בתמונה: אסי לוי. צילום: אביגיל עוזי.
לכאורה, דמותה של קליי הריסון, גיבורת "של מי החיים האלה", מחזהו של הבריטי בריאן קלארק, הוא חלומה הרטוב של כל שחקנית.
הריסון היא פסלת מצליחה, שבעקבות תאונה מוצאת את עצמה בבית חולים, משותקת מהצוואר ומטה.
לא רק תפקיד בשרני, על מאבקה של הריסון במערכת הרפואית לבעלות על חייה ועל זכותה לסיימם בהקדם, אלא גם אתגר מרתק של מאה דקות בשכיבה, מבלי להזיז אבר.
"יש למצב הפיזי הזה המון יתרונות", מבהירה השחקנית אסי לוי, בת המזל שמגלמת את הדמות השנונה והדעתנית, בהפקת תיאטרון חיפה, תרגום ועיבוד של עידו ריקלין.
"אני רגילה להתרוצץ על הבמה ויש כיף בלשחרר. משחקית זה תפקיד מאתגר מאוד.
מהמקום של פועלת, נדמה על פניו שכולם נעים ומשחקים סביבך ולפניך בלי שאתה תזוז. זה היתרון. מהצד זה נראה מאוד מפתה, ובתקופת החזרות לשכב ארבע-חמש שעות זה כיף.
"אבל רק על פניו. בפועל זה תפקיד קשה נורא. פיזית מגיע שלב שבו הגוף כואב ומתוסכל כל כך, שאין לך אופציה להתיישר או להיאבק, אם בפרפר קטן שמתיישב לי על היד, אם בדמעה שזולגת על הלחי.
מצד שני, זה להתענג על השיעור הכי חשוב באמנות המשחק – הסאונד, הצליל, כי הכול מתחיל ונגמר בקול. ולא יכולתי לבקש משהו טוב יותר שיסתדר עם אהבתי הגדולה למוזיקה. כך שזה מאתגר מצד אחד, ואלף-בית בשיעור משחק. בלי גוף, רק קול, ואין משהו להסתתר מאחוריו.
"אני שוכבת. אני מרפה. ולמרות שאני פריק-קונטרול, אני יודעת מאוד להרפות. נהנית מלעבוד רק עם הקול. בעיניי זו תמצית ההוויה המשחקית ועבודת השחקן. גם כשאני עובדת עם תלמידים אני מעדיפה לשמוע, להקשיב, לא להסתכל. בקול אי-אפשר לזייף. כל השאר זה קישוטים".
זה שאחר כך לוי מפקידה את גופה בידי המוחות והידיים של מומחי רפואה אלטרנטיבית – בדיקור, בעיסוי רפואי או באוסטאופתיה – כדי לרפות את המתח ואת כאבי השרירים, גם הוא חלק מההנאה, הנאה משלימה.
"בהצגה המקורית יש הפסקה באמצע, ולא סתם. מי שלא זז - מסתכן. יש אלמנטים רפואיים שמובאים בחשבון, ואם לא – החשבון מגיע אחר כך. אני מתפרקת אחרי כל הצגה, והרפואה האלטרנטיבית בונה אותי מחדש".
בתמונה: מתוך ההצגה "של מי החיים האלה?" צילום: יח"צ.
טיפול נמרץ גם במציאות
ההפקה החיפאית בכיכובה של לוי היא גרסה נשית למחזה שנכתב לפני קצת יותר מארבעים שנה, ובראשית שנות ה-80 היה לסרט קולנוע בלתי נשכח בכיכובו של ריצ'רד דרייפוס.
רק ב-2005 הועלתה לראשונה הגרסה הנשית, עם קים קטרל מ"סקס והעיר הגדולה".
לוי לא הייתה צריכה את הסרט כדי להיכנס לעורה של הריסון.
היא עצמה חוותה טראומה, וכניצולה של תאונת דרכים קשה לפני כ-15 שנה (נפגעה ממכונית כשרכבה על קטנוע) שהתה לא מעט בחדר טיפול נמרץ.
"לשמחתי אני סוג של נס רפואי. קמתי יחסית מהר על הרגליים. אבל יש לי זיכרון מאוד מוחשי של הימים ההם, שבהם קילחו, חפפו, קרצפו, הלבישו, האכילו והחליפו לי וכל מה שראית היה אגנים בגובה העיניים וראשים שמדברים מעליך. למזלי הייתי על הגבול שלפני שהנתונים האלה נכנסו למוח, לפני שהגעתי למחשבות כאלה ואחרת, בטח אובדניות. אבל לא צריך לעבור תאונה כדי לגלם נפגע תאונה.
צריך חוויה-שתיים-שלוש שמהן אפשר לעשות מקצוע, לייצר את העולם הרגשי שמולו אנו עובדים".
גם התפקידים האחרים, מרביתם לפחות, שגילמה אסי לוי ב-25 שנות קריירה, הם מה שנהוג לכנות תפקידי נשים חזקות, או לפחות דעתניות וסקרניות.
מהם מקורות ההשראה לתפקידים כאלה - ארכיוניים או יומיומיים?
"אני מתבוננת אובססיבית. זה אפילו לא בשליטה. שום דבר לא עובר לידי סתם. אני רואה ב-360 מעלות. לפעמים גם מרגישה יותר מדי. קשה לי לראות, ואני מתעקשת לראות, והרחוב הישראלי מלא בסיפורים ובדמויות. רק שבתפקידים עם היסטוריה קולנועית אני נמנעת מלראות את הסרטים.
את 'של מי החיים האלה' ראיתי בשנות ה-80, כבת עשרה, לפני שבכלל חשבתי להיות שחקנית.
לא רציתי ולא הרגשתי צורך לראות שוב את הסרט, מה גם שכמי שעוברת בין המדיומים, קולנוע הוא טכניקת עבודה אחרת לגמרי.
"אני לא אוהבת להיות מושפעת, והרגשתי שאני לא צריכה. תפקידים כתובים טוב הם תפקידים נצחיים, וכל שחקן מביא אליהם את האינטרפרטציה שלו ואת העולם שלו. בשביל זה אנשים באים לראות תיאטרון. מה שעומד לנגד עיניי הוא לאתגר את עצמי.
הרצון הקבוע שלי הוא להפתיע את עצמי במשהו שלא עשיתי. אני מזמינה תפקידים שלא ראיתי על עצמי.
אני במשא ומתן עם התפקידים - איך אני לוקחת אותם אליי, איפה אני באה לקראתם".
מושכת אל המורכב
אף שלאסי לוי נוכחות קולנועית (וגם טלוויזיונית) יפה, נדמה היה שעקבותיה בתיאטרון "אבדו" לפני מספר שנים. היא הייתה שחקנית בולטת, כוכבת, בתיאטרון בית ליסין, שם פונקה לאורך השנים – כמעט מאז סיום לימודי המשחק שלה בסטודיו של יורם לוינשטיין באמצע שנות ה-90 – בתפקידים עם נוכחות בהצגות כמו "גן עדן דרום", "ז'קו", "אימא מאוהבת", "קפה ערבה", "אימא שלו" (שזיכה אותה בפרס התיאטרון 2012) ו"אישה בעל בית"; עקבות שהתגלו מחדש לפני שנה בתיאטרון חיפה.
"בוא נגיד שבבית ליסין פשוט לא הציעו לי את התפקידים הנכונים", היא בוחרת מילים בקפידה. "קשה לי עם תפקידים שנועדו לקלוע לטעמם של ועדי עובדים, תפקידים שלא מספיק מאתגרים, שכרוכים גם במשא ומתן מעייף עם ההנהלה. אני מושכת תמיד אל המורכב.
אני מעריכה את האינטליגנציה של הקהל, אבל לא מוכנה לקלוע לטעמו. אז עשיתי הפסקה מתיאטרון, שנתיים וחצי-שלוש, שבהן עשיתי דברים אחרים. סוף-סוף יכולתי להגיע לפרמיירות של סרטים, לנסוע לפסטיבלי קולנוע בחו"ל.
הרומן עם התיאטרון שמתנהל לצלילי משכורת קבועה יכול להוביל לשובע ולעייפות, ועם הניסיון שלי - שלאגרים של הצגה ערב-ערב, זה לא פשוט".
למה תיאטרון חיפה?
"לפני כעשר שנים התאהבתי בחיפה. עשיתי שם את ההצגה 'הדודה של מנש', עם אלון אופיר שביים אותי גם ב'של מי החיים האלה'. זה היה כמו רומן לא ממומש.
המנהלת ניצה בן צבי והמנהל האמנותי משה נאור פתחו בפניי את הדלת. גם הכילו את הרעב שלי לתפקידים מאתגרים, גם ראו אותי ובאו לקראתי. הרגשתי לצדם כשחקנית שבוחרים בשבילה את המחזה, לא ההפך. והרגשתי שזה המקום שאני רוצה להיות בו. עד כה הם באו עם ההצעות הנכונות.
'אנשים טובים' אשתקד, שעוד מציגה, ו'של מי החיים האלה' השנה. אין שום דבר בטוח במקצוע שלנו, וכל עוד זה יחסי גומלין, ואני נותנת את נשמתי, יש זרימה, יש תמורה".
הפסקה מתיאטרון מצריכה אומץ
אכן, אבל כל החיים שלנו הם בחירות. ואני הולכת עם אינטואיציות ועם לב. יש חיה כזאת.
רק צריך לזכך את המטרה, היא מאוד ברורה, ומשם לסנן את הדברים.
ואם לצטט את בתי זואי – נשים ממושמעות לא עושות היסטוריה...".
יש לזה גם צד אחר, של פגיעה במעמד, שחיקה בכוכבות הנבנית
"לי יש יתרון שאני עושה גם קולנוע. בו אין יותר, אין פחות. זה מדיום עם כוח עצום שמסתובב גם בלעדיי, נצחי. הסרטים יישארו אחריי. וגם עשיתי טלוויזיה. ומכיוון שאני לא עושה כל דבר, קשה להישכח. זה לא הדאיג אותי.
כיום, עם כל ספריות ה-VOD, אתה יכול כאילו לשבת בבית, לא לעשות, ולהמשיך לפעום.
ואני רציתי לשכוח - לא להישכח. רציתי להגיע למצב שבו אוכל לראות דברים שוב כבפעם ראשונה. להתרגש מחדש. לנסות לעבוד על המקום הזה שאין לו עבר אלא רק עתיד.
"לא נהייתי שחקנית רק בשביל להיות מפורסמת. בחרתי את המקצוע הזה כדי להביע את דעותיי הפוליטיות והחברתיות. להגן עליהן, לא לפגוע באנשים, וזו הסיבה שאני מחוברת בשנים האחרונות עוד יותר. זה בסדר לעשות דברים שלא דורשים חשיבה, אבל מצאתי את העמדות שלי ב'אנשים טובים' וב'של מי החיים האלה', כמו גם ב'אימא שלו'. למדתי שצריך ללכת אחרי הלב".
יש לך אמירה בבחירת הפרטנרים לעבודה?
"תיאטרון וקולנוע הם עבודת צוות, לא אמנות פלסטית, של סוליסטים.
את יכולה להיות שחקנית נהדרת, ואם הפרטנרים לא 'מרימים' לך – אף אחד לא יראה אותך.
כפריק קונטרול אני במצב שיכולה להגיד 'לא מתאים לי'. להיות חצוף במידה הנכונה ובזהירות זה גם חשוב. אבל בעיקר זה ללכת עם הלב.
אני אוהבת לעבוד עם אנשים שאני מכירה. שמי זרחין, למשל, בקולנוע - אנחנו מדברים על בסיס יומי.
אני בן אדם מאוד זוגי. אוהבת להרגיש בבית, בסביבה מוגנת, גם אם אני צריכה להתפלש ולחשוף את קרביי".
בתמונה: אסי לוי. צילום: אלון שפרנסקי.
חומוסולוגית עם דימוי חפיפניקי
בקולנוע כיכבה, בין היתר, ב"קשר עיר" (פרס אופיר כשחקנית משנה 1996), "אביבה אהובתי" (פרס אופיר כשחקנית ראשית 2006), "געגוע", "חתונה מנייר", "הקפות", "העולם מצחיק" וב"הנשף". בטלוויזיה שיחקה ב"עור", "קפה פריז" "הבולשת חוקרת", "הבורגנים", "נויורק", "בטיפול" (פרס האקדמיה כשחקנית), "שירות חדרים", "לא הבטחתי לך", גירושים נפלאים" וב"הרמון".
איך את מתמרנת בין המדיומים?
"קודם כול, מפני שאני עם הפרעת קשב קשה. הרבה דברים מעניינים אותי ולא הייתי יכולה לשרוד רק בדבר אחד.
התפזרות מייצרת דימוי חפיפניקי, אבל אני חונכתי לכך שמי שמוכשר בדבר אחד יכול להיות מוכשר בהרבה דברים. פשוט האמנתי לאימא שלי.
אני משחקת, אני מנגנת, אני עורכת, אני מבשלת. כבר הפכו אותי למסעדנית אחרי שבשלתי סיר של 12 ק"ג חומוס, שחוסל עד הטיפה האחרונה. הכנת חומוס היא תורה בפני עצמה. מאתגר ברמות מטורפות. אני חומוסולוגית. אכלתי בכל מקום אפשרי.
למה חומוס? רק מפני שהמוח שלי מתנוון אם אני לא קופצת מדבר לדבר.
מכל הגורמים שהעיפו אותי ממסגרות שונות, אני מקבלת היום פרסים.
"פיתחתי שיטות ללמוד לבד. מורה לפסנתר היכתה אותי על הידיים, ניגנתי יצירות קלאסיות ובקונצרטים, אבל הפסקתי. לקח לאמי עשר עד 15 שנה למכור את הפסנתר, חשבה שאולי אחזור אליו.
למדתי לבד גיטרה, בס, תופים, עריכת וידיאו, צילום. אם לא הייתי מתפזרת לא הייתי מצליחה לדייק. רק כשאתה מניח לדבר אחד ומתפנה לאחר אתה יכול לדייק בו.
כשאני חוזרת מהצגה, אני עושה הכול - רק לא תיאטרון. גם בישול וגינון, ואולפן ההקלטות במרתף ביתי הוא המקום שבו אני מבלה הכי הרבה זמן".
עד כמה פרסים על מצוינות הם מטרה?
"הם לא. מטרת העל שלי היא שלא יהיה משעמם לי. כילדה היה משעמם לי. עכשיו נורא מעניין לי.
ואני עושה שיעניין לי. לא מחכה שייצרו עבורי. אני יצירתית מאוד. פרסים הם כיף, אבל למוחרת כבר שכחתי. לכן הם מוחבאים למטה, במרתף, ולא בסלון.
ואל תבקש ממני לבחור במשהו שהוא הישג חיים עבורי. זה כאילו אני מסכמת.
ואצלי כל יום הוא חגיגה למצוינות ולעשייה תיאטרונית.
לא לקחת את עצמנו ברצינות רבה מדי, להיפגש, לייצר הזדמנויות ולשמור על פרופורציות".
מוזיקה היא סוג של פצע כואב עבורה. לא זו בלבד שהיא מגדירה את עצמה כמוזיקאית, היא גם הקליטה בעבר אלבום שנגנז, הייתה חברה בלהקת בנות (עם טל גורדון, עם איגי וקסמן ועם ענבל פרלמוטר ז"ל) ובהרכבים נוספים.
נוסף על כך קיבלה לא מעט הצעות, ממשיכה להקליט פה ושם, אבל לא מעבר לכך.
"לא יודעת להסביר למה לא הגשמתי את עצמי", היא מודה.
"הזמן התמעט והבחירות שעשיתי תפסו את מרב הזמן שנותר.
אבל כשהייתה לי הזדמנות כתבתי שירי נושא (כמו ל"קפה פריז" או ל"שירות חדרים", ע' א').
אני מודה שקולנוע בער לי יותר, וגם שאת האהבה שלי למוזיקה אני יכולה לממש בבית, מה שאי-אפשר עם תיאטרון ועם קולנוע. חוויות הנגינה והיצירה שבמוזיקה ממלאות. הצלחתי למלא את הצורך הזה בחדר החזרות שלי, האולפן הביתי, וכנראה אין לי דרייב מעבר לזה.
אבל אין לי ספק שעוד אחזור לזה. חד-משמעית. אני חייבת את זה לעצמי. אצטרך לפנות לזה זמן, וכרגע אני יותר אימא, אימא נוכחת לשתי בנות עשרה (ליהיא 18, זואי 16), שזה הדבר הכי משמעותי בחיי".
המדינה פטריארכלית
לוי עצמה הולכת בדרכי אימא שושנה, שהייתה אחות מוסמכת במרכז הרפואי שיב"א, אבל הבינה בנדל"ן והייתה – בשנות ה-60 – יבואנית הטפטים הראשונה בארץ.
"כשצריך היה כסף - הלכתי לאימא, לא לאבא. ממנה למדתי שיוצאים מן הבית עם מפתחות ועם כסף בארנק. היא הצליחה לרכוש אדמות ונכסים, וממנה קיבלתי את האהבה להשקעה".
לוי עושה זאת, עם תשע מייסדות נוספות, במיזם "פנתרה", שמאפשר חלל עבודה שיתופי וקידום מקצועי ועסקי של יוזמות נשיות. "מעבר לתמיכה ולעידוד נשים לצאת לעבוד, להיות עצמאיות - שזו הדוגמה לפמיניזם בעיניי, יש גם היבט פוליטי - שיפור מעמד האישה.
'פנתרה' מציעה ליווי צמוד מעבר לצרכים המיידיים, המשרדיים. הרעיון הוא ליצור היכרות ושיתופי עבודה, שנשים ייעזרו אחת בשנייה", היא מבהירה, ומיד מטעימה: "אני לא באמת בענייני מגדר, אלא בהבדלים בחשיבה חברתית.
החברה מחמירה עם נשים ומקילה אצל גברים. את זה צריך לשנות. אני עושה את זה בבית, בחינוך הבנות שלי. אבל מרבית המדינה היא מערכת פטריארכלית עם חלוקת תפקידים ברורה שהחברה נותנת להם לגיטימציה. צריך לעשות בה שינוי תדמיתי תודעתי. למה רוב הבמאים הם גברים כשיש נשים יותר מוכשרות מהם? זה העניין החברתי שנותן גב לאפליה הזאת".
לוי אמנם מגדירה את עצמה כפעילה חברתית ופוליטית, "אבל עושה זאת בדרכי.
כשמשהו בוער בי, אני לא חוששת, לא חוסכת, לא יודעת להחזיק בבטן".
היא הולכת להפגנות ומאמינה שלאמן יש תפקיד וגם יכולת השפעה.
"'שירת בלהות', הצגת היחיד הראשונה שלי (עם אלונה קמחי), עסקה בפמיניזם. כאילו הפרעות אכילה הן עניין לנשים וגברים לא סובלים מזה. גם ל'של מי החיים האלה' יש כוח אדיר. היא מנסחת תובנות חדשות ומובילה אנשים לקבל החלטות ולשנות גישה. מספיק ששיניתי דעתו של רופא אחד, שידבר אחרת, בגובה העיניים, בסבלנות ובאינטימיות, לפציינטית".
מצבה הכלכלי של לוי מאפשר לה חירות תעסוקתית, מסביר אולי איך זה, כשחקנית תיאטרון, לא עשתה הרבה.
נוח לך עם זה?
"לפעמים אתה רואה בתוכניות תיאטרון רזומה מפוצץ בשמות אבל בלי משהו משמעותי.
לא מזלזלת חלילה. אנשים צריכים להתפרנס. אני מעדיפה משהו מתומצת, ויש ברשימה שלי כמה שאני עומדת מאחוריהם, אומרת 'וואו'. שיישארו חרוטים, אם בקולנוע אם בתיאטרון. אני בעד האיכות, לא הכמות. אני לא אומרת כן לכל דבר. אין לי בעיה להיכנס לוואן ולנסוע לעבודה, אבל אני לא מרגישה שעבדתי איזה יום בחיי. אני בת מזל שיש לי האופציה לבחור.
מודה לאמי ולתבונתה העסקית שאפשרה לי את היכולת הכלכלית. דאגה לי. סידרה אותי. יש לי בית, אני לא צריכה לדאוג. אמנות לא צריכה להיות רווחית, אבל צריכה הון מאחוריה. כמו שמשרד התרבות צריך לתמוך כספית אבל לא להתערב בשיקולים כלכליים.
"הדבר הזה נחסך ממני. יש לי ספונסר. גם יכולה להרשות לעצמי, גם לעשות את הבחירות שעשיתי. העניין הכלכלי הוא פן חשוב.
אין לי מה להגיד נגד אלה שאומרים 'אני חייב להתפרנס'. והלב נקרע על כוכבי עבר שמזדקנים ואין להם כלום. זה סוף חיים מביך ומשפיל. הם לא עובדי חברת חשמל עם פנסיה מסודרת".
לוי תהיה בת 50 בספטמבר. "יש משהו אכזרי בהזדקנות בקולנוע. אם יש מנוע שמניע אותי, מעבר לסקרנות, זה להתגבר על ביישנות ועל פחדים.
כמה שפחות להסתכל במראה - רק אם מחויבים, ופחות לסמוך על מה שאומרים אנשים.
אני לא עושה ניתוחים, לא מזריקה בוטוקס וכל זה. מעציב אותי נורא שנשים הן קורבן לדימוי של הגבר את האישה. משתדלת לא ליפול לזה. לא הייתי חוזרת לגיל 20, אל העור המתוח של אז. אני מעדיפה את זה של היום, עם הביטחון בעשייה שלי, עם מה שספגתי באישיות. והיום הרבה יותר כיף.
חוץ מזה, התחרות מצטמקת. צעירות יש המון בתיאטרון, שחקניות מבוגרות - פחות. אני מאמינה בזה. בהחלט מרגישה מיוחדת. רצה למרחקים ארוכים. לנשים עם בוטוקס יש הבעה אחת, מופתעת כזאת. לי אין בעיה עם גיל 50. גם לא מפחדת מהמוות. שיפחדו אלה שיישארו אחרינו. בהחלט צריך לחשוב על היום שאחרי. וכממשיכת דרכה של אמי כבר דאגתי לבנותיי.
"גמלאות? אני לא יודעת מה זה. בינתיים רק נתתי למדינה. לא קיבלתי כלום. יודעת שיש ביטוח לאומי אבל עדיין לא דרשתי דבר. הביורוקרטיה היא שהורגת אותי לאט ועל בטוח. אם יש לנו עודף ממשהו, זה ביורוקרטיה. היא מבישה. בא לי להפוך שולחנות בכל מקום שבו צריכים למלא טפסים.
כואב הלב על מה שעוברים אנשים מבוגרים במלחמתם בקפיטליזם האכזרי והדורסני".
הכתבה פורסמה במגזין "החיים הטובים".
