יש לי הרגשה שרמי קלינשטיין, ממוזיקאי הפופ הפוריים, הבולטים והמגוונים במוזיקה המקומית משנות השמונים
ואילך, עדיין לא הקליט את האלבום החשוב ביותר שלו. אמת, הוא חתום כבר על עשרות להיטים גדולים, בעיקר לדיסקוגרפיה
הפרטית שלו ושל ריטה, אשתו לשעבר, ובהתאם גם על אלבומים שהקליט, הלחין והפיק מוזיקלית.
אולם יש לי תחושה, שהיצירה הגדולה, המשמעותית שלו, עדיין מחכה לו ולנו.
תחושה שנסמכת על הסיפור האישי שלו. נער - אמריקאי, להמחשת האגדה – שגדל על מוזיקה קלאסית, לפני
שהתאהב ברוק'נרול בישראל דווקא, ו"נאלץ" להתפשר על להקה צבאית. חממת עבודה שבה חלומות מתגשמים אבל גם משתנים,
וקלינשטיין הקדים לגלות בה את מה שינסה להדחיק עשר שנים נוספות לפחות, בטרם יצא ממנו הרמי האמיתי, זה
עם הצ'אבי פייס, לא הרוקר חבוש הבנדנה.
עשר שנים הוא היה צריך להיאבק בעצמו מ"עוד לא תמו כל פלאייך", הלהיט הגדול הראשון שהלחין (1985) ללהקת
פיקוד צפון (מלים: יורם טהרלב), כדי להבין שכל העניין הזה של "קלינשטיין והמועצה", הוא סיפור כיסוי - גם אם לא
רצוני ובלתי נשלט - לגחמות הרוק'נרוליות של מי ש"גדל" על בילי ג'ואל. מרגע שהפנים שהתיוג שלו
הוא "זמר עברי" ולא "רוק / פופ", כמו ב"תפוחים ותמרים" אלבומו החמישי (1995), רמי קלינשטיין נעשה מוזיקאי מלא יותר,
נדיב יותר, שלם יותר, מכיל יותר ו...אהוב יותר.
עד אז הוא עשה את "ביום של הפצצה", את "על הגשר הישן", את "אהביני" ואת "במסיבה אצל גידו" האמיץ והנסיוני,
והכין מאגרי להיטים נצחיים בעבור ריטה. אבל יותר מרוקרים טעוני אדרנלין והבעה מאומצת בשבילו (מסוג "את שרה
ברדיו", "הניחי לי" ו"חוץ מימך כלום"), ובלדות אהבה עתירות רומנטיקה ותשוקה למענה (כ"שביל הבריחה", "בגידה"
ו"שיר אהובת הספן"), הוא נולד להיות זמר ומבצע, מלחין ומאהב של ארץ ישראל. כן, הרמי קלינשטיין הזה.
"אז קחי לך תפוחים ותמרים/ המתיקי את יומך/ הוא לא שווה את הכאב/ שמתרוצץ אצלך בלב", הוא כמו כתב
לריטה (עם איתן נחמיאס-גלס), אבל ברגע שנתן לרגשנות החמה שלו להשתלט עליו, הוא הפך – ככתבו וכלשונו -
לשיר שוק, של שירה בצוותא, כתף נוגעת בכתף, מסדרת "עוד לא תמו כל פלאייך" שקדם לו, "כל מה שתרצי"
שיגיע שנתיים אחר כך, ובעיקר "מתנות קטנות" ו"אנשים טובים" בלב העשור החולף (שניהם של נועם חורב, אגב).
לפיכך, "תפוחים ותמרים", שכלל גם את "קרוב אל ליבך", "הבוקר את הולכת", "שמש", "לצידך" ושירים נוספים שקלינשטיין רק החל לכתוב
את מילותיהם, היה המרעום של הפצצה. האלבום הנמכר (והאהוב!) ביותר שלו, וגם מראה לתוך נפשו ולבו של
רמי קלינשטיין הנכון והאמיתי, זה שלא מתבייש להיות הוא עצמו ולשיר את אהבותיו.
במיוחד "מתנות קטנות" שהתגבש ב-2014 ללהיט רוק אמוני מוביל, אם בחסות שולי רנד והאחים רזאל,
ואם כנביאם של ישי ריבו וחנן בן ארי: "מתנות קטנות/ מישהו שלח לי מתנות קטנות/ רסיסים של כוונה עיגולים של
אמונה/ מתנות קטנות// מישהו שלח לי מתנות קטנות/ כמו הכוח לקבל את מה שאין את מה שיש/ מה עוד אפשר כבר לבקש".
ואין חותמת ישראלית מפוארת יותר מהעובדה שפזמון של הסתפקות במועט הפך לצלצול הכניסה לכיתות בבית הספר היסודי מול ביתי.
עכשיו תסכימו שהיצירה הגדולה של קלינשטיין עדיין לפניו. הוא תמיד יוכל לעשות רוק'נרול, או נשגב מזה, לחזור למוזיקה קלאסית.
אבל יש לי הרגשה שהוא מאמין ב"זמר עברי".
