רגע. לפני שעיניכם רצות על פני האותיות והמילים להלן, תרות אחר התבטאות נזעמת נוספת על נתניהו, אם בכלל, אני מפציר בכם לעצור.
הפוליטיקה חשובה לחיינו, כפי שראינו רק בחודש שעבר, אבל אמנות ויצירה חשובים לא פחות. ואם עדיין לא שמעתם אני רוצה שתדעו שלאחינועם ניני יש אלבום חדש, נהדר ויפהפה, בשם "מכתבים לבאך". ממליץ בחום ובאהבה. שווה ביותר. לא שמעתם כזה בחייכם, גם אם אתם חסידי באך וודאי אם לא הכרתם אותו.

לא עשו כזה אלבום אף פעם, בשום מקום בעולם. לא לקחו יצירות של יוהאן סבסטיאן באך, הקומפוזיטור הגרמני הנפלא ואחד הגדולים בהיסטוריה, אחד שהפופולריות שלו נשמרת כבר 300 שנה(!), כתבו להן מילים והפכו אותם ל"שירים", או, אם תרצו, עיבודים לבאך, ג'זיים, בנוסח פליי באך, או איזה פרויקט של ג'וליארד, בית הספר היוקרתי למוזיקה, שניסה ללמד באך באמצעות מילים. ניני, ושותפה הנאמן זה שלושים שנה כמעט, גיל דור, עשו זאת ב"מכתבים לבאך".

"זה התחיל עם 'אווה מאריה' של באך ושארל גונו", נזכרת ניני. "זו הייתה הפעם הראשונה שבה חשבתי לכתוב מילים ליצירה קלאסית", היא מספרת על התפילה לשלום העולם שכתבה לקראת הופעתה בוותיקן בפני האפיפיור יוחנן פאולוס השני, לפני 25 שנים. מאז, ולאורך השנים, נוספו עוד יצירות, כמו מילים לאינוונציה מס' אחת, בעבור פסטיבל קלאסי קל במרכז סוזן דלל, או ללארגו מהקונצ'רטו לפסנתר מס' חמש שכתבה לסדרת הקונצרטים פוליפוניה עם הפסנתרנית אסתרית בלצן: "היא חשבה שהמוזיקה שלנו מעניינת ומתאימה לשיתוף פעולה בנושא הזה". השאר חדשים, מהעת האחרונה, עניין של שנתיים-שלוש אחרונות, תוך כדי ובמהלך סיבובי ההופעות שלהם.

"לשיר דה-בה-דה את באך זה לא מעניין", מסבירה ניני את הרעיון. "כשנשאבתי לזה, זה נעשה מעניין. היה תהליך מאתגר, ואמרנו, אם כבר, אז נעשה אלבום שלם". סופו של דבר נכנסו לאלבום עשר יצירות, רובן ככולן באנגלית, אחת מהן (האינוונציה לעיל) גם בגרסה עברית. "היו עוד יצירות שכתבתי להן מילים, אבל הצבתי לעצמי רף מאוד גבוה בשלב הניפוי. פחות ממה שמעניין ממש, מקורי ומעשיר את היצירה המקורית, החלטתי לא לכלול. רציתי רק שירים עם עומק, עם מהות, עם זווית ראייה".

ספוקן וורד באך
אחד ההיבטים המרתקים של האלבום הוא הליווי המוזיקלי. לא תזמורת ועיבודים לכלי נגינה רבים, כמתבקש לכאורה, אלא רק גיל דור בגיטרה, חשמלית או אקוסטית, או בבס חשמלי. "כולן יצירות אינסטרומנטליות שנועדו במקור לכלים אחרים, מה שכבר הציב בפנינו אתגר. האינוונציות נכתבו לפסנתר, וכל אחד מאיתנו מנגן כאילו יד אחרת בפסנתר, גילי עם הגיטרה, אני עם השירה.
ניסיון השנים שלנו יחד הביא אותנו לעשות את זה. כמעט שלושים שנה יחד אנחנו באמת כבר בן אדם אחד.

"בקנטטה מס' 140 (שכונתה All of the Angels, ע' א'), למשל, אני שרה את התפקיד של המיתרים ולא את מה שהמקהלה שרה בדרך כלל. אבל עשינו המון ניסיונות והחלטנו שגילי ינגן סוג של ליווי אקורדים, עם אפקט של מקהלת מלאכים, כשמאיה בלזיצמן – הנגנית היחידה שבשירותיה השתמשנו - מנגנת בצ'לו את המקהלה".

בחלק מהיצירות, בעיקר באינוונציות הקצרות, התזזיתיות והווירטואוזיות, השירה של ניני מקרבת את יוהאן סבסטיאן באך לספוקן וורד ולהיפ-הופ של ימינו. "אכן", היא מאשרת מבלי להסתיר את הנאתה. "ראינו בחלק מהיצירות סוג של ראפ, סוג של סקאט, הדיבור שנהוג במוזיקת ג'ז. מאוד מודרני, מאוד כיפי. בכלל, באך היה פרוגרסיבי ברמות על - גם ג'זי, גם בלוזי, והוא מאתגר במנגינות היפות שלו. אני לא מאמינה באלוהים. בבאך אני מאמינה. באך הוא פלא".

קראתם לאלבום "מכתבים לבאך", אבל יש בו, ספרתי, רק שיר-שניים שממוענים לבאך. 
"ל-Letters to Bach יש באנגלית משמעות כפולה", מבהירה ניני. "מכתבים וגם אותיות. למעשה אני מתכתבת באנגלית עם באך, על מגוון נושאים. מווטסאפ עד המתות חסד. האלבום הוא המילים וההתכתבות שלי אתו. אני גם לא אוהבת את הפרשנות המילולית. זה פשוט מדי. אל תשכח שאנגלית היא השפה החזקה שלי. הרבה יותר מעברית. ואני חושבת ששומעים באלבום גם ברודוויי, גילברט וסאליבן, מוזיקה לתיאטרון, דברים שגדלתי עליהם וחלמתי לעשות".

הצלחה חובקת עולם
אחינועם ניני נולדה בתל אביב ביוני 1969 להורים ממוצא תימני, ובגיל שנתיים עברה להתגורר בניו יורק, לאחר שאביה, דוקטור להנדסה כימית, קיבל מלגת לימודים. היא למדה שם בבית ספר דתי ובתיכון לאמנויות במה, אך בגיל 17 חזרה בגפה לישראל, התאהבה בארץ בסטודנט לרפואה אשר ברק, לימים בעלה ודוקטור לרפואת ילדים, ושירתה בלהקת פיקוד צפון. עם שחרורה החלה ללמוד בבית הספר למוזיקה רימון, שם הכירה את אחד ממייסדיו ומוריו, המוזיקאי והגיטריסט גיל דור. השניים מצאו שפה מוזיקלית משותפת והחלו להופיע, ליצור ולהקליט יחד מוזיקה בהשראה ג'זית ברורה.

החל בשנת 1990 הוציא הצמד יותר מעשרים אלבומים, מרביתם בשפה האנגלית, שהביאה אותם להצלחה בינלאומית חובקת עולם ולמפגשים והופעות עם גדולי המוזיקאים בעולם, ביניהם פט מתיני, אל דימיולה, קרלוס סנטנה, סטיבי וונדר, סטינג, שריל קרואו, מרסדס סוסה, אנני לנוקס ואחרים. ב-2009 ייצגה את ישראל בתחרות האירוויזיון (שנערכה במוסקבה) יחד עם הזמרת מירה עווד, כשהן שרות בעברית, באנגלית ובערבית את השיר "עינייך" (שזיכה אותן במקום ה-16).

את מקליטה בעצימות גבוהה יחסית. "מכתבים לבאך" הוא אלבום האולפן ה-16 שלך, או שחדלת לספור? 
"הדעות לגבי קצב ההקלטות שלי חלוקות. יש טוענים שאני ממעטת, שאני לא מקליטה בתדירות גבוהה. אבל אני לא רוצה להמעיט בערכי".

איך את מחליטה מתי להקליט בעברית ומתי באנגלית? אינסטינקט או החלטה מראש? 
"לפני שהיו לי ילדים ניסיתי לעשות שתי וערב, אנגלית ועברית לסירוגין. אבל אחרי שהם נולדו נעשה לי קשה.
כאימא אני מנסה לעשות את המיטב, אבל הקריירה שלי הייתה בשיאה בעולם, אז נטיתי יותר לאלבומים בינלאומיים. גם בארץ נוטים יותר לאלבומים בינלאומיים. 

"אני מכניסה עברית לשירים שלי, היא תמיד נוכחת באלבומים שלי. 'ארץ שיר', האחרון שהקלטתי בעברית (2011), הוא אלבום ישראלי ממש. אני צריכה גם להביא בחשבון שהפוליטיקה משחקת כאן תפקיד ושהשוק בעברית הצטמצם לי באופן משמעותי. אני עושה את המוזיקה הכי טובה שאפשר. גם כך האנגלית יותר טבעית לי מעברית. אבל הייתה לי הזדמנות להיות שגרירת מוזיקה ישראלית".

ואיפה את ניצבת בדילמה המתהווה - האם צריך עדיין אלבומים? 
"גם אני שואלת את עצמי את השאלה הזו. המודרניזציה סוחבת אותנו קדימה. בהרבה טריטוריות עברו לפורמטים דיגיטליים, ואנחנו מוכרים את האלבום החדש דיגיטלי, בשוק האמריקאי במיוחד. אבל בגרמניה, למשל, התקשורת דורשת דיסקים. וישנו גם קהל מבוגר שמאוד-מאוד אוהב דיסקים. הדיסק הזה נמכר בטירוף. זה מאוד משמח, אבל האמת היא שאין איפה לשמוע דיסקים. אפילו במכוניות חדשות כבר לא מתקינים נגני דיסקים. בשבילי פורמט האלבום הוא משהו חושני עדיין. לעומת זאת הוויניל הוא הכי מגוחך. מי שומע היום מוזיקה בתקליט?

"עם זאת, מכירות לא היו מעולם הדבר המרכזי בעינינו. להתעשר ממוזיקה לא היה הכוונה שלנו אף פעם. מוזיקה היא המאהבת הגדולה שלי. רק לחבק אותה ולחיות אתה. להרוויח ממוזיקה? זה נס".

את מרגישה מבורכת בקריירה הבינלאומית שלך? 
"אנחנו לא מטפסים על צוק בידיים חשופות. זה מאבק. אבל בפרספקטיבה לאחור, אין ספק שזה מרשים. עשינו דברים מדהימים, ניצלנו הזדמנויות מדהימות. בעיקר באירופה, שהיא השוק המרכזי שלנו; גם ארצות הברית, שאף פעם לא הייתה בנויה מבחינתנו על קהל יהודי. יש לנו שווקים חדשים במזרח הרחוק – יפן, סין, דרום קוריאה, גם טייוואן וסינגפור. ולאחרונה הגענו לדרום אמריקה. אבל הלחם והחמאה הם אירופה".

הבינלאומיות הזו היא מקצועית או בנויה גם על קשרים אישיים-אנושיים? 
"יש ויש. עם קווינסי ג'ונס, שהפיק לנו את האלבום, זה גם וגם; התחיל דווקא מקשר אנושי חם. רק בקיץ האחרון הוא הזמין אותנו להופיע אתו באירוע ליום הולדתו ה-85, קונצרט של עשרת אלפים צופים. נפגשנו לאורך הדרך בפרויקטים חברתיים. כשקיבלו אותו להיכל התהילה בהוליווד הוא הזמין אותנו להצטרף אליו לנסיעה בלימוזינה. לא להופיע איתו. לנסוע איתו. שזה מטורף. בכל ביקור שלנו בלוס אנג'לס הוא מאוד מתעניין בפעילות החברתית והפוליטית שלי.
בביקור האחרון סיפרנו לו על הרעיון של באך והוא נגנב עליו. 'זה לגראמי (האוסקר של תעשיית המוזיקה האמריקאית, ע' א')', הוא אמר, 'אני רוצה להיות המפיק'. אמנם הפרויקט עבר כמה טלטלות, אבל הוא המפיק. וזה מדהים. הישג מרגש בכל קנה מידה. הכול נעשה במחשב. הוא שלח חוות דעת והמלצות שלו מלוס אנג'לס לישראל, ובסוף רצה להיות חתום על זה. העידן הטכנולוגי הנוכחי מאפשר את זה. היום אין אמת אבסולוטית אחת במדיה. הכול השתנה. הוא בגילו רוצה להתחבר למה שהוא מתרגש ממנו ואיכותי בעיניו. מבחינתו, זו המורשת שלו, לא משנה הארץ או השפה".

חובה אזרחית
לאורך השנים התבלטה אחינועם ניני בדעתנות, בהעזה ובאומץ נדירים להתבטא פוליטית, לא מעט נגד העמדות הרשמיות של מדינת ישראל, ועוררה בשל כך תגובות נגד חריפות שלא ריפו את ידיה. היא חברת הוועד המנהל של הקרן החדשה לישראל, ואינה מהססת להביע עמדות פוליטיות שמאליות, עקביות ונחרצות, שגרמו לא אחת לביטול הופעות שלה בארץ ובחו"ל. 

לא שהיא מתכוונת לשנות את דרכיה או לשקול ביתר זהירות את דבריה, אולם חשוב לניני להסביר את הרקע להתבטאויותה ולהבעת דעותיה. "שני האירועים ששינו את חיי היו ההופעות שלי בוותיקן ובכיכר מלכי ישראל", היא משתפת. "ב-1994 הופעתי בפני האפיפיור וכישראלית וכיהודייה שרתי תפילה לשלום עם 'אווה מאריה'. איזה כוח היה למעמד הזה. הוא פוצץ לי את המוח. זה היה רגע משנה חיים שסימן את דרכי בחיים. אז הבנתי שיש לי ייעוד.

"רתימת המוזיקה לתהליך של תקווה, בעצרת השלום לתמיכה ברבין, הייתה מרגשת ומדהימה. הרצח של רבין הרג אותי. וקיבלתי החלטה: רבין הקריב את חייו, ואני סימנתי את הדרך להמשיך אותו, בכל יכולתי. מבלי להתחבא, באוריינטציה ציונית, אוהבת ישראל. וזה מה שנשכח בשיח שהתפתח. אני גרה בישראל ואני שגרירת ישראל בעולם. לא שרציתי, אבל זה מה שקרה. ואני רואה בזה שליחות טובה. מנסה לייצג את המחנה שוחר השלום גם מול גורמים עונים, ערבים ואחרים, כששיא השיאים מבחינתי היה האירוויזיון במוסקבה עם מירה עווד.

"ממשלות הולכות, המדינה נשארת. לאזרחים, לדעתי, יש חובה להרים קול. זו הדמוקרטיה. נכון, היו לי התבטאויות חריפות, אבל הן באו מתוך דאגה עצומה. ועדיין, שגרירויות ישראל בעולם מזמינות אותי ואת גילי להופעות. ההרגשה שלי היא שמדינת ישראל הידרדרה לתהומות. מפלא העולם, שהכול הסתכלו עליה בהערצה, למקומות בעייתיים. ואני עומדת בחזית הזאת בגבורה, עם האצבע הקטנה שלי תקועה בסכר. ובמקום שיגידו לי תודה, מתנפלים עליי.

"בישראל חושבים שיש לנו, למדינה, בעיה של יחסי ציבור. הבעיה היא של מהות. של לקחת אחריות אמתית על מה שקורה פה, ורק אחר כך יחסי ציבור. כשהיינו עסוקים בלעשות שלום – כל העולם היה נרגש. כשחרגנו ממדיניות זו ואנחנו ממשיכים לחרוג, מה מצפים שהעולם יעשה?

"ואני, שבעצם צריכה לקדם את הקריירה שלי, מייצגת בגאווה ובגבורה את ישראל. נגד הכיבוש, בעד אחווה עם הפלסטינים ובעד שתי מדינות לשני עמים. אני עושה זאת בגאווה. וכל השאר הוא הסתה במטרה לעצור אנשים כמוני. ורשימת ההישגים שלי כל כך גדולה שאני לא יכולה לתאר אותה. אין במה שלא עמדתי עליה".

בחוגי הימין ובקרב קהילות יהודיות מסוימות את נחשבת לעוכרת ישראל, ואילו בעבור ה-BDS ותומכיו את ישראלית. זו סתירה מתסכלת. 
"אני אכן כלואה בין הפטיש לסדן. רק שאני לא משמיצה את ישראל אלא את מי שמרחיק אותנו מן השלום.
גם את ה-BDS. אני גם לא אוהבת אף ממשלה שמרחיקה שלום. אני לא עובדת בשביל אף אחד, אלא רק בשבילי. ומצער שאנשים חושבים עם ההסתה והטירוף שלהם ולא עם המוח. במקום שנתגאה בחשיבה העצמאית של האמנים שלנו, אנשים שכחו מה זה להיות יהודי".

כמה זה עולה לך? 
"אני משלמת מחיר ואני גאה לשלם אותו. מחיר השתיקה גבוה יותר ממחיר הדיבור. אני לא פחדנית עד כדי כך. התברכתי באהבה ובהערצה של הרבה אנשים. יש מספיק אנשים שמעריכים אותי ותומכים בי. בכל העולם. ויש לא מעט אנשים שאני גאווה בשבילם בייצוג שלי את ישראל".

באיזה אופן עמדות אלה משפיעות על היצירה שלך, אם בכלל? 
"זה תמיד מחלחל ליצירה שלי בצורה כזו או אחרת, אם כי העמדות שלי אינן הדבר המרכזי באלבום הנוכחי. יש רק שיר אחד בלבד שממש מושפע מהעניין הזה, Look at Me (המבוסס על הלארגו שנזכר לעיל' ע' א'). על שתי נשים שעומדות משני צדי מתרס, יש סדק בקיר והוא הולך ומתרחב. בתאכלס, השיר רלוונטי לכל קונפליקט".

את מאמינה בכוחה של האמנות לשנות? 
"בוא נגיד כך: אני מאמינה בשלום. אני שגרירת שלום. אלה דברים שלא ישתנו. לא סתם יש יותר ארגוני שלום בישראל מאשר בכל מקום אחר בעולם. אני גאה להיות חברה בקרן החדשה לישראל, היא קרן מדהימה לתפארת מדינת ישראל. רק צריך לעבוד מבלי שאף אחד יבטל ויבלבל אותך.

"סיכוי תמיד יש. רב הנסתר על הנגלה. השינוי יכול להיות מאוד לרעה, אבל גם מאוד לטובה. וכמו שנפלה חומת ברלין, אנחנו צריכים להיות מוכנים לרגע של השינוי, להמיס את הפחד, לחנך לערכים אחרים, כל אחד בדרכו".

"אין לי זמן לחשוב על גיל"

לגיל (דור), שותפה ליצירה מימי לימודיה ברימון, מקנה ניני חשיבות רבה בהתפתחות הקריירה שלה. לגיל הביולוגי שלה (50) היא אינה מייחסת כל חשיבות, ומסבירה כי "לגיל יש משמעות גדולה כשאין לך כיוון בחיים, כשלא מצאת את עצמך, כשאתה בבלבלה. אני לא במקום הזה. אני נשואה לאיש נהדר, יש לנו שלושה ילדים נפלאים, אני עסוקה. יודעת הרבה רגעי אושר לצד אתגרים, ויש לי משמעות. אני מחוברת לאנשים, מחוברת למוזיקה שאני אוהבת. אין לי זמן לחשוב על גיל".

"אני גם מרגישה מעבר לזה. הפריבילגיה להגיע לבגרות, לגיל החוכמה - אי-אפשר לעשות אותה בלי נפילות בדרך. כיום אני מתעסקת בדברים אחרים לגמרי מדברים שעשיתי בגיל 20. אילו היו מציעים לי להיות שרת תרבות או נציגת ישראל באו"ם, הייתי קופצת על זה בשתי ידיים. אבל אוכל לעשות זאת גם בעוד עשר שנים, בגיל 60".

לניני ולבן זוגה שלושה ילדים: איילי בן ה-18 עומד בפני גיוס, עיניה, תלמידת תיכון בת 15, שאת האינוונציה ה-13 של באך (Oh, Mama Dear באלבום, ע' א') היא מקדישה לה, מתכננת לצאת לשנת שירות; ים הקטנה, בת ה-9, עדיין בבית ספר יסודי (ועליה כתבה את "ורטיגו", האינוונציה מס' 5, ע' א'). "אין לי מה להתלונן", אומרת אימא ניני. "בשבילם אני נלחמת למען השלום. כל אימא צריכה לעשות זאת". 

כשהיו קטנים הייתה ניני מצרפת את ילדיה למסעותיה בעולם. 

ועכשיו? 
"הקטנה מאוד אוהבת להצטרף. הגדולים עושים זאת לפי היעד ובהתאם לזמן שלהם".

הביטחון הכלכלי העתידי שלכם מטריד אותך? 
"אנחנו לא מיליונרים. לאשר יש קליניקה וגם חברת סטארט-אפ שעובדת יפה ברחבי העולם. אמנם בעולם הזה אף אחד לא יכול להיות רגוע ובטוח, אבל אני לא עוסקת בזה, רק מקווה שיהיה לשנינו, לבעלי ולי, מה להמשיך לתת לקהל של כל אחד מאיתנו".

הכתבה פורסמה במגזין "החיים הטובים".

צילום: רונן אקרמן.