אסור לנו להפסיק ליצור

"ניגשנו בחשש ל'זמר במסכה'. אמנם הפורמט החדש הצליח מאוד בעולם, אבל הקהל הישראלי מורכב יותר בטעם
שלו ופחות צפוי בתגובה שלו. גם התוכנית לא צפויה ומתעתעת, אבל יש בה כל המרכיבים של תוכנית בידור טובה.
היא פונה לקהל רחב, לגילאים מגוונים, גם מבוגרים, גם ילדים, הנאמברים בה מאוד ויזואליים, היא לא ריאליטי מוזיקלי רגיל.
הכנסנו לתוכה מקסימום תבלינים ובמבחן התוצאה, וואללה, העוגה תפחה למימדים הנכונים.
עובדה שכולם עסוקים בניחוש הזהות של המבצעים מאחורי המסכה".

הדובר - שבהחלט יכול להיות מרוצה - הוא משה קפטן, המנהל האמנותי והבמאי של "זמר במסכה", בימים כתיקונם
במאי הבית והמנהל האמנותי בפועל של התיאטרון הלאומי "הבימה". 

"במעבר מבמת התיאטרון לטלוויזיה יש פיתוי שגירה אותי תמיד", מדגיש קפטן. "אני חוטא בהפקות טלוויזיה מאוד
גדולות. בשנים האחרונות ביימתי את אקס פקטור, דה וויס והאירוויזיון, והיה לי מעניין ומרתק שם באותה מידה כמו על הבמה.
וכאן יש טוויסט. אני לא יודע מי המשתתפים. יכולתי לדעת, אבל ביקשתי שלא, כדי שאוכל להיות שפן הניסיונות של
רהב לסטיגון העורכת, שכותבת את הרמזים של כל אחד מהם, לראות אם אצליח אני לזהות. מרתק לעבוד עם אנשים שלא יודעים מי הם.
זה פורמט מגניב לאללה. אולם מרגע שנוצר הקשר איתם, זה הפך להיות תוכנית טלוויזיה רגילה".

בדיעבד, זה נראה, לי לפחות, כהימור על בטוח. מעניין אם התיוג "הצלחה בינלאומית" היה יותר מפחיד או יותר מאתגר? 

"עכשיו קל להגיד שזה הימור בטוח. אבל בתוך העשייה אתה לא באמת יודע. אתה רוצה לקוות שעשית טוב, נכון ומדויק.
אבל זה תמיד עלום. במדיום הטלוויזיוני זה ברמה חירומית. כי מה שלא מצליח, נופל מהר מאוד. וזה מאתגר בעיקר כי אתה
יודע שלא כל מה שמצליח באמריקה יעבוד על קהל ישראלי והמעבר מהעולם אלינו צריך להיות מאוד מוקפד.
והשתדלנו בכל פרמטר של ההפקה. אבל כמו שאומרים גם בתיאטרון – כשעולה האור, או שזה עובד או שלא".  

לכל מי שחשב אחרת, כל הפרקים (שישה עשר כנראה, תלוי בעריכה) צולמו כבר, תחת מעטה חשאיות נדרש
והתחייבויות של כל השותפים שלא תהיינה הדלפות. "הסודיות היא קריטית להצלחת הפורמט", מעיר קפטן,
"כי הכל קורה לא כמו שאנחנו רוצים שיקרה". עוד הוא מציין שלא היה שותף בליהוק המנחה (עידו רוזנבלום) ופאנל השיפוט
(הבמאי צדי צרפתי, הסטנדאפיסט שחר חסון, הזמרים סטטיק ובנאל והשדרית אופירה אסייג) אלא הצטרף רק בשלבי
העיצוב של התוכנית, עם בחירת התחפושות, התלבושות, התנועה והוויזואליה בכלל.

"טביעת האצבע שלי באה לידי ביטוי באסתטיקה ובמערך הוויזואלי", מטעים קפטן ומוסיף: "כמנהל אמנותי אני גם
שותף בבחירת השירים, במהלכים שקשורים בעיצוב הרמזים, וכבמאי – ביחד עם צוות היוצרים, ווידאו-ארט,
כוריאוגרפיה ואחרים – מנסה לבנות עולם לכל נאמבר, להשתמש בגירויים עשירים מאוד, בין היתר כדי להתאים לאותו
קרקטר הופעה אחרת בכל פעם. להערכתי הרמנו יותר משמונים נאמברים מוזיקליים".

מפליא אותי שצוות השופטים מהמר על זמרים מקצועיים, כשזה נגד אופיו של הפורמט. 

"יש משהו מבלבל ומתעתע כשאתה, כשופט, צריך לתלוש מרמז את מירב המרכיבים. מאוד קשה לשבת שם ולחטוא
בזריקת שמות. בבית זה נראה משהו לא הגיוני. אבל לזכותם ייאמר שהם עבדו מאוד קשה, השקיעו ובאו מוכנים.
זה לא קל כמו שזה נראה. אבל, בעיקרון, בין המתחרים יכול להיות גם זמר מקצועי".

הרושם שלי (השיחה התקיימה אחרי חשיפתם של ארבעת "הזמרים" הראשונים - טל פרידמן, ינון מגל, גדי סוקניק
ודביר בנדק) שרובם-ככולם אנשי טלוויזיה? 

"נכון לעכשיו קאסט המשתתפים מאוד מגוון, מאוד רחב ומאוד מפתיע", מבטיח קפטן. 

וזה שהם מזוהים כטאלנטים של קשת, זכיינית ערוץ 12? 

"זה לא יחזיק מים", הוא טוען.

לגבי המסכות. הן מוכתבות על ידי הפורמט? 

"רהב ואסף גיל המפיק, היוצרים של הגרסה הישראלית, בחרו מעצב ואת המסכות, עם היבט ישראלי.
אני מניח שהצלחתם בעיצוב המסכות נובעת מכך שיצרו משהו מאוד נגיש לקהל הישראלי. פלאפל מאוד שייך ל-DNA שלנו.
גם קרמבו, מלפפון חמוץ או קקטוס. יכול להגיד שבריאת הקרקטר'ס מאוד מדויקת, מאופיינת ושייכת לכאן.
יש מסכה ששייכת למקום אחד ופחות למקום אחר".

 

התרשמתי גם שיש העדפה לשירה באנגלית. 

"לא רק. יש ניסיון לבלאנס, בין עברית לאנגלית. אבל בתוך הפורמאט יש משהו בביצוע שיר באנגלית, שעוזר לנו
כמערכת, להקשות על רמת הזיהוי של המשתתף, והוא גם מאתגר יותר את הצופה".

מה אתה אומר על ביקורת לא מחמיאה כמו זו שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" ("הלא תוכנית... שכל הקטע הוא
הכלומיות הטהורה שלה") בראשית החודש?

 "אתה הרי מכיר את עולם הביקורת טוב יותר ממני. אני למדתי שביקורת היא בסופו של דבר דעתו של אדם אחד,
וזכותו לא לאהוב וגם לכתוב. אם הביקורת מנומקת היא לגיטימית. רק שהגבולות מאוד היטשטשו בשנים האחרונות,
עם ריבויים של בלוגים, פוסטים וטוקבקים באינטרנט. במבחן התוצאה יש משהו טוב ונכון בתוכנית, אחרת לא היתה נוגעת
בכל כך הרבה אנשים, ולא הופכת למדורת השבט. החוויה האישית שלי, מהצד, היא שהקהל מאוד אוהב.
התוכנית היא בידור טוב, קל ואיכותי, ובעיקר מכבד את הקהל".

ההודעה על איסור התקהלויות וסגירת התרבות ב-12 במרץ, תפשה אותו ב"הבימה", שעה קלה לפני הצגה של
המחזמר "מאמא מיה" בבימויו. "החלטנו, המנכ"ל נועם סמל ואני, לקיים אותה ולא לשלוח 900 איש הביתה", מגלה קפטן.
כבמאי הוא היה בחזרות על הצגה חדשה, ביוגרפית, על חייהם של המשורר נתן אלתרמן ובתו תרצה אתר.
"מאז לא חזרנו לחדר החזרות", הוא מציין. "המסך ירד ועדיין לא עלה, אם כי אני, ואתי צוות מצומצם של יוצרים, המשכנו לעבוד.
אסור לנו להפסיק ליצור. צריך להמשיך לקיים את היצירה, לא רק להיות מוכנים ליום שאחרי, אלא גם בפלטפורמות אחרות,
דיגיטליות ואינטרנטיות, כדי לשמור על קשר רציף עם הקהל. הקלטנו וצילמנו למשל, תכניות אירוח ובידור עם אורנה דץ,
טל מוסרי, קובי מרימי ושחקנים נוספים.

"לצערי הלך הרוח הוא שתרבות לא נחוצה ושאפשר בלעדיה. בעיניי זה חמור מאוד, כי תיאטרון הוא כמו מוזיקה, כמו ספרות. הם התרבות.
הניסון להמעיט בערכה ולבטלה חמורים ביותר. מוטב שדברים כאלה לא היו נאמרים. אנחנו, התיאטרון, די חשובים
במערך החברתי של העם והאומה, במיוחד בתיאטרון לאומי שנאבק על המשך קיומו. קצת לפני המשבר נכנסו נאמנים
ציבוריים שתפקידם להתמודד עם המצב הכספי הקשה של התיאטרון, ולהרגשתי, הבימה מתקדמת לקראת עתיד
אמנותי וכלכלי בטוח יותר, ונמשיך לעשות כדי להוכיח שאנחנו ראויים לזה".

במה הקורונה הזיקה לך? 

"מי שמכיר אותי יודע שביום רגיל אני עושה פי חמש ממה שאני עושה בימים אלה. מצד שני, זה מה שיש כרגע.
אני לומד און-ליין, צופה בסדרות טלוויזיה בנטפליקס, סדרות שלא היה לי זמן בשבילן. ממלא את הזמן עם משפחה והילדים.
יש לי שניים. אני מחבק את מה שיש".

 

אבל יצא שהודות לקורונה יכולת להתפנות בקיץ ל"זמר במסכה"? 

"טלוויזיה הוא מקצוע נוסף שאני עוסק וחוטא בו, גם מתפרנס ממנו וגם נהנה מיצירה שחסרה בתיאטרון", הוא אומר.
"בתיאטרון לא קורה דבר כבר שישה חודשים, אבל כמה אפשר לקטר על מה שאין? אז עשינו פלטפורמה דיגיטלית
והחזרנו כמעט שבעים עובדים למעגל העבודה. אנחנו עובדים על חמש הפקות ישראליות חדשות, במיוחד לפורמט
טלוויזיוני, ונמכור כרטיסים לצפייה בהן. אפילו מבלי להתעסק בסוגיה אם ניתן להעביר חוויה תיאטרלית לטלוויזיה".

אולי זו הזדמנות להסביר להדיוטות את ההבדל בין בימוי לבמה ולמצלמה. 

"כשאתה יוצר בתיאטרון אתה מניח בפני הצופה לונג שוט, מבט מרחוק. בטלוויזיה אתה מעצב רגע אחרי רגע את
המבט של הצופה – מרחוק, מקרוב, מזוויות שונות. אתה עסוק מאוד בסיפור מוקפד ומדוקדק בנתיב הצפייה של הצופה.
איך הוא ייראה בעיני המצלמה. אין ספק שעבודת התיאטרון שלי מרוויחה מהעיסוק בטלוויזיה. גם כשאני בונה
לונג-שוט בתיאטרון אני חושב איך אעבור למבט מקרוב. ההפרייה בין המדיומים היא הדדית, והיום עם הפיי-טלוויזיה
(צפייה בתשלום) שאנחנו בונים, אני רק מודה על הניסיון הזה שרכשתי בבימוי".

ואיפה אתה מעדיף לביים, בתיאטרון או בטלוויזיה? "אלה שתי חוויות מאוד שונות. מספקות בצורה אחרת", קפטן
אומר דיפלומטית. "מצד אחד, שום דבר לא יכול להחליף את ההצגה החיה, את המגע הישיר, הבלתי אמצעי.
זה לא דומה לחוויה ולסיפוק בבימוי טלוויזיה. מצד שני, היכולת להנדס את נתיב הצפייה של הצופה, כל כך מרתקת ומתאתגרת אותי.
ותיאטרון לא יכול להחליף את זה. הכי קרוב לחוויית התיאטרון הוא שידור חי. אז החוויות בשני המדיומים מתקרבות". 

"לנהל ולהניע תהליכים"

את לימודיו בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, סיים בהצטיינות, תואר ראשון וגם תואר שני.
אבל את עבודתו בשוק המקצועי החל ב-1998 דווקא בפסטיגל, מופע הבידור לחנוכה. מרגע ראשון גילה זיקה עמוקה
לשילוב בין תיאטרון למוזיקה, וחיבור זה איפיין את עבודותיו, במיוחד בשנותיו הראשונות כבמאי. 

נתון בולט לא פחות ברזומה הקצר והעמוס שלו הוא שורת הניהול שלו. בפחות מעשרים וחמש שנים בתחום הוא
הספיק לנהל אמנותית את מרכז הבמה בגני תקווה, את המדיטק בחולון (מ-2007), את פסטיבל ישראל (!) מ-2011,
כשהוא בן ארבעים בלבד, וכאמור הוא במאי הבית בהבימה מ-2014 וממלא מקום מנהל אמנותי מאז 2016.
ותוכלו להוסיף לרשימה את העובדה שהיה מפקד מקהלת הרבנות הצבאית בשירותו הצבאי. 

נולדת לנהל? 

"נולדתי עם היכולת להוביל, להוליך, להניע תהליכים. גם לביים, גם לנהל, זה להניע קבוצה של אנשים. אבל אני
חושב שסומנתי מגיל צעיר לנהל תיאטרון ציבורי, וכוח הרצון והאמביציה שלי הביאו אותי לניהול התיאטרון הלאומי.
זה הביא איתו הרבה אנרגיה שלילית ועורר לא מעט ביקורת התנגדות מצד 'ותיקים', שאמרו 'מה הצוציק הזה בא ללמד אותנו'".

הוא זוקף לזכותו יחסי אנוש ותקשורת עם אנשים. "ההיכרות המעמיקה שלי עם התחום מכשירה אותי להיטיב את עמדתם של אנשים, לקדם אותם.
אנשים יגידו חריף, סקרן, קר רוח בניהול משברים. כל אלה הביאו אותי למקום הזה של ניהול. אבל לא קיבלתי מתנות,
כל מה שעשיתי, עשיתי בשתי ידיי".

וגם יחסי ציבור טובים. 

"אני בנאדם מאוד פרטי. לא מרבה להתראיין, אלא רק כדי לקדם יצירה שלי. חצבתי בהר צעד אחר צעד.
יחסי ציבור? רוב הזמן אני עובד בשביל עצמי, לא נותן לאחרים לעבוד בשבילי".

אולי מוקדם בשבילך להצביע על ההישג הגדול ביותר שלך. לחילופין יש לך בוודאי רגע מכונן או משמעותי במיוחד? 

"הרגע שעשה את הפריצה שלי – להכרה ממסדית שעשתה בשבילי את הסיפתח – היה העבודה שלי על המחזמר
'כנר על הגג' בקאמרי, 2008, עם נתן דטנר. מיכה לבינסון ז"ל היה הבמאי המיועד. אני לא יודע מה קרה, רק שנעם סמל,
המנכ"ל דאז, קרא לי לביים. אף אחד לא ידע למה לצפות. חשבו שההפקה תעלה רק שישים פעמים, למנויים וזהו.
בפועל 'כנר' עשה למעלה מ-600 הצגות מול רבבות צופים, והפך למסד מאוד יציב לקריירה שלי.
היו עוד דברים נוספים מאז – 'שיער', 'עלובי החיים', 'אקס פקטור' הראשונה, האירוויזיון – אבל זוהי החוויה המכוננת שאני יכול להצביע עליה".

ביוני הבא משה קפטן תהיה בן חמישים. הגיל הזה מפחיד אותך? 

"מפחיד לא, מעסיק כן. אבל זה מה יש. גדלים ומתבגרים. אני משתדל להתעסק בוהוה, כאן ועכשיו, ולצמוח מזה.
לפחוד? בשום פנים".

הספקת המון בעשרים וחמש השנים הראשונות, איפה תהיה, נגיד, בעוד עשר שנים? 

"בטח מגשים חלום נוסף. הצגה בברודוויי או הכרה בינלאומית אחרת". 

למשל, בימוי טקס פרסי האוסקר? 

"לא, אבל ברודוויי או סרט בינלאומי, כן. לא עשיתי עדיין קולנוע, אבל גם המדיום הזה מרתק אותי.
המעקב של המצלמה אחרי ההתרחשות והצגת הסיפור הנרטיבי".

לסיום, משהו שלא קשור. לא כולם יודעים על עברך כחרדי, שלמד בישיבה ושירת במקהלת הרבנות הצבאית, ומכיון
שאתה מחובר מאוד לבידור המקומי, מה דעתך על תופעת הרוק האמוני שהפכה - עם זמרים ויוצרים כמו שולי רנד,
נתן גושן, ישי ריבו וחנן בן ארי - לזרם מרכזי בפופ הישראלי? 

"זה דווקא מתקשר ל'כנר על הגג' מקודם", הוא אומר. "יש משהו בעולם היהדות שמביא חום שאי אפשר להסביר במלים.
שורש עמוק שמחבר את כולנו, שעדיף לא להסביר אותו. רנד, ריבו ובן ארי מציעים בידור אמנותי טוב על אותו שורש
שמחבר אותנו ועושה לנו טוב. מי היה מאמין שזה יקרה להם? גם אם הוא לא מוסבר, הוא מצליח לנגן על מיתרים
שיש לכולנו. עושה לנו נעים וטוב. אני מחבק את היצירה הזו של ביטוי יהודי. הוא המקום הכי מזוקק וכנה של היהדות שלנו".

מסגרת / הקפטן של מחזות הזמר

בתיאטרון הספריה שליד בית הספר "בית צבי" (כ"יוסף וכתונת הפסים", "צ'ריטי המתוקה", "קופה-קבנה", "משה
המחזמר", "צלילי המוזיקה" ו" אוויטה"), גם בשוק הפרטי-מסחרי ("עלובי החיים" כבמאי משנה, "אלאדין",
"שיר נולד", "היפה והחיה", "אוליבר", "שורת המקהלה" ו"פופ-אפ מיוזיק") ואפילו בהצגות הילדים שביים בתיאטרון
המדיטק בחולון שאותו גם ניהל. גם בתיאטרון הרפרטוארי, לצד הצגות "רגילות" ("ארוחה עם אידיוט", "אם יש גן
עדן", "רעל ותחרה", "חיזור גורלי", "נעצר בחצות", "פליישר" ו"מצדה 1942"), הוא הפך לבמאי מחזות-זמר
מוביל: "אבניו קיו" בבית ליסין, "סלאח שבתי", "כנר על הגג", "ינטל" ו"שיער" בקאמרי; "גברתי הנאווה",
"אוויטה", "עלובי החיים", "סימני דרך" (סיפור חייה של נעמי שמר), "מיקה שלי" (המבוסס על שיריו של יאיר
רוזנבלום), "גבעת חלפון אינה עונה" ו"מאמא מיה" בתיאטרון הבימה, וגם אופרה אחת רשומה על שמו, "אליסה
בארץ הפלאות" באופרה הישראלית.

 

מסגרת / מסכה בינלאומית

התוכנית "זמר במסכה" פותחה ושודרה לראשונה בדרום קוריאה ב-2015, ובעקבות ההצלחה הרבה נמכרה לרשתות
טלוויזיה במדינות רבות ברחבי העולם, ביניהן גרמניה, צרפת, בריטניה, איטליה, הולנד, מכסיקו, אוסטרליה, סין,
תאילנד, ארגנטינה, רוסיה ודרום אפריקה. לישראל הגיעה בעקבות הצלחתה המסחררת בארצות הברית,
שם מופקת עתה עונתה הרביעית ברצף. כשבין הידוענים שהתחרו בה היו השחקנים ריאן ריינולדס, ליל וויין, מישל וויליאמס וטורי ספלינג,
הזמרת לה טויה ג'קסון, מנחת הטלוויזיה ריקי לייק ואפילו המושלת שרה פיילין. זהויות שרק ליבו את השיח הער
ברשתות החברתיות סביב השאלה מי המפורסם שמסתתר מאחורי המסכה.

ליצירת קשר עם עמוס אורן, מגזין החיים הטובים
יש למלא פרטים ונחזור אליך בהקדם

Loading...

מומלץ להתפנק עם הטבות חדשות

{{PRODUCTID.NAME}}

{{ProductId.Website_ShortInfo}}

מומלץ להיפגש כאן

iconfinder-time-24-103169-1.svg

{{ProductId.Date}}

iconfinder-map-pin-location-2546981.svg

{{ProductId.Location}}

מומלץ לטייל במקומות חדשים

iconfinder-time-24-103169-1.svg

{{ProductId.Date}}

iconfinder-map-pin-location-2546981.svg

{{ProductId.Location}}

הצטרפו לרשימת 
התפוצה שלנו

Loading...