"לא צריך לרחם עליי", מרגיעה אותנו חנה צח, הידועה יותר כזמרת אילנית, בפתח שיחתנו כשברקע הריאיון האמיץ אך הפולשני עמה שהתפרסם בידיעות אחרונות בערב ראש השנה, ערב יום הולדתה ה-73. הריאיון עסק במערכות היחסים עם הגברים שבחייה, ובו הצטיירה כמי שהייתה תלויה בהם ונוהלה כספית על ידם. "אני לא מסכנה", היא חוזרת ומטעימה. "אני בסדר גמור. אני מאושרת. הרבה נשים עברו דברים יותר גרועים בחיים. נכון שכרגע, שלוש שנים כמעט אחרי שעזבתי את כפר שמריהו, אני מתגוררת בדירה שכורה, אבל בסוף חודש זה אני עוברת לדירה שלי, שקניתי כדי להיות קרובה לילדים הנפלאים ולנכדים הנפלאים שלי, שהם מהות חיי".

האם את רגועה ובטוחה בעתידך הכלכלי-פנסיוני? 

"אני יכולה לספר לך שבתחילת הקורונה, כשפנו אליי, לארגן לי הופעות סעד כאלה, כדי לעזור לי כביכול, הפניתי אותם לזמרים-חברים, כאלה שבאמת צריכים הופעות, שבאמת סובלים. באשר לי, אין לי אולי פנסיה, אבל צברתי קופות גמל כל השנים. אני מטפלת בכספים שלי בצורה אחראית, מושקעת סולידית, מוכנה לתקופות קשות. כבר עברנו מיתונים בארץ הזאת, תקופות ללא הופעות שבהן ישבנו בבית".

אבל לא קשה כמו הקורונה

"נכון שבוטלו לי הופעות בלי סוף מתחילת השנה. הופעתי כמה פעמים, כשהמצב אפשר - בבית היוצר, בהופעה שצולמה לטלוויזיה. שרתי בזום בפני אוכלוסייה מבוגרת, גם בכינוס השנתי של מכון ויצמן, ואפילו שרתי לבד, ללא תזמורת, בפני שני קשישים ברחוב בתל אביב, שיתאווררו קצת. בעיקרון, שלמה (צח, בעלה הראשון, שותפה לצמד אילן ואילנית, ומנהלה עד עצם היום, ע' א') מטפל בהיבט הכלכלי מול המדיה, כמו התמלוגים מ'אשכולות', האגודה לזכויות מבצעים. מה שמשלמים לי אני מקבלת באהבה, ומברכת את ירדנה (ארזי) על יוזמתה בפנייתה לרדיו להשמיע בימים אלה יותר שירים עבריים. זה חשוב מאוד. הרבה זמרים מתפרנסים מתמלוגים על השמעות ומהופעות שאין כרגע". 

איך את עוברת את ימי הקורונה? 

"בהתחלה, לפני שידענו לאן היא תתפתח, לקחתי את הקורונה כחופשה, מהופעות, להתפנות לדברים ולעיסוקים בבית. לתפירה של כל מיני דברים, למשל. אבל בהמשך הכי כאב לי לא לראות את הילדים, עמיחי ונטלי, ואת הנכדים שלי, חמישה בסך הכול, בפסח ואחר כך בראש השנה. אני מקווה שבחנוכה נוכל להדליק נרות יחד. לי זה מאוד חשוב.

"בכלל, המצב כואב; מה שקורה במדינה הזאת - הפילוג הזה בעם - שאיני זוכרת כמותו. כילדה בפלורנטין-הרצל כולם אהבו את כולם. היה לי חבר תימני, היה לי חבר עיראקי. כולם היו ברוכים בביתי. לא הבדלנו על רקע עדתי או פוליטי, דברים שמזעזעים אותי היום. יש בי כעס עצום על החלוקה הזאת של ימין ושמאל. ריבונו של עולם, לאן הגענו?".

לא הקורונה אשמה

"לגיטימי להוציא את הזעם על התנהלות הממשלה. משהו פה קורה לא בסדר. ההתלהמות, ההדרה, הקיפוח כביכול, צמחו על רקע משהו. לא נולדו מעצמם. יודע מה? אולי הקיפוח התחיל בעולם המוזיקה, כשהחלו הטענות שהמוזיקה המזרחית מקופחת. אבל שושנה דמארי, יפה ירקוני, שלא הייתה אשכנזייה, למיטב זיכרוני, בועז שרעבי, שימי תבורי וחיים משה לא סבלו מקיפוח. לכולם היו קריירות נפלאות. ותאמין לי שיש זמרים בצד המזרחי שלא עובדים קשה כל כך כפי שעבדתי אני בראשית הדרך, בצמד אילן ואילנית. הם קונים דירה במגדלי פאר אחרי כמה חודשים. ולא רק זמרים. עיני לא צרה. לא מקנאה באף אחד. אבל לדבר על קיפוח? גדלתי בבית של עובדים. גם מהמשפחה של שלמה לא שמעתי תלונות על קיפוח".

מה לקורונה ולקיפוח? 

"ההרגשה היא ששמו את עולם התרבות אחרונים ברשימה של החזרה לשגרה. כאילו אנחנו לא קיימים בכלל. יש שחקנים וזמרים שזו פרנסתם, שלא יכולים למצוא מקצוע אחר. מצד אחד, זה כישרון שבורכנו בו - כל אחד ומידת הכישרון שלו. זה בנשמה שלנו. מצד שני, לא חושבים על זה שהקהל זקוק לתרבות, שזה בנשמה שלו, לחיים 'בריאים' יותר, שאנחנו עושים טוב על הנשמה, ורק אנחנו אחרונים? יש פה החלטות, איך להגיד, מבולבלות, סותרות.

"הנה, החורף חזר. יכלו לנצל את הזמן לראות תיאטרון ולשמוע מוזיקה באוויר הפתוח. הרי יש לנו הרבה פארקים. יודע מה כואב עוד יותר? שגורמים נזק מבחינה לימודית וחברתית לדור הצעיר. הרי יכלו ללמד בגינות, באוויר הפתוח, כפי שהציע שי פירון, שר החינוך לשעבר. אני לא מזלזלת. הכי חשוב בעיניי זה להישמר. לשים מסכה בכל מקום שיש בו התקהלות. נצטרך ללמוד לחיות עם הקורונה, אבל לא סוגרים בתי ספר, מסעדות, מקומות מרכזיים".

עטורת פרסים

נדמה שההיסטוריה של חנה דרזנר, שם הולדתה, מוכרת היטב. אילנית היא אולי הכוכבת הגדולה ביותר שקמה לפופ הישראלי, עוד לפני שידע שהוא כזה. היא פרצה לתודעה באמצע שנות ה-60, עדיין בת עשרה, תחילה בצמד אילן ואילנית ובהמשך כזמרת סולנית, שמופיעה ושמקליטה עד עצם ימים אלה. הפרק המזהיר ביותר בקריירה שלה היה בשנות ה-70 וה-80, שבמהלכן הקליטה מאות שירים ועשרות אלבומים, קיימה רבבות הופעות, העמידה להיטים נצחיים, הוכתרה שבע פעמים לזמרת השנה (שיא מקומי!), הופיעה בחמישה פסטיבלי הזמר של רשות השידור, וייצגה את ישראל פעמיים באירוויזיון. תופעה שאין כמותה בארץ, וכנראה גם לא תהיה.

ברשותך, נחזור לילדותך, שבה "נקרעת" בין ישראל מולדתך לברזיל, שאליה עברה משפחתך כשהיית בת 5. איזו מין חוויה זו הייתה?

"בברזיל התוודעתי למוזיקה נהדרת, לשפה יפה. בגדול, ברזיל עשתה לי טוב. יש לי עדיין משפחה שם. אני קוראת, כותבת ומדברת פורטוגזית, וטוב לי שהיא נשארה איתי, וגם סללה דרכי לשפות אירופיות נוספות. השיבה לכאן הייתה קצת קשה. בבית הספר, למשל, הייתי בהתחלה עוף מוזר. לבושה אחרת, עם גינונים אחרים. אבל ילדים מתגברים על זה מהר". 

התחלת לשיר באופן מקצועי בגיל צעיר

"הוריי היו אנשים מאוד פתוחים, שזיהו את הכישרון שלי ופתחו לי את הדלת למוזיקה. אני מברכת אותם על כך ומודה להם מכל הלב".

איך חברת לצח? 

"למדתי בתיכון. אז תלמה ילין עוד לא היה תיכון רשמי. היו רק כיתות של מוזיקה קלאסית. ג'קי לוי, המורה שלי למוזיקה - שעבד אז עם חמישייה, שבה היה גם אלברט כהן, שנהיה שחקן תיאטרון מצליח - הכיר אותי לשלמה. הם עשו לי בבית מבחן, לשמוע איך אני שרה. כשהמנהל של תלמה ילין שמע על זה הוא רתח עליי. מבחינתו הייתי סוררת, תלמידה שהתקלקלה".

זה לא קרה מוקדם מדי? 

"להפך. יש משהו לא טוב באינסטנט הנוכחי, כשזמרים נעשים כוכבים אחרי הופעה אחת בטלוויזיה. אני התחלתי לפני עידן הטלוויזיה, כשאנשים היו דבוקים לרדיו. אז, לפני שישים שנה, זמר היה צריך לעבור שלבים ומחסומים - מהלהקות הצבאיות נפתחה דלת למשחק ולשירה. אני לא גויסתי, כי שקלתי רק 46 קילוגרם, גם התחתנתי מוקדם".

הצבא נתפס כשלב התפתחות חשוב בחייו של כמעט כל אדם צעיר בישראל. את מצטערת על כך שלא 'עשית' צבא? 

"עשיתי צבא, ועוד איך. בהופעות. שלא לדבר על ההופעות בפני חיילים בתקופות של מלחמות. המילואים של שלמה היו גם המילואים שלי, כך שעברתי צבא גם אם לא שירתי רשמית. ובכלל, מה צבא נותן לזמרים/זמרות בני זמננו, בלי להזכיר שמות, שלא עושים צבא באמת, ומתעסקים רק בקריירה שלהם? אז, חייל היה צריך אישור מיוחד לעסוק בקריירה שלו".

טוב שם טוב

שלמה צח ראה בחנה מחליפה לגילה צ'קרובה, הזמרת בשלישיית "גידי, צח וגילה", שפרשה מההרכב ב-1964, אחרי להיט ראשון, "שיר הרכבת". "בהתחלה השתמשתי בשמה", משחזרת חנה. "עשינו הופעות גישוש כשדרורה חבקין עובדת איתנו על תנועות. כשגידי הלך ללמוד באוניברסיטה, שלמה הציע שנהיה צמד. אמרתי לו שזה לא ילך, כי הייתה אז תקופה של המון צמדים. אז התחלנו מרפרטואר של שירי עמים בכל מיני שפות. בהמשך הלכנו לבחינות ללהקת כרמון. את שלמה קיבלו כי היה רקדן. זיקו גרציאני המליץ על 'הילדה הזאת', עליי, כזמרת, ליונתן כרמון".

מה היה קורה אלמלא גילה עזבה? יש אפשרות שלא היית זמרת? 

"אמנם למדתי בתלמה ילין ובקונסרבטוריון, אבל הייתי טובה גם במתמטיקה. חשבתי לעשות בגרויות, להיות מורה. המוזיקה בערה בי כמו אש, אבל לא היו לי מרפקים. שלמה בנה לנו את הקריירה היפה. הוא אחראי לכל השירים שהקלטתי, ואין גבול לתודה ולהערכה שלי אליו. הוא מלווה אותי כל כך הרבה שנים. עד היום אנחנו מדברים כל יומיים-שלושה. אני מאחלת לו את כל הטוב בעולם".

בחירת הכינוי 'אילן ואילנית' הייתה הברקה. "ישבנו במינכן שבגרמניה, כל להקת כרמון. ישבנו ודיסקסנו. יונתן אמר שאנחנו לא יכולים להופיע עם שם כמו צח וחנה. חברה בלהקה הציעה 'אילן ואילנה', וכרמון הציע את אילן ואילנית...". שמה הפך למותג. ילדות שנולדו נקראו בשמה. גם שערה הבלונדיני, החלק והפזור, הפך לסימן היכר ולמודל לחיקוי. 

ההצלחה סחררה אותך? 

"הכול עניין של חינוך מהבית. אני עם שתי רגליים על הקרקע. גם התייחסתי למקצוע בעירבון מוגבל, שאולי יום אחד אצטרך מקצוע אחר, ואפילו לקחתי קורס להקלדה עיוורת במכונת כתיבה. אף פעם לא הסתחררתי, גם לא כשהופעתי עם אנריקו מסיאס באולימפיה, וכשנסעתי לחופשה בארץ הכרתי את אבא של עמיחי ולא חזרתי לפריז. רציתי להקים משפחה גם במחיר ויתור על קריירה בינלאומית. היה לי חשוב לחיות בבית, בישראל. לחיות בביטחון, כמו שיש לי על הבמה, עם הקהל, להעביר אותו לחיי האישיים. לא לוותר על חיי משפחה. להיות עם ההורים, עם בני הדודים. אחרי הכול, אני אוהבת את ארץ ישראל יותר מכל דבר אחר בעולם. ממנה המקצוע שלי הביא אותי למקומות שאדם רגיל לא מגיע אליהם".

אכן, הקריירה שלך מדהימה מכל היבט, אבל, אני מניח, שהיו לה גם מחירים אישיים

"אם אתה מרמז לכך שהתגרשתי שלוש פעמים - זה לא בגלל הקריירה. כנראה שכך זה נועד להיות. עובדה שעם שלמה, בעלי הראשון, אני ביחסי ידידות עמוקים מאוד, עם אכפתיות הדדית. אמנם היו לי תוכניות שיהיו לי יותר ילדים, אלא שמבחינה רפואית לא יכולתי יותר. יש לי בן משלי, עמיחי, מבעלי השני, ויש לי ילדה במתנה, נטלי, מבעלי השלישי. אתה יכול לראות את הריגוש בעיניי כשאני מדברת עליה. אוהבת אותה מעל ומעבר, כמו הייתה מבשרי. גידלתי אותה מגיל 3. הרבה נחת יש לי ממנה. היא ועמיחי גרים בבתים צמודים. אמרתי לעצמי, 'חנה, לא יהיו לך יותר, אבל יש לך שתי מתנות כאלה'. מבחינת ילדים אני מאושרת".

פסקול של אהבה

המתנות שאנחנו מכירים היטב הן השירים הנפלאים שהקליטה אילנית לאורך השנים, שירים שהפכו לפסקול של חיינו בימי שמחה ועצב, בימים של מלחמות כואבות ובעתות של תקוות לשלום, שירי אהבה ושירים על הארץ. שירים שנמצאים איתנו יותר מחמישים שנה ויישארו גם אחרינו. הרשימה אין-סופית: לכל אדם כוכב, בשנה הבאה, שיר בארבעה בתים, אהבתה של תרזה דימון, כבר אחרי חצות, ושוב איתכם, רק הירח, אי שם, אהבה היא שיר לשניים, בעקבותייך, פעם לאהוב, לאורך השדרה שאין בה איש, ללכת שבי אחרייך, אחיי גיבורי התהילה, אם ייפול הכוכב שלי, שיר של יום חולין, חמסין של ניסן, הנה ימים באים, נחמה, אל הדרך, שיר על נחלים, חלק בעולם, בשביל אל הכפר, ועוד, ועוד, ועוד.

יש אפיון משותף לשירים שהקלטת? 

"לא משנה באיזה סגנון ובאיזה קצב - אלה שירים שבאים מהלב, באים מהנשמה. לשלמה, בית הספר הטוב ביותר שהיה לי, היה חוש ריח מפותח לשירים טובים. לאט-לאט גם אני התחלתי להקפיד על טקסטים. חורה לי שאנשים לא מקשיבים למילים. לא אכפת לי לא להיות במצעדי הפזמונים, העיקר שישמיעו אותם, שיגיעו לקהל הרחב, שימצאו בהם קצת התרגשות ותוכן".

למעשה, למעט אלבומי נושא כמו שירים ברזילאיים, שירים לילדים או אוספים, לא הקלטת "אלבומים", אלא שירים. נדמה לי שדווקא "ישראלית", אלבום האולפן האחרון שלך (2008) הוא אלבום הקונספט הראשון שלך. 

"אתה צודק. אני משקיעה בשירים. אני לא חתומה בחברת תקליטים, אך לאלבום הזה באתי מהרגשה שחסרים לי שירי ארצישראל עכשוויים. התחלתי אותו עם חידוש ל'הניגון הטוב' של שייקה פייקוב, שנשאר בסוף בחוץ, כי שייקה לא אהב את העיבוד של תומר הדדי. הוא היה בן 24 כשהשמיע לי שיר של רחל שפירא שהלחין. כל כך אהבתי את השיר ('כל גוני הכחול') שהחלטתי שהוא יפיק לי את האלבום. זו הייתה הפעם הראשונה שבה עבדתי עם מוזיקאי על כל תו ומילה. לא כמקודם, כשהייתי באה להקליט על עיבודים מוכנים.

"לעומת זאת, כללתי באלבום ביצוע חדש ל'ללכת שבי אחרייך' של אהוד מנור, אחד הביצועים הכי יפים שלי. אני רוצה שיקשיבו לשירים, שיבינו שיש דברים טובים במדינה שלנו. הנחיתי את הכותבים, או חיפשתי אצלם שירים שמתאימים לי, כמו 'כביריה' של שפירא - על קיפוח נשים ועל מצבן, נושא שמציק, מעיב ומטריד. יש באלבום קו ברור, ואני נהנית להקשיב לו עד היום".

מיהם המוזיקאים שהכי אהבת לעבוד איתם? 

"עם כולם הסתדרתי. נורית הירש הלחינה לי יותר מחמישים שירים. היא אחת המשפיעות בקריירה שלי. גם קובי אושרת ושייקה פייקוב כתבו לי שירים נהדרים. זכיתי. זכיתי לעבוד עם יאיר רוזנבלום, עם נעמי שמר, עם משה וילנסקי. כל כך הרבה מוזיקאים נפלאים. בשבילי הייתה יראת כבוד לבוא אל וילנסקי הביתה. לא באתי עם יוהרה".

עם קריירה כל כך עשירה, משפיעה ונוכחת, נשאר רק פרס ישראל לזמר עברי כדי להשלים את התמונה? 

"הפרס שלי הוא הקהל שלי. פשוט מאוד. את כל הפרסים האפשריים כבר קיבלתי. אם אחרי חמישים שנה אני עדיין שרה, ובורכתי בקול ובנשמה שיכולים לבטא את עצמי, ובקהל שאוהב אותי - אני יכולה לברך את עצמי. בשבילי הפרס הכי גדול הוא שבגני ילדים שרים 'בשנה הבאה', ואין נכד שלי שלא שר את 'בשנה הבאה' ביום הראשון ללימודיו בגן".

היית מוכנה להיות אלמונית ליום אחד, לעבור בשקט ברחוב? 

"לא", היא אומרת בהחלטיות מפתיעה. "לא סבלתי מהערצה, כי הכול היה במידה. אחרי הופעה אעמוד אפילו שעה - ואני מגיעה באותו ואן עם הנגנים שלי והם כבר מכירים - כדי להיענות לכל בקשת חתימה או סלפי".