנית תרבות בנושא ארכיטקטורה בערוץ עשר (14) בשם 'מעצבים תרבות' והצטלמתי לסרט בשם 'חוטים' של וידי בילו שהוצג בפסטיבל חיפה. יש בטלוויזיה הרבה דברים שנראים לנו מובנים מאליהם. קחי למשל את ארז טל, שהנחה עד לא מזמן את 'האח הגדול', ולצדו בחורה שיכולה להיות הבת שלו. זה לא מוזר לנו בעין כי אנחנו נורא רגילים. תהפכי את זה לאישה בגילי עם בחור בן 22 וזה ייראה מהפכני. יש בטלוויזיה בעיקר בידור וריאליטי שאותם מובילים גברים, יש מעט יצירה, וגם בתוך היצירה יש לנשים בגילי מעט מקום. אין ספק שבתיאטרון יש הרבה יותר חומר ואפשרויות ושבמהלך השנים הגיל מבשיל אותנו השחקנים, ואנחנו יכולים להביא כל כך הרבה יותר עושר ומגוון של דברים".

מהי עמדתך לגבי השתתפות בריאליטי?
"השתתפתי ב'רוקדים עם כוכבים', הריאליטי היחיד שיכולתי להתחבר אליו כי הוא מאתגר אותי מבחינה יצירתית. אני לא רקדנית, ועפתי במקום חמישי לפני הסוף. מאוד נהניתי, אני אוהבת שמאתגרים אותי, וזה היה חתיכת אתגר. מצד שני, התקשרו אליי מ'מחוברים' ואמרתי לא בלי לחשוב פעמיים, כי דווקא בתור מישהי שיש לה פלטפרומה להביע את עצמה כשחקנית, אין לי רצון וצורך שמישהו ייכנס למריבות הפרטיות שלי עם הילדים או עם בעלי. הבועה שלי היא הבועה שלי".

טעימות והטרדות

לפני כשנה עלה שמה של גולדשטיין לכותרות כשבריאיון ל"ישראל היום" ולטלוויזיה דיברה על תקיפה מינית שעברה כשחקנית צעירה, על ידי כוכב במה. 

את מרגישה שיש שינוי כיום? שהתודעה הציבורית מתחילה להבין שהקודים השתנו?
"העולם משתנה, אבל הוא עוד רחוק מאוד מלהיות איפה שהוא אמור להיות. הוא עדיין מקום מסוכן לנשים. נשים עדיין מרוויחות פחות, חשופות לאלימות יחידנית ושיטתית גם ביבשת שלנו וגם ביבשת אפריקה. גם אני מרוויחה פחות מהגברים ששיחקו לצדי, אז העולם עוד רחוק מאוד מלהיות מקום שבו נשים וגברים יהיו לא זהים או דומים אלא שווים בזכויות שלהם. 

יחד עם זאת, בהחלט השתנו החוקים. אם נסתכל על סביבת העבודה שלי, למשל, בעקבות הכתבה הפרטנר המקסים שלי ב'ארוחת טעימות', מוטי כץ, שיש לנו הרבה רגעים אינטימיים של מגע על הבמה, ניגש אליי במתיקות ושאל אם מה שאנחנו עושים על הבמה נוח לי ושהוא רוצה לוודא שהמגע נעים ונוח, ואמרתי תודה שאתה שואל, אני מרגישה נהדר, הכול בינינו מקצועי ונעים. עצם השאלה זו דוגמה למודעות שמתעוררת, ראייה חדשה, הבנה שהגבולות השתנו. עוד משהו שלא היה לי כשחקנית צעירה, שיש היום בכל תיאטרון או סט, זה כתובת, מישהי שאחראית על הטרדות מיניות. כשאני חוויתי את מה שחוויתי בגיל 22 בתיאטרון לא היה לי אל מי לפנות, הייתי לבד".

לצד התגובות המעודדות היו גם מי ששאל אותך למה עכשיו, שאלה שפוגעת בנשים רבות שאחר כך חוששות, לצערנו, לדבר?
"בהחלט קיבלתי גם תגובות איומות שניסו להקטין או לבטל את החוויה, אבל רוב התגובות היו תגובות חמות. היו הרבה נשים שהרגישו שדבררתי אותן. זו הייתה חוויה מאוד עוצמתית לדבר אתן ולהכיל. אגב, הכתבות בישראל היום ובטלוויזיה לפני כשנה לא היו הפעם הראשונה שבה דיברתי על זה. לאורך השנים, כששאלו עניתי, לא נפנפתי בזה אבל גם לא הסתרתי את זה. דיברתי על זה באופן פתוח, רק שלפני שנה, בקונטקסט של המציאות, זה קיבל המון נפח".

יצא לך לשמוע מהשחקן שתקף אותך? להתעמת אתו?
"לא, אין לי שום רצון לדבר אתו. לפני הכתבה פעם אחת הוא חלף על פניי במקרה ברחוב, אמר שלום ולא עניתי לו, כי אין שלום ביני לבינו. הוא לא יצר קשר אחרי, וגם אם ינסה אני לא אענה לו. התוקף מהתקיפה השנייה שעליה דיברתי - בסביבות גיל 30, על ידי צלם שתקף אותי בסטודיו שלו כשהלכתי אליו להצטלם לקידום כתבה - כן התקשר כמה חודשים אחר כך וביקש סליחה ומחילה. הוא הסביר שהיה מאוד מסומם, לא תירוץ לכלום, אבל הקשבתי ואמרתי לו, שמעתי אותך. בואי נגיד שיש משמעות לעובדה שהוא התקשר והבין שמה שהוא עשה היה איום ונורא, הרבה יותר מאשר אותו שחקן, שאני לא חושבת שאי פעם הכיר בעובדה שעשה עוול והמשיך להיות רע כלפי אנשים נוספים".

אישה במסע

לצד אחריות על עיצוב הבית הנעים שלה, גולדשטיין מדגמנת בריאות ואורח חיים, ויכולה בקלות להדגים חיבור הגוף והנפש, שנדמה שבמקצוע הזה יכול לשמור על שפיות. "אני מרגישה שאני במסע", משתפת גולדשטיין, "שבו המטרות הרבה פעמים פנימיות ולא חיצונית, זה לא רק המחשבה על מה יהיה התפקיד הבא. פעם המטרה הייתה להכניס יותר צחוק לחיים, עכשיו המילה החדשה היא התמסרות - התמסרות לרגע, לחיים. אני מרגישה אישה במסע, שכל הזמן צריכה ולומדת דברים חדשים. 

"המון שנים אני פרזנטורית של רונית רפאל, מה שמאוד עוזר לי לקיים את המיינטננס שבזכותו הרשיתי לעצמי לא להתאפר לכבודך (צוחקת), ובאופן כללי אני חיה חיים מאוד בריאים. יכולתי בקלות להיות גורו בריאות, אבל אני לא מיסיונרית. אני צמחונית מגיל 6 ואוכלת אורגני, ובשנים האחרונות ויתרתי על גלוטן וסוכר למרות אהבה מאוד גדולה לסוכר, כי נמאס לי שאני עבד נרצע של החשקים ושל המאוויים. יש לי המון ידע נלווה, אני יודעת מאיפה לקבל את החלבונים שלי, אני מנביטה את הסלט שלי ואת הקטניות שלי. אני מתחילה כל בוקר, חוץ משבת, בשעת ספורט  - שלוש פעמים חדר כושר, פעמיים ריצה בים ופעם אחת קיקבוקסינג. זה עוזר לי לשמור על עצמי מבחינה נפשית ופיזית".

 ובני ביתך משתלבים בזה?
"מצד אחד אני לא מכריחה אותם להיות צמחוניים, הבנים שלי לא צמחוניים, אבל האוכל הבסיסי שנולדו לתוכו הוא בריא, אורגני, הלחם הוא שיפון או כוסמין מלא, הביצים ביצי חופש אורגניות והירקות והעוף אורגניים. להגיד לך שהם אוכלים את הקינואה ואת האורז המלא שלי? לא".

הכתבה המלאה התפרסמה במגזין "החיים הטובים". למנוי לחצו כאן