הצלם אלכס ליבק עבר לגור בערבה, "כשהגעתי לגיל 70 אמרתי לעצמי, בוא נעשה עוד שינוי אחד בחיים. המצב המשפחתי שלי השתנה ויצאתי לפנסיה. התחלתי לעבוד פחות בעיתון, אבל גם ככה אהבתי תמיד את הערבה. הכרתי שני אנשים במושב צופר ויצרתי איתם קשר". 

זה מאוד-מאוד רחוק מזירת הצילום שלך במרכז
"מדובר בשעתיים וחצי נסיעה כשאין תנועה. הרבה זמן. אבל אתמול פגשתי מישהו משבדיה שאמר לי, 'זה לא רחוק'. אילו הייתי פוגש מישהו מאמריקה הוא היה אומר לי, 'שתי דקות'. אני אומר: נסיעה ארוכה. אני מסתדר. זה בסדר. נסעתי אתמול לירושלים דרך ים המלח וזה לא היה יותר קצר אלא יותר מעצבן. זו הייתה עלייה, והאוטו שלי עם הילוכים ידניים, אני נהנה כך יותר. האימובילייזר צפצף בהיסטריה, בלמתי עשרים סנטימטר מהרכב שלפניי ונכנס בי מישהו מאחור. אחרי שעצרתי בצד הוא הסתובב וברח". 

אתה מצלם בערבה?
"בערבה הצילום קצת מוגבל כי בקיץ, בגלל החום, לא מסתובבים פה ואין הרבה אנשים. מה שמעניין אותי זה אנשים וסיטואציות. הערבה דלת תושבים, והם לא מרוכזים במקום אחד. כשאני מגיע לתל אביב זה כר פורה, ואני מתחיל לחפש תמונות למדור שלי במוסף של עיתון הארץ".

תמונה: צילומים מתוך גלריית התמונות המפוארת של אלכס ליטבק

איפה אתה מסתובב?
"חוף הים זה מקום מצוין כי יש הרבה אנשים ואף אחד לא שם לב אליך, כל אחד מתעסק עם עצמו. או רחובות סואנים כמו אלנבי, או מקומות כמו שכונת התקווה, יפו, הנמל, פארק הירקון. יש שם מצבור גדול של אנשים שמתעסקים בעצמם. זאת תל אביב. אני מחפש הרבה אנשים לא רק אחד או שניים אלא קבוצות, שתהיה אינטראקציה בין הדמויות. העולם הוא כמו במה, ואני מחפש את הסצנות שמשקפות משהו במציאות הארצישראלית, שיהיה בהן קצת חיוך, שאפשר יהיה למצוא סבטקסט מעבר לתמונה".

ליבק, בן 74, נולד בתל אביב. אביו, משה, עלה לארץ בגיל 3 מאודסה שברוסיה, אחרי שאומץ על ידי משפחה מקומית. "הוריו הביולוגיים היו עניים, סבתא שלי נפטרה כשילדה אותו. אבי היה הילד ה-11, וסבא שלי לא יכול היה לעמוד בנטל. הוא ביקש משכנים שנסעו לארץ לקחת אותו איתם, ומגיל 3 אבא שלי חי בתל אביב". 

אתה מתגעגע?
"כששואלים אותי ב'ארומה' איך קוראים לך, אני אומר, משה. אני חושב שאני אוהב לשמוע את השם שלו מידי פעם". 

אמו, נחמה, הגיעה גם היא מרוסיה, כשהייתה בת 16. הם נפגשו בתל אביב. אביו היה סוחר ואמו עקרת בית. 

"לאמי היה זמן בשבילי, אבל כשהייתי ילד המצב הכלכלי היה לא טוב. אבא היה איש קשה יום, בהתחלה היה רוכל, נסע על אופניים ומכר כל מיני דברים. לימים פתח עסק לווילונות, וכיום אחי הצעיר מנהל אותו. אחותי הצעירה דיילת בארקיע. היא בת 66".

איך נעשית צלם?
"אבא שלי קנה לי מצלמה. ככה זה התחיל. אבל אדם לא נהיה צלם כי אבא שלו קונה לו מצלמה. זה היה הטריגר הראשון. לא חשבתי שאהיה צלם. רציתי להיות באקדמיה ועשיתי תואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה".

בצבא שירת בחי"ר, ומאוחר יותר בחיל האוויר. "אחרי מלחמת ששת הימים התחילו ויכוחים ואמרתי לעצמי שאני חייב לעוף מפה. בסוף 1967 נסעתי מפה לשנה בברזיל". במצטבר היה חמש שנים בברזיל ו-14 שנה ברחבי העולם. בנסיעתו הראשונה לברזיל העביר שנה עם האנתרופולוג אנטוניו סוארס. "אנחנו בקשר עד היום. לפני יומיים דיברתי איתו. הוא עשה בזמנו מחקר על התודעה החברתית-פוליטית של תושבים באזור מסוים בברזיל. מימנה את זה הכנסייה הקתולית, והוא צירף אותי למחקר. היו לי אז 400 דולר, וזה הספיק למסע של שנה שלמה".

בברזיל התאהב בצילום. "חשבתי מהי הדרך הכי טובה לנסוע, להתפרנס וליהנות. מאוד אהבתי לצלם, הייתה לי מעבדה בבית, וההורים עודדו אותי להיות צלם. כשאמרתי לאימא שלי שאני רוצה להיות צלם היא נבהלה. כששאלו אותה אחר כך מה בנה עושה היא אמרה הוא כתב וצלם. היא קצת התביישה. שניהם נפטרו לפני שעליתי קצת לגדולה. חבל".

מברזיל התגלגל ללונדון. "לא רציתי לחזור, ועבדתי על אונייה שעגנה בפורטוגל. משם נסעתי לגיברלטר ומשם הגעתי ללונדון". שם פגש את חברו הטוב, הבמאי בועז דוידזון, שהציע לו ללמוד צילום. המוסד הנבחר- לונדון קולג' אוף פרינטינג. "היום הוא מאוד נחשב; בזמנו - אני לא בטוח", צוחק ליבק. "זה היה כיף, בשנות ה-60, סווינגינג, סיקסטיז".

תמונה: מימין אלכס ליטבק, משמאל אחד מצילומיו

למה חזרת לארץ?
"נעשיתי מודע יותר לעבודה שלי, והפכתי לצלם חברתי-פוליטי. לא הייתי מעורב בכלום, חייתי בעולם מקביל. אמרתי לעצמי שאני צלם שאכפת לו, ואז האמנתי שצילום יכול לשנות דברים. חזרתי לארץ כשהייתי בן 38".

הוא חזר לישראל דרך ארצות הברית, נשוי. "הכרתי את אשתי בלונדון. היא אמריקאית במקור. נמאס לה מאנגליה והיא הציעה שננסה את מזלנו באמריקה וכדי לקבל ויזה ולפשט את הדברים התחתנו. נסענו לארצות הברית והיינו שם שנתיים. עבדתי בלוס אנג'לס עם בועז דוידזון ועם מנחם גולן בחברת 'קנון', ואמרתי לעצמי, אילו מין חיים אלה. עבדתי המון. בכל יום נוסע לסט, חוזר הביתה, מפתח צילומים, ולמחרת בבוקר שוב חוזר לסט. 

"לאשתי הייתה בת שאימצתי כשהייתה בת 4 והיא גדלה בארץ ולמדה בתלמה ילין. כיום היא עושה תפאורות לסרטים בפריז. גרנו באשקלון. אשתי פסלת וקיבלה עבודה בשיקום שכונות בפרויקט של יהדות דרום אפריקה שאימצה את עיריית אשקלון. הם רצו לעשות פרויקט של פיסול סביבתי. גרנו שם ועבדנו עם התושבים על הנוי בשכונה שלהם". 

מאוחר יותר התגרש ליבק, ומלבד בתו המאומצת יש לו בן נוסף, בן 24, שאמו היא "מלכת המטבח", שרי אנסקי. "שרי הכניסה את הז'אנר של שימוש במוצרים מקומיים, בלאדי, למטבח הישראלי. היא בשלנית, עיתונאית אוכל, פרסמה הרבה מאוד ספרי מתכונים מקוריים שלה. היום יש לה דוכן למכירת סנדוויצ'ים של הרינג בנמל תל אביב".

הצילום המקרי ואזור הדמדומים
לקראת סוף תקופת חייו באשקלון החל ליבק לעבוד בעיתונות עם רינו צרור, ב"מוניטין", ב"אנשים", ובעיתונות האשקלונית המקומית. היה זה צרור שהתקשר אליו ואמר שעומד לצאת לאור עיתון חדש בשם "חדשות". זה היה בשנת 1983. אז החל את הקריירה שלו כצלם עיתונות. 

חודשים אחדים אחרי שהעיתון החל לצאת לאור צילם ליבק צילום נפיץ שזכור עד היום - צילום המחבל מקו 300 כשהוא יורד חי מהאוטובוס שאותו חטף ולצדו שני אנשי שב"כ. "לא ידעתי מה אני מצלם כי היה חושך מוחלט, אבל ראיתי שמורידים מישהו מאוטובוס. חשבתי שזה אחד הפצועים ולא ראיתי מה צילמתי. כשבאתי למערכת ופיתחנו את הסרט התברר שזה לא אחד הפצועים אלא אחד החוטפים. זה מקרי לחלוטין. נכון שצריך להיות בשטח אבל היו שם המון צלמים. היה עוד צלם שצילם, ממעריב, אבל בהיותו עיתון פטריוטי החליט שלא מפרסמים דבר כזה. אז עשו מזה עניין. היום אני לא חושב שהיו עושים מזה כזה עניין".

באמת?
"אני עובד עם גדעון לוי על הטור שלנו, 'אזור הדמדומים', ואנשים כל הזמן נהרגים. אני רואה איך לא עושים מזה עניין".

איך הגעת מחדשות להארץ?
"העיתון חדשות נסגר, ועמוס שוקן העביר את מי שחשב שצריך להעביר לעיתון הארץ. אלה היו הרבה אנשים. אני מאוד שמחתי שעברתי לעיתון הארץ". 

ב-2010 פוטרת מהארץ שנתיים לפני הפנסיה. למה אתה ממשיך לעבוד שם?
"זה נורא מעצבן. לא התווכחתי וקיבלתי את זה כמו שזה. מיד פנו אליי מעיתונים אחרים והבנתי שהאפשרויות קיימות, אבל צלם שלא עובד יורד מהבמה. אני מאוד אוהב את העבודה שלי. חשוב לי לצלם. זה העיתון היחיד שהדעות שלו קרובות לדעות שלי. בזמנו הציעו לי לעבוד בידיעות אבל לא ממש רציתי. החלטתי להישאר בעיתון הארץ גם בזכות כך שעמוס שוקן הציע לי להמשיך את המדור שלי, התמונה השבועית, במוסף סוף השבוע".

עטור פרסים ועדיין מתרגש מקהל
ליבק זכה בפרסים רבים לצילום, בהם פרס ישראל (2005). בשנת 1993 הוענק לו פרס על שם ריטה פורצקי לצילום, מטעם מוזיאון תל אביב לאמנות; בשנת 2003 - פרס משרד החינוך והתרבות לצילום; בשנת 2013  - פרס מוזיאון ישראל על מפעל חיים, והיד עוד נטויה. "אני לא אכחיש שזה נפלא. הרגשה כיפית. פרס ישראל היה מאוד חשוב לי. אני חושב שהיום הפרס פחות איכותי כי יש שם יותר פוליטיקה. אז זה היה על טהרת הערך שלך, במקרה שלי זה כצלם. היה נהדר, מה! אריק שרון היה ראש הממשלה ועליתי לקבל את הפרס והוא לחץ את ידי. הוא אמר לי, 'מר ליבק, אני רואה שאתה עובד מאוד קשה'. אמרתי לו שנראה לי שהוא עובד יותר קשה ממני. הוא ענה, 'אל תהיה בטוח'. לקבל את הפרס הזה, זה נורא מרגש".

מה הופך תמונה לטובה?
"לו הייתי יודע... אין פה נוסחה, קשה להגדיר את זה. מבחינתי בתמונה טובה יש סיטואציה מעניינת וסבטקסט. האסתטיקה פחות חשובה לי. יש צלמים שמצלמים נורא יפה אבל הקומפוזיציה פחות מעניינת אותי. יותר מעניין אותי שתהיה אמירה על התרבות שלנו כישראלים. בגלל זה חזרתי ארצה. יותר משמעותי לצלם את התרבות שאותה אתה חי וחווה, והיא זו שחשובה לי. הומור גם מאוד חשוב. תמונה צריכה לספר סיפור. זה סוג הצילום שלי".

מה יש ברחוב שאתה רואה ואחרים לא?
"המון ללכת ברגל ולחפש. לפעמים אני רואה את הסיטואציה מול העיניים, אבל הרבה פעמים אני בוחר אלמנט מסוים ומשמעותי, ומחכה לידו שיצטרף אליו עוד משהו. כמו צייד, אני עומד ומחכה. יש בזה אלמנט של ציד. גם באנגלית לצלם אומרים SHOOT, לירות. זה גם פולשני ולא פשוט מבחינת האתיקה שלי כצלם, משום שאני חודר לחיים של אנשים שלא יודעים שאני מצלם אותם. אני לוכד אותם בסביבה שאולי הם לא קשורים אליה. בסיטואציה מסוימת ובמקום מסוים שאולי הם לא קשורים אליהם ואינם מודעים להם. אבל אתה הצלם, כמספר סיפור, עושה את זה. זה יכול, לפעמים, להיות מניפולטיבי".

אתה אומר לאנשים שאתה מצלם אותם?
"לא. לפעמים הם רואים ולפעמים לא. אם הם לא רוצים, אני לא מפרסם. היו שני מקרים שבהם הייתה תביעה משפטית. היום אני יותר רגוע כי יש לי כמה תמונות חלופיות. כשהייתי צעיר הייתי לחוץ מזה".

איזו עצה אתה יכול לתת למי שרוצה להיות צלם?
"צלם זה אורח חיים. לא עבודה שאתה בא הביתה ונגמר. אתה צריך לחשוב על זה, לחיות עם זה, לקום עם זה, לישון עם זה. זה דורש ממך המון. אם אתה משתף פעולה זה כיף אבל אם זו מטלה - זה לא בשבילך".

מה החלום שלך?
"אני רוצה להוציא עוד ספר אחד; ספר שיהיה פחות מתחכם, עם דברים יותר אישיים, הרבה דברים פוליטיים, מין סיכום של העבודה שלי".

למה אתה מסכם?
"אני מצלם פחות ומסדר את הארכיון. לפחות מנסה לסדר אותו. אני בן 74 ואי-אפשר אף פעם לדעת מה יהיה".