"אביו מרח את שערותיו בשכבה דקיקה של ברילנטין וסירק את שערו לאחור, ולא בפסוקת גנדרנית באמצע כמו שנהג בבגדאד. לבש חליפה שכבר התיישנה מעט, ענב עניבה, תחב מטפחת מקופלת בכיס המקטורן, חבש את השפקה והלך לקהווה, בית הקפה של הרומנייה. התקשה להישאר בצריף, לא היה לו עוד כוח לשמוע את אשתו ואת בניו, גם לא לטפל בקטנים. איש בן ארבעים וארבע היה לקשיש חסר חיות, מלך שאיבד את כתרו."
"כבר בשער העלייה ראה אותו עומד חסר אונים לפני הפקידים, נושם ומתנשף כאילו טיפס על הר חול תלול, שב ושואל ולא מבין מה עונים לו. ישב לפני הפקידים נבוך ומכווץ ושותק בחליפה החגיגית, בעניבה המפוספסת ובחפתים הנוצצים, ובניו דיברו במקומו. לא למד את העברית ולא קרא עיתון ולא ידע מה מתרחש במדינה ובעולם, וכבר אז נדרש נורי למלא את מקומו כראש המשפחה. רק בן שתים עשרה וחצי היה אז, ועדיין קיווה שאביו יסתגל וימצא את דרכו, אבל דרכם הובילה אותם לכפר העיוורים, וכשהגיעו לכאן בלילה חשוך והורידו מהמשאית את שלוש המזוודות שהיו כל רכושם, נעמדה אמו באמצע הכביש הצר וסירבה להיכנס לצריף. לעיני כול ולאוזני כול הטיחה באביו את מר לבה, ומעולם לא העזה לעשות זאת אפילו בחדרי חדרים.
"אביו עמד שפל ראש בחשכה ונשבע כי לא ידע ששולחים אותם לכפר של עיוורים. "אמרו כפר אוריאל, אור של אללה, זוהר הכוכבים שבשמיים...", מלמל. "איך יכולתי לדעת...".
נזכרתי בקטע הזה, מתוך ספרו החדש של אלי עמיר "נער האופניים", כשישבתי בחדר עבודתו של עמיר, והוא, תוך כדי לגימה איטית מהקפה אמר: "הלב שלי נשבר אז, והוא נשאר שבור עד היום".
עמיר מספר שכנער הוא הבין, באינטואיציה, שהוריו שייכים לדור אבוד. "שאלתי את עצמי, מי יזכור אותם? מי ידע מי הם? מי ידע מה קרה להם? מישהו צריך לספר את הסיפור שלהם".
לדבריו, ניסה לכתוב את נער האופניים כבר לפני שנים, "אך הספר הזה לא הגיע.
במקומו הגיעו ספרים אחרים. כבר אז למדתי שאתה לא מתעקש עם זרם הנהר.
אם זרם הנהר סוחף אותך לכתוב את יסמין תכתוב את יסמין, אל תתעקש".
עכשיו, כשתהליך ההבשלה של נער האופניים הגיע לסיומו, מתברר שלא היה פשוט להגיע לנקודה הזאת. "זהו ספר מאוד חושפני", מודה עמיר, "נחשפת בו המשפחה. נחשף כפר העיוורים, שלא כתבו עליו, שלא ידעו עליו. לנו הייתה בעיה עם כפר העיוורים, כי אין לנו עיוורים במשפחה ובכל זאת שלחו אותנו לשם".
אף אחד בספר הזה לא מלקק דבש. נוסף על תלאות המשפחה בכפר רדוף האבק והרוחות שבאמצע המדבר, אנחנו נחשפים גם לוִיה דולורוזה של אלי עמיר בירושלים.
"הייתי לגמרי לבד", הוא נזכר, "נער שמחלק עיתונים בבוקר, עובד במהלך היום כשליח על אופניים, ולומד בבית ספר ערב בלילה. סדר יום סיזיפי. מתיש. בלי משפחה. לא היה לי על מי להישען.
לא הייתי מסוגל להיות גלוי לב לגמרי עם איש, כי התביישתי. זאת לבה שרתחה בתוכי ופרצה עכשיו. דווקא בשלב מאוחר יחסית הייתי חייב לחשוף את הכאב".
הכאב והתלאות היו מנת חלקו לכל אורך הדרך, גם בקיבוץ, לשם נשלח הרבה לפני שנשלח לירושלים. כשפסע בין השבילים המוצלים של הקיבוץ נדמה היה לו שהוא מגיע לגן עדן.
אולם בנער האופניים חושף בפנינו עמיר את פניה האמתיות של אותה מציאות: "כשסוף-סוף הוזמנה חברת הנוער להיכל הנכסף של המוסד החינוכי, למסיבת ריקודים עם בני הקיבוץ, נכנסו דרוכים ונרגשים והצטופפו בקצה האולם. בסחרורי ההורה הוא ניתק מחבריו והשתלב בטבעת החיצונית ואחז בכפות ידיהם של שניים מחברי הקיבוץ, ומיד הצטרפה אליו נערה מחברת הנוער ואחריה עוד אחת ועוד אחד.
כעבור רגע או שניים חשו בני הקיבוץ בפלישה הזוחלת של בני המעברות והחלו לנשור זה אחר זה ממעגלם, עד שנשארו בו ילדי המעברות לבדם. המשיכו לפזז במעגל החיצוני, ובמרכז הצברים במעגל שכולו שלהם – לא מיזוג, לא יחד, לא עם אחד ולא כל ישראל חברים".
אבל עמיר לא ויתר. "הגעתי לירושלים", הוא מספר, "לעיר חדשה, אנשים חדשים. ומה רוצה מהגר? להיות כמו בן המקום. חיפשתי את הצבר שאני, כעולה חדש, רוצה להיות כמוהו. בקיבוץ הצברים היו ישות אחידה - הם למדו יחד, ישנו יחד, קמו יחד. התהוותה דמות של צבר, כביכול הצבר האולטימטיבי. כשבאתי לירושלים השוֹק הכי גדול שלי היה שאין פה שום צבר אופייני. יש למאה שערים צבר, ויש לבית ישראל, שכונה חרדית מארצות האסלאם, צבר. ולמחנה יהודה יש צבר משלהם. ובשכונת רחביה, בגימנסיה רחביה יש נסיכה צברית. אז רגע? מי הוא הצבר שאני רוצה להיות כמוהו?".
שלטון מחרב
כיום, אחרי שפרסם שבעה ספרים שרובם היו רבי מכר, כיהן בתפקידים משמעותיים במדינה, ויש הקוראים למנותו לנשיא המדינה הבא, תחושות הניכור והזרות טרם התפוגגו כליל.
"אני לא צבר", אומר עמיר, "לא נולדתי כאן. לא צמחתי כאן. הזרות היא כאב גדול מאוד, אדם יכול להתגבר על רעב, על חוסר שינה. אבל על התחושה של זרות קשה להתגבר, זה כמעט בלתי אפשרי. היום ודאי שאני מרגיש אחרת, אבל מבחינה פוליטית, מה שמתרחש במדינה גורם לי להרגיש זר בביתי.
אני חרד מאוד למדינה, לחברה הישראלית. אני חרד מהמסע העקבי להרוס את בית המשפט העליון. אנחנו חיים במדינה מהגרים. כמעט כולנו הגענו לכאן מארצות דיקטטוריות, לא דמוקרטיות, ארצות שאין בהן שלוש רשויות. להרוס מה שנבנה קל מאוד. לבנות את זה מחדש זה כמעט בלתי אפשרי. והיום יש מהרסים ומחרבים. היום אנחנו ברגרסיה מבחינת כל מה שפעם שאפנו אליו – מיזוג גלויות.
היום השבטיות כבר התמסדה. והיא התמסדה, לפי דעתי, בהשפעת השלטון, לפי האינטרס של השלטון, שמעוניין לפלג ולשלוט. השלטון של היום החזיר אותנו בחזרה ל-12 השבטים, וזאת סכנה איומה וסטייה נוראית מהגשמת החזון הציוני.
זה אסון בסדר גודל ענק והשלטון אשם, מסיט, נותן יד מעודד ומחרב למענם. זה מה שעושה ביבי, זה מה שעושים השרים שלו שבשלטון.
"האנשים הללו אינם רואים את טובת הבית והכלל. אני שומע בטלוויזיה אנשים מהשלטון מדברים על אישה כעל תת-אדם. אלה דברים שמקוממים עד השמיים. בסיטואציה הזאת, שהמדינה הולכת אליה, ודאי שאני מרגיש זר. ודאי שאני לא יודע איפה אני נמצא. ואני מפחד.
"אני מפחד על בית המשפט העליון, על מעמד השופטים, על עצמאות המערכת הזאת. זה נורא ואיום. העוגן הכי גדול שיש לאזרח במדינה, שנועד להגן עליו, הוא בית המשפט, ואותו רוצים לחרב! איך אני ארגיש בבית כשדברים כאלה קורים? ואין אנשים שיזעקו על החורבן שנעשה כאן.
"המדינה שלנו היא מדינה פריכה, שבירה. יש לנו מחלוקות פנימיות גם ככה. אבל אם נחרב את מה שמשותף לטובתו של ביבי או של שר אחר, זה אסון בעיניי – המדינה יותר חשובה מ כ ו ל ם !
"פעם הכול היה אחרת", אומר עמיר ומוסיף, תוך שהוא מצביע לעבר מנזר הכרמיזן שאליו משקיף ביתו רחב הידיים בירושלים, פעם הוא היה מגיע לשם בקביעות. קונה יין. את הירקות היה קונה בבית לחם.
היה נוסע לשם עם חבר, מדבר עם המוכרים בשפתם. כמו בן בית הוא היה שם. אבל היום הכול אחרת.
נקודת אחיזה
אנחנו יורדים לחדר העבודה שלו. עמיר מחזיק ביד יציבה את הקפה שהכין בשבילי. קשה להאמין שהגבר הזקוף, יפה התואר, המקרין אלגנטיות ועוצמה, הוא כבר בן 81.
חדר העבודה שלו מרווח, מחשב גדול על השולחן וערימות של ספרים. אלי מספר שהוא נמצא בתהליך כתיבתו של הספר הבא. אבל הספר הבא, לדבריו, הוא עדיין תינוק והוא אפילו אינו יודע אם מדובר בזכר או בנקבה ולכן הוא לא מספר לי עליו דבר. במקום הוא מציע לספר סיפור על ילד אחר, "הבן הצעיר שלי, הלל. היה קצין בחיל האוויר. אחרי השירות שלו הוא נסע לדרום אמריקה. היה שם שמונה חודשים בערך, ואני אבא דאגן. יצאתי מהבית בגיל מוקדם והחרדות שלי יותר גדולות אפילו. והנה הוא חזר ואנחנו נוסעים לשדה התעופה לקבל אותו - אחיו היותר מבוגר ממנו בכמה שנים ואני. ואחרי החיבוקים והנשיקות והשמחה, הלל אומר, "אבא, אני צריך לבקש ממך סליחה".
הוא רק עכשיו נחת, ואני אומר לו, "אִיבני, בני, על מה?".
והוא אומר, "אבא, אתה יודע, אני לא קראתי אותך. אני נבחנתי על 'תרנגול כפרות' לבגרות לפי תקציר ולא סיפרתי לך. אבל לקחתי איתי את 'מפריח היונים' לדרום אמריקה וקראתי אותו. ועכשיו אקרא את כל הספרים שלך. עכשיו, אחרי שקראתי את מפריח היונים, אני יודע איפה גדלת. מאיפה אתה, מי סבא שלי, מי סבתא שלי, ומה זאת הבגדד הזאת וכל קהילת היהודים שלה, שאתה מטרטר לנו עליה".
עמיר מחייך ושוב מתרגש מהסיפור. "עכשיו יש לבן שלי קבוצת שייכות. במובן מסוים נתתי לו שורש. אני לא יכול לקחת אותו לבגדד, וגם אילו יכולתי, בגדד של היום היא לא בגדד של לפני שבעים-שמונים שנה. היא לא בגדד שהייתה בה קהילה יהודית כמעט 3,000 שנה. הייתה ואיננה עוד, ובכל זאת, הנה, יש לבן שלי נקודת אחיזה באוטובוס הנוסע. הוא מחזיק עמוד שמחזיק אותו יציב".
צילום: קובי גדעון.
אלי עמיר - כרטיס ביקור
נולד בבגדאד ועלה לארץ עם הוריו ב-1950. המשפחה נקלטה במעברה, והוא נשלח דרך עליית הנוער לקיבוץ משמר העמק.
בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בשפה ובספרות ערבית ובהיסטוריה של המזרח התיכון. את דרכו בשירות הציבור החל כחניך במשרד ראש הממשלה, ושימש במגוון תפקידים בענייני עלייה, קליטה וחינוך.
מעורב חברתית ופוליטית, השתתף עם גאולה כהן בתוכנית רדיו שבועית שעסקה בעניינים אקטואליים. על פועלו בשירות החברה זכה בפרס יגאל אלון על מעשה מופת חלוצי, וכן הוענק לו תואר דוקטור כבוד מטעם מכון ויצמן למדע, מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מטעם אוניברסיטת תל אביב ומטעם אוניברסיטת בר-אילן.
הוא יקיר העיר ירושלים ואזרח כבוד של העיר תל אביב, וב-2017 הדליק משואה בטקס יום העצמאות.
ספריו תרנגול כפרות, מפריח היונים, אהבת שאול, יסמין מה שנשאר ונער האופניים ראו אור בעם עובד וזכו להצלחה גדולה. תרנגול כפרות הומחז והוסרט והוצג בטלוויזיה, מפריח היונים הוסרט וזכה להצלחה קולנועית. ספריו תורגמו לשפות זרות, ובהן ערבית במצרים ובעיראק, וזכו בפרסים ספרותיים.
הכתבה פורסמה במגזין "החיים הטובים".
