איזו מדינה!

המפליא ביותר בדרכו המוזיקלית של אביהו מדינה, מהחשובים ומהמשפיעים שביוצרי המוזיקה הישראלית הפופולרית,
הוא שאין לו השכלה מוזיקלית פורמלית. האיש שחיבר והלחין את הבולטים בלהיטים של ספר השירים הבלתי רשמי של הזמר הים תיכוני המתנער - ביניהם "הפרח בגני", "כבר עברו השנים", "להיות אדם", "סוד המזלות", "רעיה", "תן לזמן ללכת",
"כינור דוד", "לבד יושבת", "תפילה של אבא" ובעיקר "ברכנו", "שבחי ירושלים"
ו"אל תשליכני לעת זקנה" - לא למד מוזיקה.

"אם אין לך כישרון מולד לא יעזרו לך לימודי מוזיקה", מגיב מדינה, וחוזר ומדגיש:
"אי-אפשר ללמוד אם אין לך כישרון, שמיעה ודמיון פורה. בלעדיהם, לא יעזרו לימודים".

ומאיפה זה בא, אני מבקש להקשות. מאהבה לעברית? מסקרנות? מתשוקה ליצירה?
"אני קנאי לעברית, כי הייתי תמים כשהייתי תלמיד", סח מדינה בכל הרצינות.
"גדלתי על סיסמאות ואמירות לאומיות כמו 'באנו לחדש ימינו כקדם', 'מחזירים עטרה ליושנה'.
האמנתי למה שחינכו אותי. לימים עיצבתי דעות משלי בענייני דת ומדינה,
אבל אני ממשיך להחזיק בשורשים, בתורה, במסורת, בדת.

ובכל זאת, גלה את הסוד: איך נעשים כותב ומלחין ללא השכלה ספציפית בכתיבה ובמוזיקה? 
"הלימוד העצמי שלי יותר קשור לקו המנחה שהתחנכתי עליו בילדותי. בבית שלי בחולון היו המסורת, היהדות, התנ"ך, בית הכנסת. ובקיבוץ כיסופים - הציונות, הנחישות ויחסינו עם העולם".

זה רק כישרון? או גם עבודה קשה? 
"זה עניין של אופי. עקשנות היא לא בהכרח תכונה רעה. במיוחד כשאתה מחזיק במורשת שלך ומתעקש עליה, ואני מתעקש עליה, כי לא רואה משהו טוב מסביב שמלכד את עם ישראל יותר מהמוסר ומהמורשת שהורישו אבותינו הקדמונים.
אבל אני נגד קיצוניות, משני הצדדים. בדרך המלך נלך".

ומה חלקו של המזל בהצלחתך? 
"מזל בטוח שהיה לי. וגם הוא נובע מתוך העקשנות שלי לעמוד על שלי. התעקשתי שאני לגיטימי ושזה לא פסול להביע את עצמי כמו שאני מרגיש, חושב ורוצה, ולאו דווקא להשתחוות למולך וללכת לפי צו האופנה".

"ברכנו", "שבחי ירושלים", "אל תשליכני לעת זקנה" - כל העולם היהודי מכיר. 
"אני גאה בשורשים שלי. בזמן עבר היו כותבים נהדרים שאנחנו לא זוכרים את המנגינות לשירים שהם כתבו.
אני כותב מנגינות חדשות לפי הפירוש שהטקסט מנחה אותי. אלה שירים שלעולם ייזכרו
כי אנחנו עדיין משתמשים בטקסטים האלה, ויש כאלה שמשתמשים בהם שלוש פעמים ביום.
ואתה לא יכול לומר טקסט מבלי להיזכר בלחן שמלווה אותו. אם זה לא היה טקסט טוב הייתי מלחין אותו?
למה להתבייש בטקסטים שלנו?".

אתה מדבר באותו להט, מסמן את אותם אויבים, כאילו אין הישגים ושיפור. זה לא מאחורינו? 
"בתקשורת?! שום דבר לא השתנה. להיפך, נסוגנו לאחור. פעם ברשת ג' היו 18 שעות שבועיות של זמר ים תיכוני. היום בתאגיד כאן יש רק חמש. ברשות השידור ההיא, היו שלושה עורכים (מתוך ארבעים!) של זמר ים תיכוני. היום יש רק אחד. כל השאר רוקיסטים. אתה לא מרגיש את זה, כי במפגש עם האזרחים בבמות, באירועים, אתה שומע רק את הזמר הים תיכוני, כאילו מחזיק בשבעים אחוז מההוויה. אבל זה כאילו יש לנו שתי תרבויות – של תקשורת ושל העם".

לא תרמת אישית מספיק למאבק? לא הגיע הזמן לנוח? 
"אני עשיתי דיי בנושא הזה. עשיתי כפי יכולתי. אבל זה לא רק עניין פרטי שלי. זה עניינם של אלה שמקבלים שירות מרשת ממלכתית שתקציבה ניזון מהמסים של כולם. לא עליי לסיים את המלאכה. יש רפיסות במאבק? רוב האשמה היא בנו. קל להאשים אחרים. ואני אומר: עכברא לא גנב. חורא גנב! תאשים רק את עצמך ואת הדומים לך שלא קמו על הרגליים האחוריות למנוע זאת.
הדור שלי קיבל ירושה גרועה מאוד מההורים שלו. להם היו חשובים הלחם והמרגרינה ובענייני תרבות אטמו את האוזניים
כאילו הם אורחים פה, נתנו לאחרים להשתלט. כשאנחנו באנו מצאנו שלטי אין כניסה. אוכלים גם את המנה שלהם וגם את המנה שלי. מה מגיע לך? אתה לא ישראלי. אתה מזרחי! קודם תתחנך. והיום? הילדים של מי שרצו לחנך אותנו, התחנכו על ברכי המוזיקה הים תיכונית. לשקר אין רגליים. אבל יש כאלה שממשיכים לשרת את טעמם".

אתה לא שותף לתחושת הניצחון של המוזיקה הים תיכונית? 
"אין פה הרגשת ניצחון. יש פה ניסיון לנרמל חברה ולרפא פצעים של חברה שאיזה אגואיסט (הכוונה לבן גוריון, ע' א') פצע אותה בעבר. הדרך לנורמליזציה היא ניצחון של כולנו. קח אותי. קיבלתי כל כך הרבה דברים מהמוזיקה החסידית. כנער הייתי הולך עד בית הכנסת הגדול בתל אביב לשמוע את קוסוביצקי האשכנזי מחזן. הוא היה חשוב. לזה אני מתחבר. לראפ ולמוזיקה אלקטרונית אני לא מתחבר. גם לא לשמות החדשים של זמרים ויוצרים. זה בלוף. זה חארטה. הכול צביעות ושקר. גורנישט מיט גורנישט".

אתה אוהב את הכיוון שאליו הולכת המוזיקה הישראלית הים תיכונית? אין לך ביקורת על הכוכבים הנוכחיים שלה? 
"אני לא מברך על כל יצירה. יש טובים. יש בינוניים. יש כאלה שחבל שעלו. בני אדם טועים. יכול להיות פספוס פה ושם.
אבל לא לאורך כל הדרך. הערכים התחלפו בסגידה לכסף. הטקסטים התחלפו לנושא אחד.
החבר'ה הצעירים פונים לרווחים מהירים. החוכמה היא, דרך הבמה הזאת שניתנה לך, להגניב קצת ערכים,
נושאים יותר גבוהים, אך בלהט ההורמונלים המשתוללים, אנחנו שוכחים. לו הייתי אחד מהצעירים האלה
הייתי משלב נושאים שמדברים בכבוד להורים, מה שחסר לנו היום. בחשיבות המקום זה, כמה טוב שיש לנו צבא כזה.
זה היה גורם לצעירים לחשוב על המדינה, על הצרכים שלה. זה יכול היה לשנות, לנרמל את ההתנהגות'
ולא להישען לאחור ולשיר רק על אהבה". 

מעבר לפוליטיקה מעניין אותך? 
"כשחשבתי שאני יכול להשפיע, התנדבתי. נעשיתי יו"ר אקו"ם כיוון שהאגודה הייתה במחלה קשה והתנדבתי כדי לרפא אותה.
אין לי שאיפות אישיות. אני סוס פרא. לא אוהב להיות רתום לעגלות. אם מסגרות מעמיסות עליי, אני רוצה להשתחרר.
אוהב להרגיש חופשי. לא מסוגל להיות משרת ציבור בשקר. לא רוצה להיות חייב למישהו בגלל שהוא משלם. רק בהתנדבות.
גם כשאני מדבר בשם הז'אנר שלי זה לא מפני שאני חייב, אלא רק כדי להביע את דעתי, לא של אף אחד אחר.
אם דעותיי עולות בקנה אחד עם עמדות של אחרים, מה טוב".

לפני ארבע שנים הדלקת משואה בערב יום העצמאות, שנה אחר כך זכית בפרס שר החינוך לתרבות יהודית.
מה עושים לך פרסים? 
"רגע. המשואה היא לא פרס, היא אות. קיבלתי את הזכות הגדולה כפורץ דרך, כמייצג את התעשייה שאני עוסק בה.
העשייה שלי היא על מנת לקבל צדק, לא כדי לקבל פרס. יכול להיות שאני האדם המוכר ביותר במאבק של המוזיקה הים תיכונית, מאבק שהוא טוב גם לעם ישראל. משואה זה לא פרס. להדליק זה כבוד. בכל זאת, עשיתי משהו בחיים שלי".

פרס ישראל לזמר עברי הוא שאיפה שלך? 
"אמרתי לבנט שכל עוד יושיב בוועדת השיפוט של פרס ישראל שופטים ללא אוהדי הזמר הים תיכוני, לעולם לא נקבל פרס.
והיה וכן? אני לא צריך את הפרס. כל יום הוא פרס בשבילי. פגישות עם אנשים ברחוב, בסופר, בתיאטרון דואגות להזכיר לי את זה. בשבילי זה פרס מישראל. שמעתי שבשביל לזכות בפרס ישראל מועמדים פוטנציאליים עושים פרופגנדה. אני בחיים לא אעשה לעצמי מאחורי הקלעים. מבחינתי זה או שהממלכה רואה או שהיא עיוורת.

בפעם הבאה הזוכה בפרס ישראל לזמר עברי עשוי להיות בן דורך - שלמה בר, שלום חנוך, חוה אלברשטיין. אולי יוני רכטר, מתי כספי, שלמה ארצי. זכייה של מי מהם תאכזב אותך? 
"לא יפריע לי אם כל אחד מהם יזכה על חשבוני. יש לי יותר צידוקים לקבל פרס ישראל על מפעל חיים, שניתן מדי שנה,
ולא רק על מוזיקה, שמחולק אחת לכמה שנים".

הספיק לך סיבוב אחד? 
"אני אוהב נשים, אבל אלה שאני פוגש - הן לא בשבילי. מעבר לכך, מה שאני לא יכול לשנות, אני לא מתחרט עליו.
מחלב שנשפך אי-אפשר לעשות גבינה. אני לא מתחרט על כלום בחיי הזוגיים".

מנישואיו אלה יש למדינה שלוש בנות ושבעה נכדים. הוא מתגרד לשמע השאלה איזה מין אב היה לבנותיו.
"אני אומר אמת כשהיא כואבת", הוא מפטיר לאחר מחשבה. "אבל בכל מקרה אני הגב. נותן להן להתאמץ, ואז בא לחלץ".

על 71 שנותיו הוא אומר, "אני לא מרגיש שינוי בכלל. מה שעשיתי בגיל 30 אני עושה גם עכשיו". 
הכיצד? 
"היום אני קוטף את הפירות שלי בהשקעה בחיים בריאים. אוכל בריא, מעט ולא ג'אנק פוד. ישן בכל יום אחר הצהריים, כבר ארבעים שנה. לקראת השעה חמש נכנס למיטה. קם מתי שהגוף אומר לי. בימים של הופעות אני מקדים את השינה. הולך לישון מאוחר - ארבע-חמש. מתעורר בשמונה וחצי. שוחה ארבע פעמים בשבוע".

החיים הטובים על פי אביהו מדינה
זה שאנחנו יושבים ומקשקשים על החיים, שעה שאנשים חיים בקושי; זה שאלך אחר כך לבריכה, זה שלא אלך ברגל אלא אנהג במכונית, זה שאלך לסופר לקנות את מה שחסר לי; זה שאין לי בוס, ואף פעם לא היה לי.

החיים הטובים הם בריאות, אוכל טוב, שיחה מעניינת. כתיבה של שיר, הנאה בהופעה, לנסוע לטייל. אין פינה בעולם שכף רגלי לא דרכה בה. 300 פעם יצאתי לחו"ל, שמונים מהן לארצות הברית. הסתובבתי כמעט בכל העולם, רק בסקנדינביה לא הייתי. הם חסידי ה-BDS ואין לי רצון לראות אותם. אם הם יעזבו את הארץ שלהם, אסע לראות אותה...

הכתבה פורסמה במגזין "החיים הטובים".

ליצירת קשר עם מערכת קלאב 50
יש למלא פרטים ונחזור אליך בהקדם

Loading...

מומלץ להתפנק עם הטבות חדשות

{{PRODUCTID.NAME}}

{{ProductId.Website_ShortInfo}}

מומלץ להיפגש כאן

iconfinder-time-24-103169-1.svg

{{ProductId.Date}}

iconfinder-map-pin-location-2546981.svg

{{ProductId.Location}}

מומלץ לטייל במקומות חדשים

iconfinder-time-24-103169-1.svg

{{ProductId.Date}}

iconfinder-map-pin-location-2546981.svg

{{ProductId.Location}}

הצטרפו לרשימת 
התפוצה שלנו

Loading...