שוב מוגשת לנו קלאסיקה זו של פמיניזם מעודן, מכיל, בעל אינטליגנציה רגשית, מקדים את זמנו ומוגש באירוניה בדיוק במידה הנכונה,
והפעם באריזה עכשווית ומתוחכמת יותר, אבל רק קצת, על מנת חלילה לא לגהץ מדי את חיבוטי ומכאובי הנפש האידיאולוגיים,
החברתיים והרומנטיים שעשו סמרטוט נוטף מליבן של דורות של נערות ונשים ברחבי העולם.
ארבע אחיות בארצות הברית המטולטלת של מלחמת האזרחים (חלף עם הרוח, מישהו?): כל אחת קיבלה ברוב נוחות כישרון ייחודי משלה:
אחת ציירת ייחודית, השנייה שחקנית בחסד, השלישית מוזיקאית מחוננת, והרביעית, ג'ו יקירתנו, נדונה לכישרון המייסר מכולם – כתיבה:
כישרון הדן אותה להתפלש בחולשות המין האנושי, העולם, ובעיקר בחולשותיה שלה עצמה.
המלחמה לא פולשת מדי אל הסיפור פנימה, אבל מהדהדת עם היעדרו של האב הנערץ והעוני והרעב של משפחות אחרות בהיעדר גבר מפרנס.
ההתפתחויות והשינויים, כמו גם קול החוכמה עתירת השנים ולמודת המצולקת מוקרנים גם דרך פער בין-דורי המגולם בשתי דמויות ואסכולות מנוגדות:
הדודה מארץ' המרירה והלוחמנית, אותה עושה מריל סטריפ הטהרנית להכעיס שכאילו נולדה לתפקיד –
היא זו שמבהירה אחד מאמיתות היסוד של הפמיניזם, וגם הקפיטליזם: בלי כסף אנחנו לא שווים הרבה,
אנו עלה נידף שכל משב רוח שרירותי של בעלי שררה, או סתם גברים אדנותיים, עושה בנו כרצונו.
והאמא, לורה דרן חרוצת-הפנים והנפלאה, נשמה-ספוג ענקית הנושאת את צער כל העולם על כתפיה השחוחות,
לא מכתיבה לבנותיה דבר וחצי דבר, אלא מאמינה שהחיים מעצבים אותנו בדרכם - מעודדת את בנותיה לפלס לעצמן בדיוק
את מסלול חייהן, את אמונותיהן, ולאמץ באהבה את כאביהן וכישלונותיהן, כי הם ההופכים אותנו לאנשים שאנחנו.
גרטה גרוויג, שעשתה בשנים האחרונות קפיצה נחשונית משחקנית לבמאית בעלת אמירה, מחדדת אפילו יותר את
האמירות הפמיניסטיות עם שני מגעים חכמים שעושים את הסרט לשלה:
האחד הוא חיתוכים וקפיצות קדימה ואחורה בזמן, קפיצות לא גדולות מדי, מדודות בדיוק בין הזמן
שהבנות היו נערות מצחקקות, רגע לפני הבשלתן לנשים, ואז דילוג אל מאבקיהן בתור נשים צעירות בחיים האמיתיים.
המעברים יוצרים גם בלבול מכוון, שנועד לטלטל ולהכאיב, וכן קפלים והדהודים מקבילים המכילים התפתחויות
קטנות אך דרמטיות באישיותן ותגובותיהן.
והשני הוא אריזה ארס-פואטית מחוכמת של סאגת הכתיבה של ג'ו – היא בסך הכול כותבת באופן פעור ואותנטי
את סיפורן שלה ושל אחיותיה, אבל בצוק העיתים היא פה ושם נכנעת לדרישת המו"ל המדושן והציני שלה,
שתכניס לכתוב יותר פרפורי נפש נשיים רומנטיים – כי זה מוכר. וכשהיא מצליחה סוף סוף להביאו לדפוס ופרסום כמו שהוא,
בגרסתו הבשלה והישירה יותר, הרי אז זה ממש הסיפור/ סרט שאנו צופים בו.
ולא לשכוח שינוי קטן אך חשוב אחרון: דומני שזו הפעם הראשונה שג'ו (סאוירז רונן הקסומה)
אינה כהת -שיער – הפיתרון לכך נעוץ כמובן בדמותה של הבמאית, שהרי גם היא הרי יוצרת - כותבת.
שחקנים מריל סטריפ, סירשה רונן, אמה ווטסון, טמותי שאלמה, לורה דארן.
בימאית: גרטה גרוויג, דרמה ארה"ב 2019
