פלאפל בפיתה זה מטבח ישראלי? גלביה רקומה זו אופנה ישראלית?
חגיגות שנת ה-70 לישראל הצעירה עוררו רצון לנסח את הזהות המקומית שהתגבשה כאן.
מעצבת האופנה תמרה יובל-ג׳ונס, 73, מלווה צמוד את תעשיית האופנה הישראלית זה כמה עשורים,
חולמת כבר שנים על תערוכה שהיא יזמה וליוותה.
"לפני שנתיים וחצי הבאתי את הרעיון למוזיאון ישראל, והם שמחו בו".

מוזיאונים בעולם גילו מזמן את הפוטנציאל של תערוכות אופנה, שמביאות קהל נוסטלגי וסקרן, לא בהכרח
שוחר אמנות, ותערוכות של איב סן לורן, בית שאנל או המעצב היפני איסי מיאקי הוצגו במוזיאונים גדולים.

"מקום לאופנה", שנפתחה בחודש שעבר במוזיאון ישראל, מעגנת את תולדות האופנה הישראלית בהקשרים היסטוריים-תרבותיים ואידיאולוגיים – כל הדרך ממכנסי החאקי וכובע הטמבל ועד שמלות מחויטות של המעצב העכשווי אלון לבנה.

בתמונות: מימין - דגם של Englander sisters,  משמאל - דגם של Sigal Dekel and Yossi Zene 
התמונות לקוחות מתערוכת "מקום לאופנה" 
צילום: מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי אלי פוזנר

תערוכות בעולם מנסות לפתות בהגשה זוהרת, בבלינג בלינג, בפאר ובסגנון המושך את העין. ב"מקום לאופנה" יש צניעות ופשטות
"נכון. את אולם הכניסה חיפינו בדיקט חשוף כדי להדגיש את הצניעות של חברה של פליטים שהגיעו מרחבי העולם עם רצון להצמיח כאן תרבות חדשה, זהות חדשה. זו לא ה'אלגנסיה' שאפיינה את הדור של הוריי. התחלנו מסוף המאה ה-19".

ולא הלכתם על ציר כרונולוגי. התצוגה אינה מציגה אופנה לפי עשורים
"כי האידיאולוגיה קדמה כאן לכרונולוגיה. היו מגמות שהתקיימו זו לצד זו. מתיישבי דגניה השליכו את הבגדים הבורגניים וכולם לבשו בגדי חאקי. התחלנו כמדינה סוציאליסטית, ובן-גוריון שימש כמודל למגמה הזאת. לצד זה, הייתה בתל אביב חברה עירונית עם חייטות עילית. הצניעות הסגפנית נכחה לצד השפע. וככה נכון להציג את זה באופן גנאולוגי, התפתחות אורגנית, ולכן הצגנו שתי שמלות קוטור משנות ה-40, עם תיק קרוקודיל ועם כסיות".

על הציר של צנע-שפע מוצגים בחלל הראשון מעילי המדבר של פיני לייטרסדורף
וגם בגדי אתא משנות ה-40, בחאקי ובכחול פועלים; בגדים בסיסיים, שנועדו לעבודה.
מהעבר השני מוצגות שמלות אלגנטיות, שמסמלות את תור הזהב של שנות ה-60,
עם מעצבים מכוננים כמו לולה בר, משכית, רוז'י בן יוסף ועוד.
החלל הבא מציג את שנות ה-90-80, בעיקר באמצעות סרטים, צילומי אופנה מקמפיינים,
מבט מצולם על התעשייה שקמה כאן. אין מודלים.
"אכן מדובר בעשור שהוא קצת נפילה, וחייבים להביא בחשבון שתערוכה ראשונה כזאת מציגה רק
נגיעות, השראות. זו יריית פתיחה לתערוכות שיכולות לצלול לעומק", מבהירה יובל-ג'ונס.
החלל החותם את התערוכה שייך לעשור האחרון – דגמים יצירתיים ועכשוויים של המעצבים המובילים,
שמות כמו ויוי בלאיש, אלון לבנה, ששון קדם, רזיאלה ועוד מעצבים צעירים.

בתמונה: פיני לייטרסדורף, בתיה דיסנצ'יק וקארן דונסקי במעילי מדבר של משכית, 1970.    צילום: בן לם.

אופנה טכנולוגית
הביוגרפיה של תמרה יובל-ג'ונס מלווה צמוד את המסע של האופנה הישראלית.
"גדלתי בבית עם תודעת אופנה", היא מספרת.
"אימא שלי הייתה בת 12 כשהמשפחה עלתה לארץ. היו כאן עדיין טורקים.
בני המשפחה נפוצו ביישוב – חלקם הלכו למושבות.
ההורים שלי התמקמו בחיפה ואבא שלי יצא למונפליה שבדרום צרפת ללמוד אגרונומיה.
כבר בנעורים המוקדמים הייעוד שלי היה בהיר לי, וידעתי שאני אהיה מעצבת אופנה".

ב-1966 נרשמה יובל-ג'ונס לקורס עיצוב אופנה במכון היצוא,
ושנה מאוחר יותר היא כבר עיצבה תלבושות לסרט "הגלולה" של דוד פרלוב.
את ההשכלה הרחבה שלה בתחום למדה בהליכה וביזמות:
ב-1968 היא פתחה את בוטיק "מאד" בירושלים, יחד עם נירה לונדון ז"ל.
"עיצבתי לבד קולקציה גדולה, וכבר בערב הראשון מכרנו הכול", היא נזכרת.
"היה צמא מאוד גדול לאופנה. למחרת בבוקר ישבתי ומיררתי בבכי כי לא נשאר כלום בבוטיק.
צריך להבין שזה היה אחרי מלחמת ששת הימים, ירושלים הייתה קלילה יותר, בינלאומית,
הגיעו אליה אמנים מרחבי העולם. דווקא תל אביב הייתה כבדה יותר". 

מכאן עברה יובל-ג'ונס למשכית, שבה עיצבה שמלות ערב ושמלות כלה. 

אין לך השכלה מסודרת, ובכל זאת אפשר למצוא אותך בכל הצמתים הכי משמעותיים של האופנה, כולל עבודה בסטודיו של רוברטו קוואלי

"הייתי במשך שנה בלונדון והשתלמתי שם כשוליה במפעל אופנה גדול, כך שהמסד לא חסר לי.
הכנתי גזרות לבד, למדתי די מהר את המלאכה.
בגיל 25 ניהלתי שני בוטיקים עצמאיים, עם בדים ייחודיים שהבאתי מ'ליברטי' שבלונדון.
חוה לוי, שהייתה בת הזוג של קוואלי באותם ימים, ניהלה את הבוטיק שלו בפריז
וביקשה ממני פריטים למכור שם. כעבור זמן קצר קיבלתי ממנו הצעה לעבוד אצלו בסטודיו.
נשארתי שם כמעט עשור וחזרתי לארץ ללדת את בתי הבכורה".

את שתי בנותיה היא גידלה בחירות מלאה, ובאופן די צפוי הן נשארו בעולמות סגנון החיים.
טניה הבכורה משמשת כסטייליסטית וכעורכת אופנה של שני מגזינים במילאנו, נשואה לצלם איטלקי, ולשניים תינוקת. ג'ואנה הצעירה סיימה לא כבר תואר שני באמנות ועובדת כארט דירקטורית. 

יובל-ג'ונס מלמדת מתחילת שנות ה-90 כמרצה בכירה ללימודי אופנה בשנקר,
כמנחת פרויקטי גמר, ולימים מנהלת מגמת הצורפות בבצלאל.
"אני הכי אוהבת ללמד. אני מלווה את השינוי העצום שחל בעולם האופנה, שהפך ליותר טכנולוגי,
הסטודנטים חשופים יותר למה שקורה בעולם. אני רואה איך הלימודים תופסים יותר עומק.
אני גאה שהכנסתי את לימודי תולדות הלבוש כחלק מקורס מעשי, ולא תיאורטי שמפיל עלייך תנומה.
כשאת לומדת איך עשו בגד בימי הביניים ומתמודדת עם שאלות לגבי הקונסטרוקציה
של תחתיות ושל צלליות – זה מרתק ופותח פתח לרעיונות חדשניים". 

יש קו שאפשר לומר עליו "זה עיצוב של תמרה יובל-ג'ונס"?
"אני חושבת שמקורות ההשראה שלי הם תלבושות היסטוריות, רומנטיות, עולמות ויקטוריאניים וארט נובו". 

אירועים בטי-שירט

הסגנון הייחודי ליובל-ג'ונס ניכר בדירה שלה ביפו. למשל פסלים בסגנון ארט נובו לצד מנורות טקסטיל שעיצבה,
חדש וישן, שיק בוהמייני בבית היסטורי.
בעבר השכנים שלה היו העיתונאי אדם ברוך, הצייר אורי ליפשיץ ואורי זוהר.
היום השכונה יותר מעורבת – נוצרים, מוסלמים ויהודים.
"מבחינתי זו שמורת טבע. החיבור הזה חשוב לי מאוד. זו המעורבות שלי.
כאן גידלתי את שתי בנותיי, ובימי ההולדת שלהן היו ילדים מכל השכונה ושרנו בערבית ובעברית.
מרכיבי המקום חשובים לי ואני מחוברת לאדמה".

תערוכת "מקום לאופנה" מדגישה את זה?
"ברור. לא אנחנו המצאנו את הכאפייה, גם לא את החאקי. הייתה גנאולוגיה, המקום והאנשים השפיעו.
הכול נולד מתוך ההוויה שנוצרה כאן באופן תהליכי
ולכן גם באולם הראשון, המוקדש לימי הצנע, שתלתי דגמים עכשוויים
כמו של אילנה אפרתי שהושפעו מהסגנון ומהחומריות הצנועה.
תראי את בגדי אתא – הם לא נעלמו מהנוף. גופיית הסבא הלבנה עוד שולטת,
והיפסטרים ב-2018 עדיין מתלבשים במראה הזה, והמותג קיבל חיים חדשים".

איך נראה לך הרחוב הישראלי? אפשר לדבר על מות האופנה?
"אין אופנה ברחוב. זה לא רק אצלנו, ברחבי העולם הרחוב נראה אחיד. עד שנות ה-80 אפשר היה לראות מגמות אופנה מובהקות ברחוב. כיום זה בתצוגות ובמוזיאונים – שם אפשר לראות אופנה מדהימה, יצירתית, חדשנית ומושקעת. מעצבים עובדים קשה כדי להמציא מחדש את הגלגל, משקיעים מיליונים, וזה לא מחלחל לרחוב. אנשים מגיעים לאירועים בטי-שירט".

הכי אופנתי זה לא להיות אופנתי
"סבתא שלי הייתה אומרת שזה כמו לאסוף ז'ורנלים בחבית. ממלאים אותה עד הסוף,
ואז הופכים ומתחילים מהתחלה. האופנה תחזור.
הצורך של האדם להתקשט הוא צורך בסיסי, ורואים את זה בשבטים באפריקה.
התעשייה כולה השתנתה. מוציאים הכול לסין ויש שפע מוגזם של בגדים – הכול מהכול.
לכן אופנה היא המזהם מספר שתיים בעולם. הלוואי שנחזור לימים של מתפרות קטנות ואיכותיות".

מה היית מציעה למעצב מתחיל?
"לא לפתוח מיד עסק. רגע. לכו לעבוד במקום אחר, תלמדו, תחלקו ידע.
אני הכי למדתי בסטאז'ים שעשיתי. חייבים להבין איך התעשייה עובדת לפני שקופצים למים".

ובכל זאת, יש מעצבים ישראלים שעושים חיל בעולם
"מדהים לגלות איך מעצבות כמו גליה להב, ענבל דרור וברטה הפכו את עיצוב שמלות הכלה לתעשייה בינלאומית!
הן מוכרות בטירוף ברחבי העולם. הפכנו להיות יצואנים של שמלות כלה.
יש בארץ מינימום אלף מעצבי שמלות כלה.
וגם רונן חן מוכר למאתיים נקודות בחו"ל, אלמביקה מצליחה מאוד. יש מעצבים בעלי כתב יד מובהק,
והם יכולים לצמוח בזכות האמירה שלהם. דורין פרנקפורט היא כזאת, נעמה בצלאל.
לכן הן הפכו לרשת. אחרת מי יכול להתחרות בזארה?"

איך נראה הארון שלך?
"לצערי הרב לא שמרתי בגדים מכל התחנות שבהן הייתי. לכן הייתה לי הפתעה עצומה כשלתערוכה הגיעה שמלה שלי, שעיצבתי ב-1962 ושכחתי בכלל מקיומה".

נשים בוגרות צריכות להתלבש באורח אחר?
"גיליתי שדווקא נשים בוגרות מוצאות מענה טוב אצל מעצבות צעירות. נראה לי שאפשר בגיל הזה לוותר כבר על שמלה בזארה. אני מאמינה שצריך לבחור בגדים מכותנה איכותית, שמלות שמש נוחות, חולצות רפויות. דברים שעושים טוב".

הכתבה פורסמה במגזין "החיים הטובים"