לד"ר אנגל רזומה מרשים ביותר: היא מומחית ברפואה פנימית ובמנהל רפואי, שירתה שנים רבות בקבע כסגנית מפקד מחלקת רפואה בפיקוד העורף. היא מרצה בכירה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, מנחה בחוג לחינוך רפואי ומרצה לתארים מתקדמים. בעשור האחרון כיהנה כסגנית מנהל המרכז הרפואי אסף הרופא. היא בת 48, נשואה (לרופא) ואם ליעל וליואב.
נפגשנו לשיחה על התפקיד התובעני הזה בכלל, ובימי קורונה בפרט, ועל נשים בחזית הניהול. ד"ר אנגל טוענת כי הבחירה שלה במערכת הציבורית באה מתוך תחושת שליחות. "כל חיי אני נמצאת במערכת הציבורית מתוך רצון לייצר שינוי ולהשפיע על המערכת, כי ברור לי שחברה חזקה צריכה מערכת בריאות חזקה ויציבה המספקת שירותים שונים לכלל האוכלוסייה".
בית החולים וולפסון סבל במשך שנים מדימוי נמוך. הסיבות לכך רבות, ותלויות בין השאר במיקומו הגיאוגרפי ובתמהיל האוכלוסייה שבקרבה הוא נמצא. ד"ר אנגל מודעת לעובדה הזו ולדבריה זוהי גם אחת הסיבות שמשכו אותה לתפקיד, בשל האתגר ויכולת ההשפעה הרבה שיש בניהול מקום כזה. "דווקא במקומות כאלה, לתת לאנשים את רמת הרפואה הגבוהה ביותר - זו השאיפה.
מודל לחיקוי
אחד ההישגים הגדולים שלה בתקופת הניהול עד כה הוא הנהגת האפשרות לבחירה אישית של רופא ומנתח. "האופציה הזו לא קיימת בבתי חולים ציבוריים", מבהירה ד"ר אנגל. העובדה שהחולים בוחרים את הרופא שיהיה אחראי עליהם מאוד משפיעה. אלמנט הבחירה יכול לחולל שינוי כי הוא מחזיר למעשה שליטה לידי החולה, דבר שניטל ממנו בעצם האשפוז בבית החולים.
כמו בהרבה תחומים, גם בעולם הרפואה, דרג הניהול הבכיר עדיין מורכב ברובו מגברים. רוב מנהלי בתי החולים בארץ הם גברים, וכך גם בעולם. "ניהול בדרגים בכירים עדיין מסומן כטריטוריה גברית", אומרת ד"ר אנגל, ומובן שעולם הרפואה אינו יוצא מהכלל בעניין זה. אולם, בעשור האחרון חל מהפך מסוים בכך שרוב הסטודנטים לרפואה בארץ הן סטודנטיות, ויותר נשים ממלאות תפקידים של מנהלות מחלקות בבתי חולים השונים.
צריך לקוות שמגמת השינוי הזו תמשך ובפרארפרזה על דברי שופטת בית המשפט העליון האמריקאי המנוחה, רות ביידר גינסבורג "לא נצטרך לדבר על זה כשכל בתי החולים ינוהלו על ידי נשים".
כאשר מראיינים אישה בתפקיד כה בכיר יש שאלה שלעולם לא עולה בשיחה עם מנהל בכיר שהוא גבר: "איך את משלבת קריירה ובית?" לכך משיבה ד"ר אנגל, "אני כלל לא שואלת את עצמי את השאלה הזו. הנושא המגדרי מעולם לא היה פקטור בקריירה הניהולית שלי. אישה יכולה לבחור בכל תפקיד. ההנעה והמוטיבציה הן המשמעותיות בעשייה.
כמובן, נדרשת תמיכה בבית וללא המערכת התומכת העניין קשה יותר, אבל לא בלתי אפשרי. העובדה שיש מנהלות בכירות ונשים בתפקידי מפתח, מקנה לנשים גאווה שיש מודל לחיקוי שהוא אישה, אך אני חייבת להודות שלא עסקתי כלל במה שהמגדר מסמל בתפקידים שאני ממלאת, כולל בתפקיד הנוכחי. אני אישה שמנהלת בית חולים. "כאשר אנשים מדברים על 'ניהול נשי', הם מתכוונים ברוב המקרים לסגנון רך יותר בניגוד לניהול מצ'ואיסטי, אבל זה מונח שגוי. אין דבר כזה 'ניהול נשי'. אם אנו רוצים לעבוד על נושא השוויון המגדרי, חייבים להיפטר מהביטוי הזה ולדבר רק על סגנון ניהול".
קשובה ומשתפת
ד"ר אנגל סבורה שמה שהאנשים שכפופים לה מתחברים אליו בראש ובראשונה הוא סגנון הניהול שלה: "הניהול שלי הוא מאוד קשוב ומשתף. אני משוחחת, מקשיבה ופתוחה למגוון דעות. הנהלת בית החולים וולפסון מורכבת ברובה מנשים, ויש מקום לכל הדעות. אני לא אוהבת 'יס-מנים' או במקרה הזה 'יס-ווימן'. אני לא פוחדת לשנות דעה, ואני פתוחה לשיתוף המנהלות והמנהלים בצד התכנוני".
לדברי ד"ר אנגל, אישה שרוצה להגיע לתפקיד בכיר ורוצה להשפיע, צריכה להגשים את הרצון הזה. החסמים הם דמיוניים כמו גם "תקרת הזכוכית", היא מדגישה. "אסור לוותר, צריך להיעזר בסביבה תומכת אישית וגם בנשים שכבר עשו את זה".
בשעות הפנאי המעטות שלה נרגעת ד"ר אנגל בקריאת ספרים ובעיקר ספרי שירה. היא אוהבת במיוחד שירה עברית, ואף 'חטאה' בעבר בכתיבת שירים למגירה. כיום היא כותבת מדי פעם מאמרי דעה בעיתונות, ומאוד רתומה לנושא של מניעת אלימות נגד נשים (בבית חולים וולפסון קיים המרכז הגדול ביותר לטיפול בנפגעות ובנפגעי תקיפה מינית).
לנהל בית חולים הוא תפקיד מאתגר, אך לנהל בית חולים בתקופת קורונה מעצים בהרבה את האתגר. לדברי ד"ר אנגל המצב הנוכחי מחייב לגלות גמישות ניהולית ותפעולית, יש צורך להקפיד על שקיפות, וכל הזמן להיות קוהרנטי ובהיר. "עולם הקורונה היה בתחילתו עולם של אי-ודאות", היא אומרת "למדנו אותו ואנו ממשיכים תוך כדי תנועה. במקרה כזה אי-אפשר להצליח ללא סיוע מהצוותים, ואלה בוולפסון, מלבד היותם מקצועיים ומסורים, נרתמים לכל משימה.
"וולפסון הוא הבית השני שלי", היא מציינת, "ובית זה מקום שלפעמים יש בו משברים. הסיטואציה מאתגרת בהמון דברים. לדוגמה, חלק מהטיפול המתבצע במחלקות הפנימיות מתבסס על קרבה ומגע. בתקופת הקורונה מדובר באתגר כפול - מול החולים ומול המשפחות, מה שלא תמיד מתאפשר. ידוע שחלק מתהליך ההחלמה של החולה הוא הליווי המשפחתי, ואילו כאן חל שינוי קיצוני בחוויית המטופל. מדובר במצב הנמשך כבר כמעט שנה, וזה די מדויק לומר שהצוותים כאן נמצאים במצב של סטרס כרוני. אנו צריכים ללמוד לחיות לצד הקורונה בכל הרמות.
"כאשר התמניתי למנהלת בית החולים הבנתי שהייעוד שלי הוא לנהל אותו בשגרה ובחירום, ולתת מענה בכל זמן. חלק מכך הוא היכולת לשקף לציבור כמה שיותר את הוודאות בעולם לא ודאי".
