רוקמת חלומות תוך כדי תנועה

בהתאם לתקנות התו הסגול ולתקנות המלחמה בקורונה, הריאיון עם הילה אלפרט מתקיים בזום.
כעיתונאית היא מודעת לפגיעה באינטימיות הנוצרת בין מראיין למרואיין. משפטי הפתיחה שלה נוקשים מעט ומהוססים
משהו, על אף שמדובר באשת תקשורת משופשפת. "אני מוצאת את עצמי מתבטאת פחות. יש משהו שהולך לאיבוד בזום",
היא אומרת בהיסוס ומיד מחייכת חיוך רחב, "אבל שמתי ליפסטיק ונכנסתי למיטה כי זה המקום הכי שקט בבית.
בעבר היה לי קשה להכניס אנשים הביתה. חשיפה לא באה לי בקלות. לא הסכמתי להשתתף ב'מחוברים' למרות
שהציעו לי כמה פעמים ולא הלכתי לאח הגדול. המקום שבו אני הכי חשופה הוא בכתיבה". 

רוב הפוסטים שהיא מעלה ברשתות החברתיות עוסקים באוכל, אך מי שעוקב בקפידה ימצא בין המתכונים והסיפורים
טפח חשיפה אישית. אלה גם אלה כתובים בלשון עשירה וציורית, ההפך המוחלט מהלקוניות שהאינסטגרם והטוויטר מכתיבים.
בשיחת מסך אל מסך היא פותחת עוד צוהר ומדברת בכנות על המצב. "לעומת הפעם הקודמת, אנחנו מנוהלים רע.
יש תחושה שאין מטרה ברורה. הכל היה נראה אחרת לו בגל הראשון הממשלה הייתה פועלת מתוך הבנה עמוקה
שהפרטנרים הם אנחנו. שכולנו יחד בדבר הזה וצריך שקט כלכלי. 

"יש לי שני אחים שחיים בחו"ל, בניו יורק ובנורווגיה, ואי אפשר שלא להשוות. נורווגיה מזמן מחוץ לסגר אבל זו לא
חוכמה כי צפיפות האוכלוסיה קטנה מאוד והם ממושמעים. בניו יורק, היכן שכן אפשר להשוות כי זו אינה מדינה
סוציאליסטית כמו נורווגיה, אחי קיבל סיוע מיידי להפעלת העסקים שלו, עסק לייבוא פרחים ובר יין.
אי אפשר לגייס שיתוף פעולה עם אנשים שאין להם כסף לאכול. גם אם יש לי יום יותר טוב אישית, הסביבה חונקת.
אין דיאלוג בינינו לבין עצמנו ובין השלטון והמוסדות ולא רואים את הסוף. אני אופטימית חסרת תקנה אבל יש נפילות".
ונפילות הן דבר מובן בתקופה הנוכחית, בפרט כשמדובר באחת מנשות התוכן הקולינרי העסוקות בארץ. 

עשייה בימי קורונה

לפני הקורונה חילקה אלפרט את זמנה בין הרצאות, כתיבה בעיתון "ישראל היום" ומופעי מוזיקה ואוכל בשיתוף עם
המוזיקאי שי צברי. הסגר סגר כמעט הכול. "יש רומן שאני עובדת עליו כבר כמה שנים וספר סיפורים קצרים שהוא די
אפוי, אבל יש משהו בקורונה הזו שמקשה את הריכוז. בגל הראשון היה מצב רוח אחר שממש נהניתי ממנו.
עבדתי ונסעתי בכל הארץ, הכבישים היו ריקים והאביב התחיל עם פריחה פרטית כמעט. היה ברור שהקיץ יבוא ועם
החום הווירוס ייעלם. אבל זה לא בדיוק מה שקרה. חברים מאיטליה אמרו לי מראש לא לצפות ליצירה גדולה ואפילו
לא ליכולת קריאה, מקסימום לשחק במחשב ולבשל את עצמנו לדעת". בנקודת הזמן הנוכחית בתוך הסגר השני
היא עדיין ממשיכה לכתוב לעיתון ואמורה לצלם את העונה השניה של "סיפור של טעם", תכנית המתמקדת בחומרי
גלם מקומיים וביצרנים ובמגדלים שמאחוריהם. "ואני כל הזמן חושבת מה עוד. גם מבחינת פרנסה וגם העשייה עצמה,
שיש בה משהו שגואל מהמחשבה. ניסיתי לקדם יצרנים קטנים אבל אז התחילה תופעה של לקטי חומרי גלם וזה נעשה עניין לעשירים.
אני תמיד מבשלת ועכשיו אפילו יותר, וגם מנקה הרבה יותר", היא צוחקת.  

"כך הייתי"

סיפורה של אלפרט מתחיל לפני 55 שנים, בת לאב יליד ארצות הברית ואם ממוצא מרוקאי ירושלמי.
קיבוץ מעלה החמישה שבו נולדה וגדלה נהג באותה תקופה בגישת החינוך המשותף. "החברים והילדים היו אוכלים בחדרי אוכל נפרדים.
מאוחר יותר זה השתנה, והיינו אוכלים ארוחת בוקר וצהריים בבית הילדים וארוחת ערב עם ההורים. ואז היו מחזירים
אותנו לבית הילדים לשנת לילה. עם ההורים בילינו בכל יום בין השעות ארבע אחר הצהריים לשמונה בערב". 

הפרדה זו, שנתפסת כיום כבלתי מתקבלת על הדעת, נחוותה אצל אלפרט הילדה כשגרת חיים.
אלא שבחושיה החדים היא החלה לשים לב לכך שישנן עוד אפשרויות. "הייתה לי חברה שכל לילה הייתה בורחת להורים.
במעלה החמישה החורף קשה, אפילו יורד שלג, ושום דבר לא הרתיע אותה. בסוף ההורים התייאשו והודיעו שהם משאירים אותה בבית.
היינו בנות ארבע או חמש, וכבר אז לא הבנתי למה לא מוותרים לה". על אף שכיום היא מתגוררת בתל אביב,
הקיבוץ הוא עדיין בית אהוב. "מעלה החמישה הוא מקום יפה מאוד עם נוכחות ברורה לעונות השנה.
עבורי הוא מתנה ובכתיבה אני תמיד חוזרת לשם. אני עדיין אוהבת לבוא לקיבוץ ולהריח אותו, אוהבת את האנשים
שגרים שם וצמחו איתי". 

מה זכור לך מהאוכל בילדותך? 

"גדלתי בתקופה שבה אוכל נועד לחיזוק הגוף ואסור היה לזרוק לפח. אהבתי את עגלת הדיאטה, במיוחד כוסמת
שעד היום אני אוהבת, עוף מכובס וכרוב מבושל. זכור לי מפגש עם המטבח המקסיקני דרך קבוצת מתנדבים יהודים
שהגיעה ממקסיקו. לאות הוקרה הם ערכו ערב אוכל מקסיקני עם טורטיות, שאף אחד בארץ הכיר". 

מי בישל בבית? מתי התחלת לבשל? 

"כבר כילדה הכנתי בבית הילדים חביתת אבוקדו. אצל ההורים הייתי מכינה גבינה לבנה ותבלינים וחותכת סלט
ירקות. את אמי אני זוכרת מכינה בורקס מבצק עם חומץ, פטנט של נשים ירושלמיות. היא מבשלת טוב אבל מי שבישל ממש זו סבתי המרוקאית.
אצלה חלחלה בי ההבנה שכל אחד יכול לאכול מה שבא לו ובאיזה סדר שבא לו. היא נהגה לומר 'אם האוכל לא טעים
אל תאכלי, הגוף שלך הוא לא פח זבל', אמירה שבעיני קשורה פחות לאוכל ויותר הצעה לאלטרנטיבה.
לו סבתי הייתה מתעסקת בתפירה ייתכן שהייתי היום בתחום האופנה. העיקר משהו שאפשר לחיות בו נכון בתוך העור". 

מסבתה מצד אביה יש לאלפרט זיכרון שקשור באופנה ופוליטיקה. "היא התגוררה בארצות הברית ושלחה לי שמלה
חגיגית בכחול כהה עם פרחים ומלמלה. בזכות אותה שמלה נבחרתי להעניק זר פרחים לגולדה מאיר בביקורה בקיבוץ.
אמרו לי לנשק אותה והייתי בהלם מהקמטים שלה. כילדה קטנה לא חוויתי מרקם עור כזה", היא נזכרת בחיוך. 

מה רצית להיות כשתהיי גדולה?

"אף פעם לא חלמתי שתהיה לי מסעדה (צוחקת). אולי זמרת רוק או רקדנית כי רקדתי תקופה. היה רגע שרציתי
להיות שחקנית, עיסוק שאני עדיין נוגעת בו אך הוא לא היה ממלא אותי. אני לא אדם עם חלום אחד גדול.
החלומות שלי נרקמים תוך כדי תנועה. מה שקורה עכשיו עם הקורונה משתק את מנגנון החלומות שאני כל כך מכירה.
היכולת לקום וליזום משהו מקורי שמנער את הנפש שנחבלה". 

מה משך אותך לבישול?

"להוריי הייתה ספריה גדולה ומתוכה אני זוכרת שלושה ספרים שנגעו באוכל, שהייתי מעלעלת בהם כשהייתי חולה
ולא הלכתי לבית ספר: ספר התענוגות של עמוס קינן וספרי בישול של רות סירקיס וליליאן קורנפלד. ליליאן קורנפלד כתבה
ספרי בישול עוד לפני קום המדינה והדגישה את עניין החיסכון. רות סירקיס הסתובבה עם בעלה בעולם כבר בשנות
ה-70 ופרסמה כתבות על מקומות שלא ידענו לאיית בכלל. היא רואה את עצמה כסוג של מדיום שמביא מתכונים
ממטבחים שונים שאפשר להכין בבית, גם עבור מי שגר במקום שיש בו מרכול אחד, והכל כשר כמובן.
במובן הזה היא עשתה מהפכה ולכן 'מהמטבח' באהבה הוא ספר הבישול הכי נמכר בארץ. אני זוכרת את עצמי
הולכת עם ההורים לחברים ומתפללת שלא יגישו שוב כדור גבינה (צוחקת). בספר התענוגות הייתי קוראת כמו נער חרמן בחוברת פורנו.
עמוס קינן כתב על מועדוני לילה מעושנים ומאורות ג'ז ותיאר דמות של אישה נהנתנית ובזבזנית, שאולי מישהו בכלל
מבשל עבורה. הוא הציע נשיות אחרת שהזכירה לי את דודה שושנה, שהתעסקה קצת בריגול והייתה מגיעה במכונית
אמריקאית ומביאה שמפניה וקוויאר, ואת אמא שלי, שתיהן נשים יפות וחזקות. ואני רציתי להיות אישה כזו, פלרטטנית.
הוא היה מורה טוב כל כך עד שהצלחתי מעבר למשוער". 

 

האפקט הרומאי

פרק המגורים במעלה החמישה הסתיים בתום התיכון. אלפרט מספרת ש"הסיבה הרשמית הייתה חבר אך היה ברור
שלא אשאר שם. תמיד רציתי לעבוד כמלצרית בחדר האוכל של בית ההבראה, כל מה שהיה בו מבט החוצה". 

בשנת 1990 היא נסעה לרומא ללמוד אפקטים מיוחדים לקולנוע. "אלו היו שלוש שנים מכוננות, מתנה גדולה וכיף אדיר.
אמרתי לעצמי שאף אחד בארץ לא יודע ליצור אפקטים מיוחדים ושכחתי שבארץ לא עושים סרטים מהסוג הזה.
פעם באתי לארץ לביקור והבאתי לאבא שלי מתנה דגם שיצרתי של ראש כרות במצב ריקבון", היא משחזרת בחיוך.
מכיוון שלא החזיקה באישור עבודה החלה אלפרט להתפרנס מכתיבה על אוכל, "שבאיטליה הוא מוטמע בסדר היום ובחיים.
בכל יום הולכים לשוק וקונים מצרכים, לא כמו בארץ שמזמינים מהסופר מצרכים לשבוע". לאחר שלוש שנים נגדע
הרומן עם רומא עם פטירת אביה ואלפרט חזרה לארץ. זמן קצר לאחר מכן היא פגשה את יעקב ליפשין,
אבי ילדיה עלמה (23) ומיכאל (21). "העבודה הראשונה שעשיתי בארץ הייתה חוברת ל'ויטה' על שמני זית בזכות
הידע שרכשתי באיטליה. זו הייתה בדיוק התקופה שבה התעוררנו מהאגדה שבה שמן זית חייב להיות מריר.
רוב שמני הזית שייצרו אז במגזר הערבי היו מחומצנים ולכן בעלי טעם מר. מבחינתי שמן זית הוא תבלין ואני תמיד
מחזיקה שמן מממספר זני זיתים. יש כמה מנות שיצרתי שהן פשוטות מאד ובהן שמן זית הוא חלק ממרכיב הטעם,
למשל סלט ללי – שם החיבה שלי – שמוגש במסעדת הבסטה ומורכב מדובדבנים, עלי כוסברה, שום, שמן זית,
פלפל חריף ומלח גס. אני עושה כמעט הכול עם שמן זית וממעטת להשתמש בשמנים אחרים. אני מאמינה שצריך
לשאוף לבישול שאין בו יותר מדי דיסקוטק. 

"במיוחד כעת הזמן לבשל בזול ופשוט. בסבב הקורונה הראשון אנשים למדו לקפל טורטליני בעשרים צורות, אך לא
זה המצב עכשיו. כרגע אני מתעסקת הרבה במתכונים מתגלגלים, כלומר לקחת מנה אחת ולהוציא ממנה ארוחה שלמה.
לדוגמה בישלתי מרק עוף ואת העוף עצמו קצצתי עם עשבי תבלין אסייתיים כמילוי לעלי חסה. את הירקות הפכתי לקציצות.
הימנעות מזריקת אוכל העסיקה אותי לפני הקורונה וכעת מעסיקה אותי ביתר שאת. פעם בישלו ככה ואנחנו חייבים ללמוד לעשות זאת שוב".

טעם הקהל

כשהיא נשאלת איך היא מחליטה אילו מתכונים לפרסם? בהתכווננות לטעם הקהל? היא אומרת, "אני כמו רוצה להגיד
'בואו תראו משהו'. אני מחוברת למה שקורה כאן ועכשיו - כרגע לקורונה ובימים כתיקונם לעונתיות – ואני מחפשת
סיפור טוב לספר אותו. מעניין אותי לתפוס חתיכה מהאדם שאני כותבת עליו, לספר עליו משהו. בהרצאות שלי אני
מנסה לחלוק בנדיבות את הידע שיש לי ולתת מתכונים שאני לוקחת עליהם אחריות מלאה. אני משתדלת להיות מדויקת בכמויות, בזמנים ובהסברים.
נדיר שאני אתן משהו שהוא לא טעים אך זה גם יכול לקרות כי בסופו של דבר הטעם שלי מוגבל. אני לא מסוגלת
לגעת בחלב ניגר. גבינות לעומת זאת אני מאוד אוהבת".

הילדים למדו ממך לבשל?

"עלמה לא בישלה בכלל. היא רק אהבה מאוד לאכול. כעת היא גרה עם בן זוגה ומבשלת, ואתמול היא הביאה לי
טורטליני שהיא הכינה לבד. מאוד התרגשתי להיווכח בתוצאה של שנים שבהן היא צפתה בי. בני מיכאל מאוד אוהב לבשל.
אני זוכרת שכשהייתי מבשלת ארוחות בבתים של אנשים פרטיים אהבתי לקחת את הילדים איתי כי הם ידעו בדיוק מה אני צריכה בכל רגע.
למרות שמבחינת מרות עדיף לקחת מישהו ולשלם לו (צוחקת)".

לאן תסעי כשייגמר הסגר וייפתחו המסעדות והגבולות? 

"אני חייבת להגיע לרומא. בשנים שבהן חייתי באיטליה רומא הייתה שונה, מתויירת הרבה פחות. אני רוצה לתפוס אותה
כשהיא עוד מאווררת ולאכול ב¬־Le Mani in Pasta, מסעדה קטנטנה ומדהימה באזור טרסטוורה שמתמחה
בתוצרת טריה מהים. כל מי ששמע בקולי וביקר בה השתגע. אחרי רומא הייתי רוצה לטוס ליפן, שגם אליה אני מתגעגעת בכל נימי נפשי".  

ליצירת קשר עם שרון בן דוד, מגזין החיים הטובים
יש למלא פרטים ונחזור אליך בהקדם

Loading...

מומלץ להתפנק עם הטבות חדשות

{{PRODUCTID.NAME}}

{{ProductId.Website_ShortInfo}}

מומלץ להיפגש כאן

iconfinder-time-24-103169-1.svg

{{ProductId.Date}}

iconfinder-map-pin-location-2546981.svg

{{ProductId.Location}}

מומלץ לטייל במקומות חדשים

iconfinder-time-24-103169-1.svg

{{ProductId.Date}}

iconfinder-map-pin-location-2546981.svg

{{ProductId.Location}}

הצטרפו לרשימת 
התפוצה שלנו

Loading...