זה רק אני (בטח יש עוד) שזוכר אותו כבר חמישים שנה, מאז היה סולן "הצעירים",
להקת קאוורים שהופיעה בין היתר במועדון לילה (כך קראו לזה אז) במה שהיום רמת פולג.
לא זוכר את שם המקום (האי הירוק? הכפר הירוק? היה שם משהו עם ירוק),
אבל סיני, זמר בצוותי הווי גולני וסיני של שלהי שנות השישים,
היה אחת הסיבות ליציאות בלילות שבת מפתח תקוה לדרום נתניה.
לא הפתיע שהפך לכוכב, גם אם לקח לו עוד עשר שנים.
מפתיע יותר היה סגנון השירה שאימץ לעצמו ושהפך להיות מזוהה עמו – פולק-רוק ישראלי.
לא מעטים עשו זאת לפניו, מרבית הצמדים וגם השלישיות של שנות החמישים,
השישים והשבעים, אבל סיני היה בין הראשונים להיעזר בשירת הקאנטרי הישראלית,
באמצעי היתר של הרוק והפופ - כלי נגינה חשמליים.
שלמה ארצי היה הראשון שהתאים שירי מסע ואהבה לבריטון המחוספס והנעים
ולשירה הנינוחה והמהנה שלו (עם "שכח אותי אמרת" ו"שיר פרידה"
שראו אור באלבום הבכורה של סיני מ-1980,
בו נכללו גם קלאסיקות כ"מסתובב ושר", "דרך הכורכר", "עגלה של אספסת"
וחידוש משכר של "גן השקמים" שהנחה את האלבום "שירים חוזרים" שנתיים אחר כך),
אבל היה זה המלחין, המעבד והמפיק המוזיקלי מתי כספי שעיצב
וקבע את הסאונד המוכר והנוכחי של סיני, כפולקר ישראלי,
פורץ דרך מסוגו, באלבומו השני "צל כבד" (81).
נמצאים בו שירים שמלווים את סיני עד עצם היום הזה: "סיבה טובה" (הנה זה בא)
הרומנטי של מנור וכספי, "אם אתה בסביבה" המתגעגע של קלפטר,
"שובי שובי לפרדס" המכייף של ויזלטיר ורביץ,
"בשעה שכזאת" העירוני המשובב של גלעד ואקשטיין,
גרסת בלוזית-פולקית ל"אחרי שהסירות יוצאות" של נתן כהן ויורם פורת,
"מעמיד פנים" לסטלנים מתקדמים שכתב רובס,
וגם "פוסע על החול" המוכר פחות (רובס) אבל מציג בריטון מושלם ושירה רהוטה,
שני שירים של ג'ניס איאן שתרגם יעקב גלעד בכשרון רב –
שיר הנושא הקסום שהפך למוטו אמנותי ו"כמו עני בפתח" השקט
שמתפתח לבלדת רוק מרשימה. משלים את הרשימה "בשנת תש"משהו"
הגעגוע לילדות שחיברו גלעד וסיני - אולי מוכר פחות,
אבל מוגש על מצע קצב קריבי-לטיני מערסל כפי שרק כספי יכול לבשל. אלבום מושלם.
מאז הוציא אריק סיני שמונה אלבומי אולפן נוספים, האחרון בהם לפני שמונה שנים.
אולם נוכח הצהרתו (התקפה עדיין, על אף מספר סינגלים בשנים האחרונות)
שלא יוסיף להקליט כאלה, הברירה הנעימה היא לחזור אל ההתחלה.
להאזין לשירים הנפלאים של "צל כבד", להתענג על קולו העשיר ועל שירתו המחוספסת,
מלאת הרוך ועתירת הארומה, לדמיין את החיוך בזוויות הפה ובחדרי הלב,
ולהינות מההגשה הנונשלאנטית, הקולית, שנים לפני שנטבע מושג זה.
בקיצור, כל מה שגורם לכם לאהוב את אריק סיני.
