הפגישה עם המנצח מיכאל שני, מי שהקים את "המקהלה הקאמרית תל אביב" לפני יותר משלושים שנה 
נערכת בבית קפה בצומת משמר השרון לא רחוק ממקום הולדתו ולא רחוק מן הבית שלו כיום. 

"נולדתי בקיבוץ מענית. לא. לא יצאו מהקיבוץ הזה מוזיקאים נוספים. 
אבל זה לא אומר שלא היה חינוך מוזיקלי בקיבוץ". 

זה התחיל בבית אבא, איש הקיבוץ הארצי וממקימי בית הקיבוץ הארצי בתל אביב,
היה חובב מוזיקה נלהב. תקליטים בבית, מנוי בפילהרמונית.
הוא לקח אותי מגיל צעיר לקונצרטים ולהופעות בבית האופרה הישן ברחוב אלנבי 1 בתל אביב.

אימא הביאה את המחול הביתה. ובבית הספר למדו מוזיקה. החינוך המוזיקלי היה משמעותי.
בבית-הספר התיכון שרתי במקהלה שאותה ניהלה בתיה שטראוס, דמות מיתולוגית,
אושיה בחיי המוזיקה בישראל באותם ימים והופענו בכל מקום אפשרי לרבות
עם חמישיית גלבוע של נחצ'ה היימן בעיבודים של גיל אלדמע." 

מעשית, מתי אתה מתחיל ללכת בדרך המקצועית?
"הכלי הראשון היה צ'לו, וניגנתי גם בתזמורת מנדולינות. 
עברתי כמה מורים עד שהגעתי לצבי הראל מי שהיה אז הצ'לן הראשי של הפילהרמונית.
בצבא הייתי בשרות לא מוסיקלי בחיל האוויר. הראל חיכה ואני חזרתי אליו בתום השירות
והתקבלתי לתזמורת הקיבוצית. בין הצ'לו לשירה התחלתי לחוש את הדחף להגיע לניצוח".

 ואז יצאת ללמוד?
"לא כל כך מהר ולא כל כך פשוט, הקיבוץ צריך לאשר לימודים. 

אין לנו צורך שתלך לאקדמיה, מה נעשה איתך אחר כך. 

אם ללמוד משהו שישמש אותך כשתחזור. משהו רלוונטי לקיבוץ. 

אז לך למדרשה למורים למוסיקה". 

"כשהגעתי למדרשה גיליתי שאותם המורים מלמדים הלכה למעשה גם במדרשה וגם באקדמיה
וכך למדתי עם הרצל שמואלי, יחזקאל בראון ועוד מורים רציניים. 
מכאן כבר זרמתי לכיוון החדש וסטנלי ספרבר קיבל אותי לאקדמיה בירושלים.
התחנה הבאה הייתה אוניברסיטת בריגהאם יאנג במדינת יוטה בארה"ב".

ועדיין מתוך מחשבה שתחזור ללמד בקיבוץ?
"היה כאן שילוב של שתי המטרות - האמנותית והחינוכית, היו הרבה אנרגיות והיה גם הרבה בכי".

בכי למה?
"נישאתי לראשונה כשהייתי בן עשרים ואחת וחצי. כשיצאתי לחו"ל השארתי בארץ
אישה צעירה ושני ילדים שלא כל כך גידלתי".

עוד נחזור למשפחה ובינתיים על האנרגיות?
"באוניברסיטה בארצות הברית לא נפתחו לי רק האזניים והעיניים, שם נפתח לי המוח. 
לא הסתפקתי בשירה חמש פעמים בשבוע עם אחת המקהלות הטובות בצפון אמריקה,
אלא נכנסתי לקרביים של החינוך המוסיקלי. 
נפגשתי עם תלמידים מגיל הגן וצפונה, עם מורים, עם פרופסורים שמכשירים את דור המורים החדש. 
הם נתנו לי במתנה ספר שעביו עשרים סנטימטרים ובספר הזה ישנו פירוט מדויק של מה נדרש בתחום החינוך המוסיקלי מכל ילד בכל גיל וגיל. 
למשל ילד שמסיים כיתה ד' חייב לדעת תקרא תווים ברמה מוגדרת מראש חמישה צלילים
והבוחנים הם לא המורים שלו אלא בוחנים חיצוניים.
עוד גיליתי שב-90% מן הבתים ביוטה יש פסנתר, זה כבר אומר לך".

 אז אתה חוזר לישראל עם אנרגיות?
"והדבר הראשון שקורה לי מזמינים אותי למקהלה הפילהרמונית  תל אביב
וכאן התחיל רומן עם זובין מהטה, שנמשך שש שנים. אבל רומן שהבשיל כי קבלתי מקהלה במצב משברי. 
התזמורת הפילהרמונית לא רצתה לעבוד עם המקהלה הפילהרמונית. באתי, ניצחתי, שמעתי והבנתי. 
אחרי החזרה הראשונה הודעתי לחברים שאנחנו מפסיקים להופיע בשישה החדשים הבאים,
אנחנו עושים רק חזרות".

חזרות על יצירות תזמורתיות?
"לא. בדיוק לא זה. 
באותה חצי שנה המקהלה שרה רק יצירות א-קפלה.
המטרה שלי הייתה לבנות צליל, לגבש אינטונציה, איזון בין הקולות. 

אחרי חצי שנה הזמנתי את מהטה לחזרה והשמענו לו נדמה לי מוטט של שיץ
(מלחין גרמני חשוב שקדם בכמה עשרות שנים לבאך, י:"ש),
מהטה בא ושמע והמקהלה חזרה לעבוד עם התזמורת הפילהרמונית. 

עם ההצלחה הזאת חייתי כשש שנים ואז החלטתי להקים מקהלה משלי,
שאני אחליט מה שרים ולא אהיה תלוי בגורמי חוץ. 
צ'יץ' עזר לי ומאז ועד היום פועלת המקהלה הקאמרית תל אביב. 

ומה על השליחות החינוכית?
"בשנת 1987 עם המקהלה הוקם בית הספר לשירת מקהלה ועליו גאוותי הגדולה.
בית הספר היה יוזמה משותפת של המנצחים אבנר איתי, סטנלי ספרבר ושלי. 
הם עזבו ובסופו של דבר אני נשארתי היחיד שניהל את בית הספר במשך עשרים ושבע שנים."

היו לך הרהורים עם הסגירה?
"הבנתי מהר מאד שצריך לחסל בכל דרך אפשרית את האובססיה להצלחה מיידית. זה מקור הנזק. 
יש פה טונות של כשרון ויש פה הזנחה פושעת בנושא של יסודות
ואני ממשיך להחזיק בדעה שאפשר להשקיע ביסודות לא רק אצל ילדים אלא גם אצל מבוגרים. 
בבית-הספר הצלחנו ללמד קריאה מתווים לבני כל הגילים, לאנשים עם בעיות אורגניות ומוגבלויות שונות. 
אנשים למדו לשיר בחמש שפות שונות. אבל כאמור זה התפרק לפני כחמש שנים."

משהו השתנה בקהל שבא לשמוע מקהלות?
"הדור הולך ומשתנה מול עינינו גם באבו גוש, אם בשעתי יכולתי להביא יצירות מסוימות לאבו גוש היום אני צריך להיזהר כי לא בטוח שהקהל יגיע. 
למשל מיסה דולורוזה של קַלדַׇרָה, שבשעתה מילאה אולמות, היום ישאלו אותי מי זה קלדרה ולמה קלדרה.
כך למשל השנה אנחנו שרים את רקוויאם של מוצרט זה להיט בטוח אבל הוא לא ממלא קונצרט שלם
אז יש לי הזדמנות לזרוק חכה ואני זורק חכה אדירה,
המקהלה תשיר חלק מתפילות הערבית של רחמנינוב.
אם הייתי לוקח את היצירה ומנסה לשווק אותה היינו עם הרבה פחות קהל".

 בתמונה: מיכאל שני במהלך הראיון.  צילום: מירי שמיר

המנצח מיכאל שני ו"המקהלה הקאמרית תל אביב" - יופיעו ב-1 באוקטובר בשעה 11:00 לפני הצהריים בפסטיבל אבו גוש. 

למיכאל שני יש יחס מיוחד מאד לכנסיית קריית יערים: "אני מעורב באבו גוש עוד לפני הפסטיבל הראשון. 
כשגרשון כהן (מנכ"ל הפסטיבל) רק הגה את הרעיון להקים את הפסטיבל הזה הוא קרא לי לראות את המקום.
לא הייתי שם קודם, כל מה שידעתי הוא מסיפורים של אחותי הגדולה על פעילות המוסיקה שהיתה שם
בשנות השישים והשבעים עם המנצח האגדי זיגי שטדרמן.
ואז בשנת 1992 פנה אלי גרשון ואמר 'אני רוצה לנסות את האקוסטיקה שם'.
הגעתי לשם עם המקהלה שלי. 
נעמדנו בחזזית האולם הכנסייה ושרנו כמה יצירות א-קפלה (יצירות ללא לווי של כלי נגינה י"ש).
שרנו, נדהמנו ונמרחנו על הרצפה! פשוט לא חווינו בישראל דבר כזה קודם. 

הכתבה פורסמה במגזין "החיים הטובים"

צילום תמונה ראשית: דניאל צ'זיק