בתמונה הראשית: אריאלה גולדמינץ ועטיפת הספר 'ככל שיתיר הזמן'. צילום: אילן בשור ויח"צ.
"כתיבה היא פרי מאמץ וקושי מעורבבים בחדווה ובגיל בלתי רגיל, וכשספר שלך מודפס, נמכר נקרא וזוכה לשבחים ופרסים- זהו אושר גדול'', אומרת ומחייכת אריאלה גולדמינץ שספרה 'מרוץ שליחים' (הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, עורכת נועה מנהיים), יצא ב-2015.
בימים אלה התבשרה גולדמינץ כי גם ספרה השני - 'ככל שיתיר הזמן', שיצא לאור השנה (גם הוא בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר ובעריכת נועה מנהיים) - הוא אחד מזוכי פרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול לשנת תשע"ט.
ברומן החדש והמקסים מעירה ומאירה גולדמינץ בשפה נוגעת ללב, רווית הומור, כאב, צחוק מר וחיוך תמים, בני אנוש גלמודים, עצובים - נשים וגברים – המחפשים קשר, נחמה, אהבה, מטרה.
במרכז העלילה - רחלי - מוכרנית בכירה, רווקה וכבר לא כל כך צעירה, המאוהבת בבוס שלה רודף הנשים שלא מחזיר לה אהבה. חיוג טלפוני שגוי מפגיש אותה עם מרתה, קשישה מלאת חיים וחשוכת ילדים, שבעלה מאושפז כבר שנים בבית חולים פסיכיאטרי. השתיים מייסדות ידידות על בסיס תועלתני למהדרין, רחלי תגיע לביתה של מרתה עם פריטים מובחרים ממגוון המוצרים המיותרים תוצרת סין, שמשווקת החברה שהיא עובדת בה, 'עסקה מצוינת', ומרתה תקבל את פניה עם ריבה מתוקה תוצרת בית ושפע סיפורים מרים על חייה שבעי התלאות, עד שישֹבּעו השתיים זו בחברתה של זו.
את הזוגיות האידילית הזו מפר קובי הקצב, גרוש קלאוסטרופובי שבור לב, הנכנס אל חייה של רחלי הבודדה וטורף את כל הקלפים.
אבל לא רק מערכות היחסים הללו נוגעות ונגועות בעת ובעונה אחת - גם העיר בה הן מתרחשות נעה בין יופי לכיעור. זוהי חיפה של מטרוניתות כבודות ומטרוניות מפויחת, של תפארת עבר וזיהום ההווה, שמעליה מרחף ענן אמוניה. עיר שחזירי בר נוברים בחוצותיה אחר מזון, ושגם ענייני חזירות אנושית אינם זרים לה.
בתמונה: אריאלה גולדמינץ. צילום: אילן בשור.
חיפה היא גם עירה של אריאלה גולדמינץ שהגיעה אליה מחולון בגיל 6 ומאז היא ביתה. בחיפה היא גדלה ובגרה, ספגה חוויות נעורים וזיכרונות, רקמה חלומות, הקימה משפחה, אספה וצברה חיים שלמים. אבל השפעותיה של עירה היפה, האהובה, שרחובותיה, סמטאותיה, אנשיה וריחותיה נוכחים עמוק בדמויות סיפורה של גולדמינץ, חדרה אל חייה עמוק ורחוק מכל מה שחלמה ייחלה ודמיינה;
כי ביום בו יצא הספר לאור - זה שעלילתו נוגעת בין היתר בזיהום מהמפעלים בעיר - התבשרה אריאלה כי חלתה במחלת ריאות קשה המיוחסת לזיהום האוויר והביאה לכריתת אונה שלמה מריאתה.
מחלתה לא הייתה האירוע הטראומטי הראשון בחייה. ביום שאירע אסון התאומים שהתה בניו יורק, באסון הצונאמי בפוקט נשטפו היא ובעלה בגלים העצומים, הסוערים שכמעט ולקחו את שניהם למצולות, השניים ניצלו אולם שלוש שנים אחרי כן נדרס בעלה בעת שרכב על אופניו, והפך לצמח. אחרי תקופה ארוכה, עטוף בתמיכתה ואהבתה התאושש וחזר לחיים טובים.
בשבחי הכתיבה
עכשיו, מאוששת וחזקה, אופטימית ושמחה, היא אוספת רמזים, מחשבות מסקנות ותובנות ורוקמת בדמיונה את ספרה הבא. "הכתיבה ממלאה אותי בגיל בלתי רגיל. היא משכיחה מכאובים, מחזקת, משמחת, מרפאה'' היא אומרת.
התחלת לכתוב אחרי גיל חמישים. למה?
תמיד אהבתי לכתוב אבל מסלול החיים הוביל אותי למקומות אחרים. אחרי הצבא למדתי ספרות אנגלית ותולדות התיאטרון לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים. נישאתי וילדתי בן ומאוחר יותר התגרשתי ונישאתי בפעם השנייה. לימדתי אנגלית במשך כמה שנים, אבל לא אהבתי את ההוראה. להיות מורה בכלל והיום בפרט זה להרגיש כאילו את מוכרת סחורה שלא רוצים לקנות אותה.
כל מה שחוויתי ועברתי בשנים האלו, האסונות שרדפו אותנו - ובמזל הצלחנו לחמוק מהם ולהינצל - דרבנו אותי לחפש במה אני רוצה לעסוק ולא להביט אחורה בהחמצה. הגיל המבוגר מביא עמו בגרות מסוימת, מאפשר יותר פנאי ושקט נפשי. וכך, לקראת גיל חמישים החלטתי ללכת עם הלב. התחלתי ללמוד לתואר שני במסגרת החוג לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה ומצאתי אושר גדול והנאה עצומה. אהבתי את הלימודים האקדמאיים, את הכתיבה, את הכול. אפילו התחלתי לכתוב סיפורים קצרים במטרה להוציאם לאור אבל בעקבות השתתפותי בסדנת כתיבה של אשכול נבו ואורית גידלי דגדג לי פתאום לכתוב רומן. חשבתי שיש הרבה מאד דברים בחיי, שקשורים אחד לשני ויוצרים סיפור שלם.
עבדתי כמה שנים על הרומן הראשון (''מרוץ שליחים'') ולשמחתי הרבה הוצאות רצו אותו. בסופו של דבר הוא פורסם בכנרת זמורה ביתן דביר בעריכתה של נועה מנהיים הנפלאה שגם ערכה את הרומן השני וזכה להצלחה ושבחים ופרסים. הרגשתי שהגעתי הביתה.
באיזה בית גדלת?
הוריי הגיעו מרומניה. אמי, לה הקדשתי את הספר, כמעט בת תשעים, ניצולת שואה. בבית דיברו רומנית ולמרות שנולדתי בארץ - עד גיל ארבע לא ידעתי עברית כלל. הנושא של השפה לא היה משותף לנו. היום אני מדברת ארבע שפות ומבינה הרבה יותר. את הכישרון לשפות ירשתי מאבי שלמרות שלא זכה להשכלה פורמלית - היה אוטודידקט, ודיבר שבע שפות, אבל את האהבה לעברית, למילים, לכתיבה, קיבלתי 'מבחוץ', ממקורות אחרים. אני חושבת שרק בשנים האחרונות הבנתי עד כמה אנו- בני הדור השני לניצולי שואה- מושפעים מהורינו, מעברם וממה שרדף אותם. אבי כבר נפטר אך אמי, בת התשעים גרה לידי. אני מוקפת באנשים מבוגרים ואוהבת להביט להקשיב וללמוד מהם.
מה מכל זה הבאת לספרך החדש?
הספר מספר על יחסים בין אנשים. הנושא המרכזי הוא קשר בין שתי נשים - אחת מוכרת לשנייה דברים שאין לה צורך בהם. זה נושא כאוב ואקטואלי בימים אלה ואני אישית מכירה אנשים שהגיעו לפשיטת רגל כתוצאה ממצבים דומים. אבל הפריזמה של הסיפור מאפשרת מבט מורכב יותר. כאדם מוסרי ברור שאני מבינה שמדובר במשהו 'לא בסדר', אבל בספר אני בוחנת גם את האדם השני,
'הלא מוסרי' שבסיפור - ומנסה להציגו כאדם אנושי. בספרות, באמנות בכלל אנחנו מנסים לראות את הדברים בצורה מורכבת. אחד הדברים שלמדתי בחיי הוא להביא את המורכבות של החיים יחד: המר והמתוק, העצוב והשמח, הכואב והמצחיק, גם חיים ומוות- הכול. בספר יש הרבה דמויות וכולן בסופו של דבר מתחברות לרקמה אנושית אחת.
אני אוהבת להסתכל פנימה אל נפשות של בני אדם ולראות יותר ממה שניכר לעין. אני מאד אוהבת דמויות של אנשים מבוגרים. זה גיל מאד מעניין. אנשים שכבר יודעים את סך כל ההנאות והאכזבות בחייהם, מה שהשיגו ומה שכבר לא ישיגו לעולם.. מעניין אותי איך אדם מביט אחורה אל ועל חייו - ועדיין רוצה להיות רלוונטי, לתפוס זנב של אושר. על זה הספר.
הספר זיכה אותך - יחד עם סופרים ותיקים ומוכרים - בפרס ראש הממשלה לספרות. מה התחושה?
לזכות בהכרה ובהערכה כזו, במיוחד כשהכול החל בגיל מבוגר, זה מאד מאד משמח. ליוצר צעיר זה אולי מובן מאליו. בשבילי זה משהו מאד מיוחד שמעניק רוח גבית נהדרת. אני מודה על כך ללא שמץ של אירוניה וציניות.
ספר נוסף בדרך?
אני מבשלת רעיונות. הם עדיין לא מוגדרים אבל זה יהיה רומן. התאהבתי בז'אנר.
את מרשה לעצמך לומר - 'אני סופרת'?
אני חושבת שכן. עדיין יותר קל לי להגיד שאני עוסקת בכתיבה, על כל הקושי העצום וההנאה האדירה שבכך, אבל כן וזה נהדר. אף פעם לא מאוחר. יש כל כך הרבה גיל בכתיבה- גם מבחינת גילי וגם במובן של שמחה והנאה. אני בפירוש יכולה להגיד שהכתיבה שלי היא 'כתיבה בגיל'. בכל מובן.
הכתבה פוסמה במגזין "החיים הטובים".
