בקיץ הקרוב יציינו ששי קשת ויונה אליאן 45 שנות נישואין וקריירות אמנותיות משגשגות. הוא מהזמרים האהובים (והמבוקשים) בבידור הישראלי, בעברו אליל נוער ומפצח פסטיבלי הזמר בשנות ה-70, כוכב הצגות מוזיקליות ומחזות זמר וכשש שנים המנכ"ל והמנהל האמנותי של תיאטרון היידישפיל. היא מהשחקניות האהובות בקולנוע ובתיאטרון, הכוכבת הבלתי מעורערת של תיאטרון בית ליסין זה עשרים שנה, ועם תפקיד מרכזי ב"סברי מרנן", הסיט-קום הטלוויזיוני הנצפה ביותר בשש השנים האחרונות. וכן, הם "עדיין נשואים". ריאיון זוגי

 

המופע החדש שלהם "הם עוד נשואים?" הוא דו-שיח ביניהם בנושאים הקשורים למערכת היחסים בנישואיהם: איך הכירו זה את זה, מי הציע למי נישואין, האם המצעים שאמה של יונה קנתה להם היו בבחינת הצעת נישואין, כפי שששי טוען, חלוקת תפקידים בבית, נסיעות לחו"ל, קנאה, ויתורים ופרידה - לא זה מזה, אלא מהילדים, שגדלו, פרחו מהקן והותירו אחריהם זוג פעיל במיוחד.

"גם בתיאטרון הרפרטוארי רוב הקהל הוא בשכבת הגיל הזה. לוקח זמן להקים משפחה ולהסתדר בחיים לפני שמגיעים לתיאטרון. המזל שלנו, לשמחתנו, שהקהל שלנו התבגר אתנו, קהל עם כסף וזמן, וגם טעם טוב, שנושא אותנו על כפיים. אומרים לי בתיאטרון, 'הקהל שלכם, ביידישפיל, מבוגר'. ואני שואל: ו'שלכם לא?'. כולם בני חמישים פלוס".

ששי: "אנחנו ממשיכים להופיע, אבל לא בגלל רצון לעשות כסף. אנחנו מאוד אוהבים להופיע יחד". 

יונה: "לא שאנחנו לא רבים - כשהייתי הבמאית, הו-הו, מה שהיה. אנחנו משתגעים מזה שהוא פנאט. קובעים להגיע חצי שעה לפני הזמן, הוא יהיה שם שלושת רבעי שעה קודם". 

ששי: "ואני לא אוכל כלום לפני הופעה. המשטר אצלי, חבל על הזמן". 

יונה: "כך הוא משמר את היכולת הקולית שלו". 

ששי: "בכל יום, לפני כל הופעה, אני עושה חזרה על כל שירי המופע. בכל יום".

יונה: "הצגות מתישות אותי, והופעה אתו היא כיפית. סוג של בילוי. לשחקנים נורא קוסם לעבור לבידור"

"אף פעם התיאטרון או הבידור לא היו הכי חשובים בעינינו. כהרף עין היינו מוותרים עליהם לטובת חיינו הזוגיים. קודם כול החיים האישיים הם אלה שקושרים אותנו זה לזה. ואפילו שאומרים ששניים מאותו מקצוע זה לא מתכון להצלחה, לנו זה מאוד עזר. אין כמונו להכיר את המקצוע זה של זה, להיות לצדו ברגעי האושר והעונג כמו ברגעי המשבר והקושי. ומי כמונו יודע לתת כתף ולפרגן זה לזה".

השניים, שנישאו בגיל צעיר, באנו מרקעים מאוד ארציים ופשוטים - ששי מקיבוץ ויונה מיפו, דור שני לניצולי שואה. הם גדלנו והתפתחו יחד. שנות ה-70 היו בשבילם ימי התום. אישיויותיהם נפרדות, אבל יש משהו משותף בכך שהתבגרו יחד. הם גיבשו זוויות מבט משותפות, וגם בהשקפות הפוליטיות שלהם הם דומים. עם ההורים היו להם ויכוחים יותר מאשר ביניהם. הטעם שלהם בריהוט הבית מאוד דומה, וכך גם הטעם האמנותי. גם לגבי גידול הילדים לא היו להם חילוקי דעות.

"היא כועסת עליי שאני לוקח על עצמי יותר מדי", אומר ששי קשת על רעייתו יונה אליאן, עוד לפני שהתחלנו לדבר על "עדיין נשואים?", תוכנית הבידור החדשה שלהם. "אני מופיע המון. כמו מטורף. כל מיני הופעות. מועדוני זמר, קונצרטים עם הקאמרטה, סדרה עם גיל שוחט. וזה בנוסף להופעות שלי, כמו 'ביני לבינך עד 120', או המופע הקודם שלנו, שאנחנו עדיין מופיעים אתו, כבר 17 שנה. בעצם אני לא יודע להגיד לא כשפונים אליי. אני עסוק בלהגיד כן יותר מאשר לא".

"בגלל הנחמדות הזאת שלו הוא לא מצא זמן לחזרות על המופע שלנו", מסבירה יונה. "לכן אני כועסת עליו. אני צמצמתי את התוכניות שלי לרגל מה שצפוי בשנה הקרובה. משחקת עכשיו רק בהצגה אחת, 'הקומה השלישית' בבית ליסין. בקיץ אעשה שני סרטים ואצטלם לעוד עונה של 'סברי מרנן'. והוא - כהרגלו".

"והיה גם העניין הזה עם הרגל, שהקשה עליי", מוסיף ששי בהחוותו כלפי כף רגלו השמאלית שמקובעת בקב פלסטי, לאחר שקרע את גיד אכילס בה, בנפילה מהבמה באיזו חלטורה (אלא מה) באילת.

סדקים בחומת הזוגיות האיתנה ביותר בבידור הישראלי? תשכחו מזה. בקיץ הם יחגגו 45 שנות נישואין שלצדן פורחות ומשגשגות הקריירות האמנותיות של השניים. הוא אחד הזמרים האהובים (והמבוקשים) בבידור הישראלי, בעברו אליל נוער ומפצח פסטיבלי הזמר בשנות ה-70, בהמשך כוכב הצגות מוזיקליות ומחזות זמר, ובשש השנים האחרונות המנכ"ל והמנהל האמנותי של תיאטרון היידישפיל. היא אחת השחקניות האהובות בקולנוע ובתיאטרון הישראלי, כוכבתו הבלתי מעורערת של תיאטרון בית ליסין כבר עשרים שנה ומכוכבות סברי מרנן, הסיט-קום הישראלי הנצפה ביותר בשש השנים האחרונות.

 

מתחמקים מראיונות

יחד הם מציגים זוגיות בונקר, ובכל זאת - כפי שמעיד שמו של המופע החדש - מרגישים צורך לדבר עליה. "המופע הקודם, 'נוסטלגיה זה לא מה שהיה', עבד נפלא, עם צירוף דברים מאוד נכון", אומרת יונה. "נורא התלבטנו מה לעשות - אם לקחת דימוי מהעולם של ששי - בתקליט השני. שלא לאכזב ושלא יהיה פחות טוב. כבר שש שנים שאני מסתובבת עם הרעיון. כל חג אהבה, ט"ו באב, ולנטיינ'ס דיי, מבקשים אותנו להתראיין, ואנחנו מתחמקים, כי זה נראה דביק ושטחי. ואריאל, הבן שלנו, שאני מרבה להתייעץ אתו, אמר שהרעיון הכי טוב הוא לדבר על החיים שלנו".

השם הראשון של המופע היה "הם עוד נשואים, אלה מהבוהמה?". טבע אותו הרב ידידיה פרנקל, שהשיא אותם ותהה, לימים, אם הם עדיין יחד. "קיצרנו אותו. עם סימן שאלה זה הכי קולע", ממשיכה יונה. "זה דו-שיח בינינו בנושאים שקשורים למערכת היחסים בנישואין. איך היכרנו. מי הציע למי את הנישואין, אם סדינים וכלי מיטה שאמי קנתה לנו הם הצעת נישואין, כפי שששי טוען. נדבר על חלוקת תפקידים בבית, על נסיעות לחו"ל, על קנאה, על ויתורים ועל פרידה - לא זה מזה, אלא מהילדים, שגדלו והשאירו אותנו שוב להיות שניים. כאילו זכינו בשלושים שנים נוספות..."

 

 

"הגיל השלישי", מדייק ששי, שחגג 70 בסוף נובמבר. יונה תסגור 68 במארס הקרוב. "זה גיל התבונה. יש בו המון-המון כיף. ודרך התובנות שלנו ניתן עצות לחיים משותפים".

"גם אנחנו רבים", מפתיעה יונה. "מעצבן אותו שאני מתקנת עברית כל הזמן. והוא לא מבדיל בין זכר לנקבה בשם המספר. ומה מעצבן אותי אצלו? בחיים הוא לא יענה ב'כן' או 'לא' לשאלה 'רוצה קפה?'. תמיד ישאל: 'ואת שותה?'. מזה אני מתעצבנת".

דורית פלד, (אגב, בעלת טור במגזין "החיים הטובים") היא שכתבה את הטקסט למופע והיא כתבה מפיהם. "כאיחוד כוחות כזה. הוסיפה את חוש ההומור שלה. הכי חשוב", מדגישה יונה, "הוא שאנחנו לא משחקים תפקידים. הכל זה אנחנו". ששי: "אנחנו לא מנכסים לעצמנו סיפורים של אחרים. זה אנחנו בגוף ראשון. זה בעצם גם הסיפור של הצופים שלנו. גידול ילדים, ילדים עוזבים, באים נכדים. הכל מאוד מוכר להם".

"גם בתיאטרון הרפרטוארי רוב הקהל הוא שכבת הגיל הזה", מוסיפה יונה. "לוקח זמן להקים משפחה ולהסתדר בחיים לפני שמגיעים לתיאטרון". "המזל שלנו, לשמחתנו, שהקהל שלנו התבגר איתנו", ממשיך ששי את הרעיון. "קהל עם כסף וזמן, וגם טעם טוב, שנושא אותנו על כפיים. אומרים לי בתיאטרון, 'הקהל שלכם, ביידישפיל, מבוגר'. ואני שואל: ו'שלכם לא?'. כולם בני חמישים פלוס".

בין הדיאלוגים שירים מוכרים. בעיקר שירי אהבה. רובם ישראלים. "עוף גוזל", "לילה בחוף אכזיב", "הפרח בגני", "הנני כאן", "לכל אחד יש (את האחת שלו)", "סיגליות". "שירים שכיף לשמוע", אומרת יונה. "לי לשיר אותם...", מדגיש ששי, "...ולי לשמוע אותם, כי אני יושבת על הבמה", תורמת יונה. "בכלל למה עשינו את המופע הקודם? רציתי לשמוע אותו שר. לא יוצא לי הרבה. והוא שר נהדר, וגם כיף לנו להיות יחד על הבמה. גם לי הרבה יותר כיף מאשר בהצגות. הן מתישות אותי. והופעה אתו היא כיפית. סוג של בילוי". "הצגות תיאטרון זה עבודה", מסכים ששי. "מעשה יומיומי. וכאן זה באמת כיף". יונה: "לשחקנים נורא קוסם לעבור לבידור. זמרים אוהבים לשחק בתיאטרון. הציפיות של קהל בהצגה שונות לגמרי. כאן זה כיף".

 

"התיאטרון והבידור לא הכי חשובים בעינינו"

בנם אריאל, מוזיקאי ומפיק מוזיקלי, חבר להקת הבלוז הישראלית Full trunk, מנהל מוזיקלית ומלווה עם עוד שלושה נגנים. אליאן, שביימה את "נוסטלגיה...", ויתרה הפעם לטובת שוקי ("היירספריי") וגנר. "ראינו כמה דברים שהוא עשה והתאהבנו בו", היא מציינת.

אתם אחד הזוגות העסוקים ביותר בבמה המקומית. בקושי יש לכם זמן פנוי. למה להמשיך?

ששי: "זה לא רצון לעשות כסף. אנחנו מאוד אוהבים להופיע יחד". 

יונה: "לא שאנחנו לא רבים - כשהייתי הבמאית, הו הו, מה שהיה. אנחנו משתגעים מזה שהוא פנאט. קובעים להגיע חצי שעה לפני הזמן, הוא יהיה שם שלושת רבעי שעה קודם". 

ששי: "ואני לא אוכל כלום לפני הופעה. המשטר אצלי, חבל על הזמן". 

יונה: "כך הוא משמר את היכולת הקולית שלו". 

ששי: "בכל יום, לפני כל הופעה, אני עושה חזרה על כל שירי המופע. בכל יום".

לזמרים ולשחקנים יש מודלים, השראות, שהם שואפים להיות כמותם או דומים להם. גם לזוג נשוי יש? 

"אף פעם התיאטרון או הבידור לא היו הכי חשובים בעינינו", אומר ששי. "כהרף עין היינו מוותרים עליהם לטובת חיינו הזוגיים. קודם כול החיים האישיים הם אלה שקושרים אותנו זה לזה. ואפילו שאומרים ששניים מאותו מקצוע זה לא מתכון להצלחה, לנו זה מאוד עזר. כי אין כמונו להכיר את המקצוע זה של זה, להיות לצדו ברגעי האושר והעונג, כמו ברגעי המשבר והקושי. ומי כמונו יודע לתת כתף ולפרגן זה לזה".

ומוסיפה יונה: "זה בעניין הוויתורים. בראשית שנות ה-70 עשיתי סרט אמריקאי, של NBC, עם הבמאי היווני קאקויאניס ("יעקב ועשיו", 1973, ע' א'), קיבלתי ביקורות טובות וגם הזמנה לעבוד בהוליווד, אבל לשבת שם. עשיתי את השיקול שלי. אמרתי לעצמי, 'מה, אתלוש בן אדם מהקריירה שלו? ואיפה יגדלו הילדים שלנו?'. שנים אחר כך ששי ויתר על הצעה לעשות קריירה מוזיקלית בפריז, אחרי מייק ברנט. אלה היו ויתורים משמעותיים ואף פעם לא חשבנו שהפסדנו משהו. יש סדר עדיפויות והחיים האמתיים היו יותר חשובים". 

הדוגמאות שבני הזוג השתמשו בהן, מתברר, הפוכות לתשובות השגורות לשאלה זו - כמו מי לא להיות.

 

 

אז שום משברים או חילוקי דעות קרדינליים?

יונה: "לא היה שום רגע של משבר נורא גדול". 

ששי: "גם אילו היה, אני לא מאמין שהיינו משתפים את הקהל בזה. לא נמציא משבר גדול או סיפורים 'קשים' בשביל למכור הצגה או תקליט שלנו. אבל יש לנו במופע רגעים מאוד מרגשים. כמו מונולוג שלי איך אני חווה את עבודתה של יונה כצופה, וגם ליונה, שמכניסה את הקהל למאבקים שיש לה בעיצוב דמות".

ואולי יש נושאים שאתם מסכימים מראש שלא להסכים עליהם ולהישאר חלוקים לגביהם? 

יונה: "התחתנו כילדים. אמרתי לאמי שלא אתחתן עד גיל 30, ושבוע אחר כך הודעתי לה שאני מתחתנת. הייתי בת 23. באנו מרקעים מאוד ארציים ופשוטים, ששי קיבוצניק ואני מיפו, דור שני לניצולי שואה. גדלנו והתפתחנו יחד. שנות ה-70 היו ימי התום בשבילנו. היינו אהבלים בעולם הזה ולא הבנו מה קורה. האישיויות נפרדות, אבל יש משהו משותף בכך שהתבגרנו יחד. גיבשנו נקודות הסתכלות משותפות. גם בהשקפות הפוליטיות שלנו אנחנו דומים. עם ההורים שלנו היו לנו ויכוחים יותר מאשר בינינו.

"הטעם שלנו בריהוט הבית מאוד דומה. גם הטעם האמנותי. אבל לא בסרטים ובסדרות טלוויזיה, ועל זה אנחנו מדברים במופע. ששי מחכה שאצא לרצף הצגות בצפון, כדי שהוא יוכל לראות בניחותא את כל הסדרות שאני לא אוהבת. גם לגבי גידול הילדים לא היו לנו חילוקי דעות".

ששי: "היא התחתנה עם פמיניסט ממנהיגי הפמיניזם. היה אך טבעי שלא אראה את אשתי כגזע נחות אלא כנציגה של גזע עליון. הנשים הן הרבה יותר חכמות מאיתנו, וחבל שהן לא מנהיגות את העולם. ובאמת התפתחנו יחד. את רוב הידע האמנותי וההשכלה הבימתית שלי רכשתי בעצמי, כאוטודידקט".

 

גוד טים – היא הוגה, הוא מבצע

מתבונן ותיק מהצד עשוי לקבל הרושם שיש תחרות ביניהם: תחילה ששי היה הכוכב; אחר כך הפכה יונה לכוכבת, בקולנוע ובעיקר בתיאטרון; ששי נסוג מהפופ ועבר אל מאחורי הקלעים, בהקמת אמ"י ו"אשכולות". לאחרונה חזר, כמנכ"ל היידישפיל. 

יונה: "אם יש לך חבר טוב, ממש טוב, אתה מקנא בו? נכון שלא? מעולם לא הייתה תחרות כי בבסיס יש חברות ובחבר טוב לא מקנאים. להפך, בערב ראשון של הופעה חדשה שלו, או של מי מהילדים, אני תמיד מתה מהתרגשות ומפחד".

ששי: "הקריירות שלנו נושקות, אבל הן מעולם לא היו דומות ולא באו זו על חשבון זו. נכון שהיו תקופות של כוכבות, אבל אף אחד לא הרגיש עליונות על האחר. ומה שנראה בחוץ זה לא מה שקורה באמת". 

יונה: "הכי מצחיק הוא שהיום, בעידן הרב-ערוצי, יכולים לבוא לשאול אותי או אותו, 'לאן נעלמת?!', שעה שאתה עובד המון, כמעט ללא הפסד".

איך אתם מקבלים החלטות?

יונה: "אם הוא או אני מקבלים הצעה, מיד אנחנו מתקשרים זה  לזה. אני מתחשבת במה שששי אומר. יש לו ראייה לפרטים". 

ששי: "יונה היא ההוגה, הרצל, ואני בן-גוריון, המבצע. היא יזמית יוצאת מן הכלל. אני האיש שנמצא על ידה". 

יונה: "איזה גוד טים אנחנו, אה? אבל את המילה ליזום אסור להגיד בבית, לא ליד הילדים. גם לשחקנים צעירים אני אומרת כל הזמן שהם חייבים ליזום, לחשוב על הדבר הבא". ששי: "מגיל צעיר הייתי בחור די מפוכח. הבנתי שאין בעולם מפיק שחושב על ששי קשת ומה לעשות לקידומו. מתמיד ידעתי שאני צריך לעסוק בעוד דברים מלבד מוזיקת פופ ושירה".

ניהול היידישפיל, למשל? 

"זה נפל עליי כרעם ביום בהיר. התארחתי שם בהפקות, בהצגות מוזיקליות, ותמיד שאלתי את עצמי מי המטורף שייכנס בנעליו של שמוליק עצמון, המנכ"ל הנצחי. כשהסכמתי להצעה, ידעתי שהחיים שלי עומדים להשתנות, והם השתנו. בו ביום 'הפסדתי' סדרה בטלוויזיה. ידעתי שאני מפסיק קולנוע ומוזיקה. יונה הייתה מאוד חיובית מכיוונה, וזה נתן לי תמיכה גדולה. ראיתי בהסכמה שלי פירעון חוב לדור ההורים שלנו, שהקים במדינה אדם חדש, אמיץ, אבל הייתה מהפכה והיו לה קורבנות. היידיש ביניהם. אילו הוריי היו חיים הם היו מאושרים לראות אותי מנכ"ל היידישפיל. בכל זאת גדלתי על השפה הזאת, על חזנות, על משפחת מלאבסקי ועל מוזיקה קלאסית. אני סוגר מעגל בעניין הזה. והנה הזמן רץ כמו מטורף, אני כבר שש-שבע שנים בתפקיד, והגם שהגעתי לגיל פנסיה, הוועד המנהל לא מסכים שאעזוב את הניהול".

 

 

זה מפליא ומפתיע, כי מעולם לא עסקת קודם לכן בניהול. 

"נכון, אבל הקמתי איגוד אמנים, חברה לניהול זכויות. הייתי חבר בגופים ובמועצות. תמיד הייתי בצד האקטיבי של לעזור לאמנים. וגם כשחקן בלי מחשבות על ניהול, תמיד חשבתי כמנהל. לא ידעתי לנהל. קפצתי למים הקרים. ומשהו שמר עליי. היידישפיל הוא אחד התיאטרונים הציבוריים היחידים בארץ בלי גירעונות. וזה תיאטרון שחי ונאבק על חייו נגד קריטריונים לא שוויוניים. מזלי שהבאנו את התיאטרון לפריחה אמנותית וכלכלית. על כל במה שאני מספר שאני מנהל את היידישפיל הקהל מוחא לי כפיים. זו הרגשה טובה. אפילו שהפסדתי המון דברים מפתים ובשעה שרבים מבני גילי ומחבריי הטובים יצאו לפנסיה - פתחתי דף חדש בחיים. באופן פרדוקסלי אני עובד יותר ממה שעבדתי בעבר, אבל אני יכול להתגאות בפרק החדש".

יונה, התמיכה שלך בששי אכן חיובית כל כך? 

"ידעתי שבתוכו מסתתר מנכ"ל נפלא וביצועיסט אדיר. ששי הוא קיבוצניק אידיאליסט עם עקרונות, וידעתי שאם ייקח על עצמו את התפקיד הוא לא רק יעשה אותו טוב, אלא יגשים גם אותי, כבת לניצולי שואה, דוברי יידיש. הבטחתי לו שאם ייקח את הניהול, אעשה שם הצגה בשנה השנייה. השתתפתי ב'מירל'ה אפרת'. לא היה לי קל. אני מדברת יידיש, מבינה יידיש, אבל לשחק ביידיש זו משימה שמוציאה אותי ממקום הנוחות שלי. וזה הלך דווקא יפה. חמישים הצגות. אני מאוד גאה בו בעניין הזה. הוא ניער את התיאטרון. הביא שחקנים חדשים, הוביל חוויות תיאטרליות מדהימות - 'שני קונילמל' בקונספט חדש, 'מחכים לגודו' של סובול ביידיש. דברים נפלאים. הלהקה של הצעירים שהקים היא דבר מדהים. הוא גם הביא ותיקים וכוכבים לתיאטרון, כמו ליא קניג, מרים זוהר, מייק בורשטיין, חנה לסלאו, אודיה קורן. פעם שחקנים לא היו מתלהבים לשחק ביידיש, עכשיו כולם מבקשים ממנו להשתתף בהצגות התיאטרון".

ואיך "קיבלתם" את סברי מרנן?

יונה: "הוא היה מאוד בעד". 

ששי: "...את 'נורית' היא לא רצתה לעשות, אבל הסרט הפך להיות סַמָן, נר לרגלי הקריירה שלה". יונה: "טלילה בן זכאי שכנעה אותי. 'מה את יכולה להפסיד', אמרה לי. 'אם הסרט יהיה רע, אף אחד לא יראה אותו. אם יהיה טוב, כולם ידברו עליו'. צדקה. עשיתי סדרות בטלוויזיה, אף פעם לא סיטקום. כשפגשתי את הכותב ואת הבמאי אמרתי להם שיצטרכו להדריך אותי. אמרו לי, תהיי את. גם רכשתי ניסיון וגם התאהבתי בזה. נצלם בקיץ עונה חמישית. זה כמו ללכת לקייטנה. האנשים שם נורא נחמדים, אנחנו מבלים, גם משלמים לנו על זה, וכל אחד מתפלל שימשיך לעונה הבאה".

ששי: "כבעל ניסיון בסיטקום, כאבא של בר רפאלי ב'פיק-אפ', אמרתי לה, 'את עושה כל כך הרבה דברים, תעשי עוד משהו'. הרי אנחנו עושים דברים שונים ומשונים, פחות טובים ויותר טובים. אתה לא יודע מה עושים לה ברחוב, עם הסלפי הזה. לא הייתה היסטריה כזאת מאז 'שלוש ארבע חמש וחצי' שלנו בראשית ה-80. וזאת התוכנית היחידה של קשת שמנצחת את רשת ברייטינג".

יונה: "רוצה דוגמה לחילוקי דעות? ששי, שהוא קיבוצניק, חשב שאנחנו צריכים לעזוב את הבית אחרי שהקן התרוקן. הילדים גדלו, יצאו מהבית, נשארנו לבד, הדירה גדולה עלינו. הוא צודק, אבל היה צורך במאמץ ובזמן לשכנע אותי, כי אני נורא קשורה לבתים. כבר שנה וחצי מנסים למכור את הבית. תקופה לא טובה". 

ששי: "לי אין נאמנות לחפצים. רק ליונה ולילדים. אני הרפתקן גדול, וגם אמיץ, אבל זה שהלכתי ליידישפיל זה אומץ שגובל בטמטום".

יונה: "אלמלא אני הוא היה טס כבר בכל העולם. אני - רק פריז ואיטליה. לפני כל נסיעה לחו"ל יש דיון לאן ובסוף..." 

ששי: "...טסים לפריז או לאיטליה". 

יונה: "הוא רוצה לטוס להודו". 

ששי: "אני עוד אסע לשם".

מי מקבל את ההחלטות הכלכליות-פיננסיות בבית? 

יונה מרימה יד כמו תלמיד נלהב בבית ספר. 

ששי: "יש לה ראש של מיניסטר. למדתי לקבל את דעתה ואת תבונתה. היא לא עושה צעד בלי להיוועץ בי, אבל יש לה חושים נפלאים. חייב להגיד לך שזה מוכיח את עצמו". 

יונה: "בכל יום אני יכולה להגיד לך מה מצבנו בהשקעות ובחשבונות הבנק, והוא סומך עליי". 

ששי: "צריך בעולם הזה ובמקצוע שלנו הרבה יוזמה ואומץ, ולה יש הרבה ויז'ן וחלק בזה שהגענו לאן שהגענו". 

יונה: "למשל סיפור רכישת הדירה שלנו (דו-מפלסית ברחוב שקט ברמת אביב הוותיקה, ע' א'). גרנו בסמוך בשכירות. הבעלים הקודם היה צריך לעבור לירושלים. כשהחלטנו ללכת עליה זו הייתה השקעת כספים מטורפת. אבל התאבדנו עליה". 

ששי: "להתאבדויות יש לה פרטנר אמיץ".

הילדים, אריאל בן ה-38, מוזיקאי, ומאי בת ה-26, שחקנית, הלכו בעקבותיכם. לא "נכשלתם" בחינוכם?

יונה: "לא יצאו לנו לא מדען, לא הייטקיסט, לא רופא. הגנים התקיפו מכל הכיוונים. לא עודדנו אבל הם בחרו והיינו איתם". 

ששי: "אילו הם היו בינוניים היינו עומדים בדרכם, אבל הם כל כך מוכשרים. כשאני שומע את מאי על הבמה אני בוכה. אבל אני בוכה גם כשאני רואה את יונה. ואריאל מוזיקאי נפלא. הלהקה שלו מצוינת. אבל בעיקר אנחנו גאים בכך שהם אנשים טובים". 

יונה: "וערכיים, איזה מזל".

מה לגבי מימוש הסבאות?

יונה: "ששי נורא לחוץ על נכדים. אני נותנת לזמן לעשות את שלו". 

ששי: "אני נורא רוצה להיות סבא. אריאל ומאי, שניהם בזוגיות. אבל ימים יגידו".

אולי זו הסיבה לכך שאינכם נחפזים לצאת לפנסיה?

ששי: "יונה, כולם צוחקים עליה. אומרים שהיא לא תפרוש בחיים. וזה אפילו שיש לנו חלומות לפרוש ולגדל עגבניות באיטליה". 

יונה: "בכל יום, כשאני יוצאת בבוקר לתיאטרון, אני אומרת לעצמי: 'זהו, אני פורשת'. אבל כשאני חוזרת הביתה אני שוכחת. כנראה נהיה שם כל עוד ירצו אותנו".

 

הכתבה המלאה מופיעה במגזין "החיים הטובים" גיליון ינואר 2018