עובדתית, "פנים ושמות" אלבומו השני של דני רובס, הוא הנוכח ביותר בהופעותיו.
מאז יצא ב-1987 הוא ספק הלהיטים המשמעותי ביותר של הזמר: "לא נרדמת תל אביב", "מחר הוא יחזור", "זה לא אני", "קטע מסוכן" וכמובן שיר הנושא ("ואז עוברים בי שלב שלב/ מי שהייתי, מי שעכשיו/ כל הפנים והשמות כולם/ כל השירים שהם לקחו איתם").
אמנותית וגם מסחרית דווקא "בדרך אל האושר", אלבומו השלישי שחוגג בימים אלה שלושים שנה לצאתו לאור, הוא החשוב והמצליח ביותר של רובס בן ה-61.
אולי "שרדו" ממנו פחות להיטים ברפרטואר השוטף, אבל נמצאים בו שניים מהגדולים והאהובים בשיריו, שיר הנושא ו"איך הוא שר", שבלעדיהם אין לדני רובס הופעה שלמה.
החשיבות האמיתית של "בדרך אל האושר" היא לא ב"מה" כמו ב"איך".
בניגוד ל"פנים ושמות", אותו הקליט (עם נתן כהן כמעבד וכמפיק מוזיקלי) בתנאים מחתרתיים כמעט ובתקציב מעליב, "בדרך אל האושר" רופד במשאבים (ובזכות הצלחת קודמו) עם מוזיקאי אולפן בכירים (נגן הגיטרות עמוס הדני, נגן הבס מיקי שביב, המתופף ז'אן פול זימבריס ו"רביעיית מיתרים מהתזמורת הפילהרמונית", כפי שנהגו להשוויץ אז) ועם הקלידן עדי דגני כמעבד וכמפיק מוזיקלי שותף.
צילום: יח"צ.
התנאים המשופרים אפשרו לרובס להתחבר לעצמו בצורה המיטבית. למצוא ובעיקר לגבש ולנסח במדויק את הקול והאמירה שלו בחסות הפקה חיונית ועשירה.
גם קודם הוא הצטייר כרומנטיקן (למן "אני בא הביתה מהלילה" ב"מסגרות" שאותו עיבד והפיק מתי כספי באמנותיות מאופקת משהו) והצטיין בכנות כובשת. אולם כאן הכל התחבר לו. התעצמות הזווית האישית והבעה שזוקקה כמו גרמו לו לשים את החיים שלו בשירים ביתר שאת, הובילו לעשרה שירי אהבה וזוגיות, רומנטיקה ותשוקה, אולי גם רומנים אסורים, עם הרבה כישוף, הרבה גוף, הרבה נשמה והמון להט. שירים שמתמודדים עם בדידות וגעגוע, לא מסתירים עצב ולא מתחמקים מכאב. וכשהסאונד המושלם של דגני התאחד עם הבעירה הפנימית, חסרת המעצורים והבלתי נשלטת של רובס, נתקבעה שירת הנשמה הלהוטה והסוחפת, החשופה והבלתי מוגנת שלו, ונצבעה בתשוקה יוקדת ומשכנעת, אחוזת דיבוק.
אתם מוזמנים לשוב ולהתמכר ל"אז בחלון כמעט עולה הבוקר, כל כך הרבה בדידות יש בעולם ובתוכי/ רק התקווה תאיר אותי בחושך/ אני רואה אני שומע חריקה של שער נפתח/ בדרך אל האושר" בשיר הנושא, להתרגש עם "עד שנישבר, כמה שבירים אנחנו/ עד שניסגר, כמה סגורים אנחנו/ עד שנתקרב, כמה קרובים אנחנו, עד שנתאהב, כמה קטנים אנחנו" מ"סיאנס" המכשף; למחות דמעה עם "קחי את הכאב המשוגע/ את התשוקה, את הקשה ואת הרך והנרגע/ נתתי לך כל מה שבן אדם יכול" מ"משהו מקלקל לי הכל" המצמית בכנותו; לחזור לאהבות של "כוחו של המשורר (או עניין של אושר)", "מן החשיכה" ו"מישהו משהו"; להתעצב עם טעם ההחמצה של "נשמה חוזרת לגוף"; ולדמיין "איך יוצאת מתוך השקט צעקה" באמת המייסרת של "הם לא ילמדו אף פעם".
ובעיקר להיכנע בפעם המי יודע כמה להספד המצמרר והאובססיבי של ילד הסיקסטיז מתולתל השיער ויוקד המבט (בתצלום החזית של מיכה קירשנר) את גיבוריו: "הם סגדו לו כמו אל הוא היה בסך הכל בן אדם/ הקולות ששמע בשכונה, נמוגים לאיטם/ רק הפחד ההוא, הלבן בעורקיו מתפתל/ הוא חשב שימריא איתו, לא, הוא נופל", כתמרור אזהרה לכולם.
איך הוא שר רובס, איך הוא שר. השיער כבר נשר. התשוקה עדיין בוערת.
הכתבה פורסמה במגזין "החיים הטובים".
