קיצור דברי ימי הארוויזיון

 

בתמונה: נטע ברזילאי והשיר "טוי". צילום: Sutterstock.

תחרות האירוויזיון ליוותה את הקריירה המקצועית שלי ככתב בידור גם קודם להשתתפותה הראשונה של ישראל בה, בשנת 1973, עם הזמרת אילנית והשיר "אי שם", וכן שנים רבות בעקבותיה. זכיתי לסקר את התחרות במשך עשרים שנים עבור העיתון ידיעות אחרונות, 13 מהן מקרוב ביותר, בזירת ההתרחשות והאירוע עצמה. 

1986, ברגן, נורבגיה (3 במאי)
עד אותה שנה מלאכת הסיקור את התחרות הייתה נתונה, בלעדית כמעט, בידיו של העתונאי הוותיק אורי אלוני, שגייס אותי בסוף שנות ה-60, בעודי חייל בשירות סדיר, לכתיבה במגזין "להיטון".
אלוני - לא הכול יודעים, ומן הראוי לשוב ולהזכיר את חלקו המכריע - הוא האיש שהביא את ישראל, במו ידיו ממש, לאירוויזיון. הוא זה ששכנע את חנוך חסון, ראש מחלקת הבידור בטלוויזיה הישראלית, לחבור ל-EBU, איגוד השידור האירופי, ולתחרות שבהפקתו.
כשזה קרה סוף-סוף, ישראל רשמה את השתתפותה הראשונה ב-1973, בלוקסמבורג.

לברגן הגעתי בעקבות מוטי גלעדי ושרי צוריאל עם השיר "יבוא יום" שכתב גלעדי עם המוזיקאי יורם צדוק. השיר נבחר בתחרות הקדם-אירוויזיון, שבה גבר הצמד אד-הוק (גלעדי רצה את את ירדנה ארזי, אבל זו, למודת כישלונות בקדמים קודמים, דחתה את ההצעה בתקווה לשנות את מזלה הרע, במקומה הימר גלעדי על צוריאל, קיפי מ"רחוב שומשום"), על דורון מזר ("נגני לי בללייקה"), האחיות יוספי ("לשמוח ולרקוד"), בעז שרעבי ("הלוואי") וריטה ("שביל הבריחה"). 

נורבגיה, ששנה קודם לכן זכתה לראשונה בתולדותיה באירוויזיון, יצאה מגדרה לקראת התחרות. "יבוא יום" סיים במקום ה-19 (מבין עשרים משתתפות) עם 7 נקודות בלבד (5 משווייץ, 1 מנורבגיה ו-1 מצרפת). 

אגב, זה היה האירוויזיון הגרוע ביותר לישראלים עד אז. כי מקום אחד גבוה יותר, 18, סיימה זמרת ישראלית נוספת, תמנע בראואר, בתם של זמרת ישראלית ממוצא תימני וצייר אוסטרי נחשב, שייצגה את אוסטריה.

1989, לוזאן, שווייץ (6 במאי)
אחרי שתי שנות היעדרות (1987, בלגיה, עם נתן דטנר, אבי קושניר ו"שיר הבטלנים" ("הופה הולה"); ו-1988, אירלנד, עם ירדנה ארזי ו"בן אדם") נשלחתי בעקבות גילי (נתנאל) וגלית (בורג) ו"דרך המלך" של שייקה פייקוב, שניצחו בקדם אירוויזיון יריבים מנוסים כמו אבי טולדנו, נסים גרמה, ורדינה כהן, שלישיית מנגו ולהקת חלב ודבש בהרכב מחודש.

גם לשווייץ היה זה אירוויזיון ראשון לארח כמנצחת, בזכות זכיה סנסציונית בדאבלין של אחת, קנדית דווקא, בשם סלין דיון, ששרה "אל תעזוב בלעדיי", וזאת 33 שנים אחרי שזכתה באירוויזיון הראשון, בשנת 1956, שאותו גם אירחה.
המשלחת הישראלית יצאה לPalais de Beaulieu - בלוזאן בחששות מובנים, נוכח גילם הצעיר וחוסר ניסיונם של נציגיה. גילי היה בן 11 בלבד. וגם נוכח ריבוי העיצורים הגרוניים בשיר. האווירה דמתה לזו שבגן ילדים, כשהכול – מחבר השיר פייקוב, המפיק שלמה צח והוריו של נתנאל, שהגנו בגופם ממש על בנם – מתייחסים בדאגה הורית לביצועיו העתידיים של התכשיט, וזאת בנוסף לאבטחה הקפדנית בבית המלון שבו התאכסנה המשלחת. כל זה לא מנע את הגרוע מכול, כשדווקא ברגע האמת גילי הנרגש (אולי בשל היות השיר הישראלי שני בסדר ההופעה) מעד בשירתו, בלע מילים, התבלבל לרגע ודרך המלך סיים במקום ה-12 עם חמישים נקודות. 

בעקבות הופעתו של נתנאל החליט ה-EBU להגביל את גיל הזמרים המשתתפים באירוויזיון מ-16 ומעלה. בעקיפין, הובילה הופעתו ליצירת מסגרת ג'וניור אירוויזיון למבצעים ילדים בראשית שנות ה-2000. 

1992, מאלמו, שוודיה (9 במאי)
אחרי שריטה "שרה ברחובות" זאגרב ב-1990 ואורנה ומשה דץ כיכבו עם "כאן" ברומא (והגיעו למקום השלישי) – ואני נשארתי בבית מטעמים תקציביים וחברתיים – חודש הדרכון האירוויזיוני שלי לטובת דפנה דקל ו"זה רק ספורט", שבכתיבתו היו שותפים שני זוכי אירוויזיונים ישראליים – אהוד מנור מצד המילים (אחרי "אבניבי" ב-1978 עם יזהר כהן בפריז וקובי אושרת מצד הלחן (אחרי "הללויה" ב-1979 עם חלב ודבש בירושלים). עבור שניהם, למרבה הצער, זה היה אירוויזיון אחרון, אולם הם עוד הספיקו, אגב התכנסות חברתית של המשלחת בלובי המלון בו התאכסנה, לחבר שיר משותף נוסף, לרגל יום הולדתה ה-32 של דקל, שחל ב-7 במאי, יומיים לפני התחרות.

הסקנדל סביב הזמרת והשיר הקדים להגיע, והתרחש למעשה כבר בארץ, לאחר אותו קדם אירוויזיון. הזמרת ענת עצמון, שהגיעה למקום השני עם נקודה פחות, תבעה את דקל על אי-עמידה בתקנות האירוויזיון, בשל חריגה של 17 שניות באורך השיר (האורך המותר הוא שלוש דקות בלבד). תביעתה נדחתה, ודקל, אושרת והמפיק שלמה צח קיצרו את השיר לאורך הנדרש.

התחרות התקיימה באצטדיון ההוקי קרח של מאלמו. זכתה בה לינדה מרטין האירית עם "למה אני" שחיבר למענה מר אירוויזיון ג'וני לוגאן. דקל סיימה אותה במקום השישי עם 85 נקודות. חודש לאחר מכן התקיים בשוודיה היורו, אליפות אירופה בכדורגל לנבחרות, שבו זכתה דנמרק. בשלהי אותו קיץ התקיימו המשחקים האולימפיים בברצלונה, ספרד, ו"ויוה ספורט", הגרסה האנגלית של "זה רק ספורט", הייתה מעין הצדעה לקראתם. אלא שכפי שקרה לא מעט אצל המפיק (האגדי) שלמה צח, כמעט שלא הייתה לגרסה זו השפעה. 

1993, מילסטריט, אירלנד (15 במאי)
שום דבר, אבל שום דבר, גם לא התוצאה המביכה ביותר של ישראל באירוויזיון, לא ימנע משרה'לה שרון, כוהנת השירה בציבור מעמק הירדן, להמשיך לשיר, ויותר מזה – לשמור על מצב רוח מרומם. שייקה פייקוב ויורם טהרלב, שני וטרנים שיודעים משהו על שירת רבים ישראלית, חיברו את "שירו", וניצחו את קדם אירוויזיון 1993, ומבצעים כמו אדם, דורון מזר, שימי תבורי, דוד ד'אור ו... צביקה פיק, בעזרת להקת שירו, שהרכיבו אד-הוק עם הזמרים בני נדלר וגיא ברכה והזמרות רחלי חיים, ורדה זמיר, יוליה פרייטור ו... שרה'לה שרון ליד הפסנתר. זוכרים את "והפרחים לצה"ל"? זה משם, ממעמד הניצחון באודיטוריום דוהל בשכונת התקווה. 

עם התקווה הזאת נסעו כולם למחוז קורק שבאירלנד (שמרוב זכיות תכופות כבר לא ידעה היכן לארח את האירויזיון) בשם מילסטריט, שנבחרה דווקא בשל היותה עיירה אירית טיפוסית. מילסטריט, שאוכלוסייתה הוכפלה בשבוע התחרות, בחרה למקם את האירוויזיון בגרין גלנס ארינה, המשמשת, בין היתר, כזירה לתחרויות סוסים.

חבורת הזמר הזאת נשכחה, יחד עם שיר שמרביתכם אינם זוכרים. מעצב התלבושות יובל כספין היה היחיד שעורר עניין בשבוע שקדם לתחרות, בגיחותיו הנועזות לאירועים החברתיים שארגנה ההפקה, לבוש במכנסיים חושפי ישבן ומחוררים בנדיבות, כשרק התפרים בצידיהם הצליחו לשמור על גזרת המכנס. הוא הקדים לא רק את זמנו, אלא גם את אופנת הג'ינסים הקרועים בברכיים, בעשור לפחות.

אבל גם הוא לא הכין אותנו להפתעה שעוד נכונה לנו במעמד התחרות. הזמרת ורדה זמיר, שלא אהבה, בלשון המעטה, את גימוד חלקה ב"שירו" ואת אי-אזכורה בתקשורת המסקרת, תכננה בחשאי לגנוב את ההצגה, ובמעמד ביצוע השיר חרגה מהוראות הבימוי ומזוויות הצילום המתוכננות (שבשבילן עושים שלוש חזרות מקדימות!), נטשה את מקומה מאחורי הפסנתר וצעדה קדימה לשיר בחזית, מכה בהלם ובבלבול את צוות הצילום האירי.

אני לא יודע אם 15 שניות התהילה המדומה של זמיר הובילו לתבוסה המוחצת של שירו, אבל הן תרמו לדירוג הישראלי הנמוך ביותר בשלבי הגמר – מקום 24 (מתוך 25 משתתפות), עם ארבע נקודות בלבד (שלוש מפורטוגל ואחת מצרפת). אפשר אולי להתנחם בכך שישראל מעולם לא סיימה אחרונה בגמר ושלא סיימה מעולם ללא ניקוד (בדרך כלל צרפת הצילה אותנו מעצמנו). אבל הניקוד הנמוך "העניש" אותנו באי-השתתפות בשנה שלאחר מכן (כאחת משש המדינות בתחתית הדירוג), וזאת בשל ריבוי מועמדות. מיותר לציין שתחרות 1993 הסתיימה בניצחון נוסף של אירלנד, עם הזמרת ניאם קאוואנאף.

1995, דאבלין אירלנד (13 במאי)
כאילו ישראל לא "דילגה" שנה. אירלנד עדיין זוכה ומארחת. גם הפעם בפוינט תיאטר שבבירה. שוב עבודה מוצלחת של המפיק שלמה צח, מר אירוויזיון ישראלי, עם עשר גיחות לפחות, כולל בלעדיות מוחלטת כמעט בשנות ה-70 (אילנית פעמיים, 1973 ו-1977, ושתי הזכיות הראשונות עם יזהר כהן - שעוד ישוב עם "עולה עולה" - ועם חלב ודבש).

הזמרת ליאורה פדלון לקחה את הקדם אירוויזיון בהליכה, עם "אמן" של חמוטל בן זאב ושל משה דץ. והשאירה מאחור אחת בשם דנה אינטרנשיונל ("לילה טוב אירופה"), וגם את אלי לוזון, עופר לוי ולאה לופטין וסי היימן.

כחבר הוועדה שבחרה את שירי אותו קדם זכורני שהשיר "נשקינינא" שחיבר יעקב נווה, התקבל לתחרות בתנאי שיימצא לו מבצע "מקצועי". אלא שהפקת המשדר אפשרה למחבר השיר לבצע אותו בתחרות, מה שלא מנע ממנו את המקום הלפני אחרון (מבין 12 משתתפים) ולא מנע ממנו, לימים נציג אמ"י (אגודת אמני ישראל) בוועד המנהל של רשות השידור, מלהפוך למבין באירוויזיונים ושופט בעצמו.

לחבורה הישראלית היו הרבה ציפיות מ"אמן", שיר תפילה במתכונת המנונית. אלא שהמארגנים לא שיתפו פעולה ומנעו מהמשלחת הישראלית שימוש באלמנט העיצובי המרכזי שעליו בנתה – שישה נרות דולקים שעמם היו אמורים ליאורה וחמשת מלוויה להיכנס לבמה. הסיבה – ואני רציני לגמרי, למרות שבעידן הפירוטכני העכשווי היא נשמעת פסיכית ותלושה מהמציאות – שבמת הפוינט תיאטר עשויה עץ, ומכבי האש המקומיים אוסרים על הדלקת אש באולם. טוב, יש להם ניסיון כנראה.

בסופו של דבר אמן הסתפק במקום השמיני עם 81 נקודות, כולל דוז פואה מבריטניה השכנה, אך אף לא נקודה אחת מצרפת. טוב, היא שם רק כשצריך אותה. עוד אני זוכר שבשובי מאחת החזרות חיכתה לי בחדרי, במלון הרברט מאונט, הודעה מזמרת אחת, אנני לנוקס, שביקשה שאתקשר בדחיפות. נודניקית. כל שרצתה להגיד הוא שהיא לא מוכנה להתראיין בתנאים שלי.

1998, בירמינגהם, בריטניה (9 במאי)
שנות ה-90 הנוראיות של ישראל, שבהן נדחקה כמעט אל מחוץ לתחרות (ב-1996 גלית בל לא עברה את האודישנים של נציגי ה-EBU וב-1997 נפלה התחרות על ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה) הגיעו לקצן עם זכייתה הסנסציונית של דנה אינטרנשיונל. זו הייתה השנה של ה"דיווה". שנת הטלטלה והמהפך של האירוויזיון. כיבוש האירוויזיון בידי הקהילה הלהט"בית ותחילתו של העידן החדש, הקרקסי והפומפוזי, שנמשך בעצם עד היום הזה.

את השיר, שנכתב בידי יואב גינאי וצביקה פיק, בחרה ועדה מטעם רשות השידור, שהיו לי הזכות והכבוד לשבת בה. השיר נבחר פה אחד, הסכמה שיצרה סקרנות עצומה גם באירופה (שלפני עידן האינטרנט) נוכח הפרובוקציה, נכון לאותם ימים, בדמותה של המבצעת – טרנסג'נדרית בעלת לשון חופשית ודעות אנושיות וחברתיות מתקדמות.

המהומה והסקנדלים, שעוררו בארץ הבחירה בה וההתבטאויות האנטי-חרדיות שלה, הגיעו לכנסת ישראל ולשולחן הממשלה, והפכו את אינטרנשיונל לנציגה מפתיעה, רהוטה ונאמנה של חופש הביטוי והשינוי. גם בנשיונל אינדור ארינה שבמרכז התערוכות הלאומי בבירמינגהם (13 אלף מקומות ישיבה ביום רגיל, "רק" 5,000 לאחר התאמה לדרישות ההפקה), במיוחד במרכז התקשורת שבו, דנה הפכה לכוכב עליון. עשתה בית ספר ליחסי ציבור. מסיבות העיתונאים בהשתתפותה היו חסרות תקדים מבחינת העניין שעוררו, והיו מפוצצות באנשי תקשורת ובצלמים, שלא היססו לרמוס איש את רעהו בדרך אל הדיווה. 

למעשה, קודם התחרות התקיימה רק מסיבת עתונאים אחת. כי הדיווה, כמו דיווה, לא התייצבה לשנייה, מבלי לתת הסבר. לעומת זאת הפתיעה דנה בגילוי ספורטיביות, כשהצטרפה לאחת מהפעילויות החברתיות למשתתפי האירוויזיון, ודווקא לסיור במוזיאון הפתוח בלק קאנטרי, שכלל ביקור במכרה פחם במעבה האדמה.

שמנו כסף עליה, בהימורים שלא נטו לה חסד תחילה, אך היחסים הלכו והשתפרו מיום ליום. לגמר התייצבה בשמלת נצנצים צמודה, כשאת בגד הנוצות הצבעוני שעיצב במיוחד עבורה מעצב העל הצרפתי ז'אן פול גוטייה, שמרה לביצוע הזכייה. כך או כך, היא הייתה פנטסטית ומרגשת עד דמעות, וזכייתה המדהימה שיכרה וטרפה את כל החושים. 

הזכייה של אינטרנשיונל (בין היתר גם הודות למעבר לשיטת הטלווטינג, שבה ההצבעה עברה לציבור הרחב ולא לוועדות שיפוט מטעם איגודי השידור של כל מדינה), ויותר מכך מה שדמותה מסמלת, שינו את האירוויזיון.
אחריה, התחרות איבדה את התום (ואת הבתולין) ועברה שלב לעידן האצטדיונים, הנוצץ והראוותני, מכירה בכוח ובמשקל הסגולי של הקהילה הלהט"בית, כמבצעים וכמשתתפים, כקהל יעד וכחסידים המושבעים ביותר של התחרות.
היא, אגב, בישרה את עידן הפלייבקים התזמורתיים באירוויזיון, בהיותה המשתתפת הראשונה שוויתרה על השירות של תזמורת ומנצח.

בתמונה: דנה אינטרנשיונאל והשיר "דיווה". צילום: עינת אנקר.

1999, ירושלים, ישראל (29 במאי)
הפוליטיקה המקומית חירבה את אופוריית הניצחון של דנה, כשהתעקשה לארח את האירוויזיון בבירת הנצח של העם היהודי, במקום לשלוח אותו כבר אז לתל אביב. למרבה המזל, השתתפו בו רק 23 מדינות, מספר שאיפשר להתגבר על איסור עבודה בשבת קודש, בכלוב הקטן והמיושן למגמה המתפתחת, גם אם עבר שיפוץ של בנייני האומה (או מרכז הקונגרסים בשמו המעודכן). בגלל החלל הקטן (3,100 צופים ביום חול, רק אלפיים ביום חג כאירוויזיון) אישר ה-EBU, בהסכמת המדינות המשתתפות, לוותר על פיט לתזמורת, ומאז התקדים הירושלמי חדלה תזמורת ללוות את התחרות, כשהמשתתפים רשאים להיעזר בפלייבק אינסטרומנטלי, אך לא קולי.

ישראל שלחה לתחרות, כהמשך לשיטה המוצלחת של שנה קודם, בחירה של ועדת שופטים (שגם בה ישבתי). הפור נפל על להקת "עדן", ארבעה זמרים (האחים אדי וגבריאל בטלר מקהילת השחורים העברים מדימונה, והזמרים ילידי הארץ דורון אורן ורפאל דהן) ועל שירם "יום הולדת" (שנכתב במשותף על ידי גבריאל בטלר, ג'קי עובד, יעקב למאי ומשה דץ). זו הייתה הפעם הראשונה שבה זמרים שחורים ייצגו את ישראל בתחרות. 

כדי ללמד על ממדיו של האולם, נזכיר שהאקט האמנותי שפתח את התחרות התקיים מחוצה לו, למרגלות הר ציון על רקע חומות העיר העתיקה, וגם התוכנית האמנותית – שבה שילבה דנה אינטרנשיונל ביצוע לFree של סטיבי וונדר עם מחרוזת "דרור יקרא" – בכלל צולמו שבועיים קודם לכן, בשכונת ממילא. אירוויזיון זה ייזכר בגלל התמוטטותה של דנה אינטרנשיונל תחת כובדו של פסלון הפרס – חנוכייה קינטית שעיצב הפסל יעקב אגם – רגע לפני שהעבירה אותו לידי הזוכה. 

2000, שטוקהולם, שוודיה (13 במאי)
הפאדיחה הגדולה ביותר בתולדות השתתפות ישראל באירוויזיון - הנזקפת ללהקת "פינג פונג" ולשיר "שמח" - יכולה הייתה להימנע לו המפיק חיים מלובן ז"ל, יו"ר הוועדה לבחירת נציג ישראל לאירווזיון לשנת 2000, היה מקשיב לי ומקבל את עמדתי, כחבר אותה ועדה – נוסחה שנוסתה בהצלחה בשנתיים הקודמות, וכשלה בשנה זו.

דיוני הוועדה, שבה ישבו גם הזמר והמוזיקאי אביהו מדינה, העיתונאי גל אוחובסקי והסופרת עירית לינור בין היתר, נקלעו למבוי סתום בהיעדר הסכמה בין חבריה לגבי השיר הראוי. הצעתי למלובן לנסח החלטה לפרוטוקול שלפיה לא נמצא שיר ראוי בין השירים שנבדקו ולבקש תוספת של שבועיים, שתאפשר ליוצרים נוספים להגיש הצעות חדשות. מלובן, שחשש מפני סד הזמנים (למרות שנותר זמן עד למועד הסופי), ויותר מזה - מפני מראית העין שתיווצר, לחץ לבחור שיר ויהי מה. והמה הזה נתפס כ"רע במיעוטו". בניגוד לעמיתים ש"מאשימים" את אוחובסקי בדחיפת השיר, בהיותו חבר של יוצריו, אני מסרב להיות שותף להם, כיוון שהוועדה ככלל אישרה את הבחירה. עם זאת, קשה לי להסביר איך הפך בן זוגו הקולנוען איתן פוקס לבמאי של השיר בתחרות עצמה, שהתקיימה ב"גלובן" שבבירה השוודית, קומפלקס ספורט והוקי קרח, 18 אלף צופים.

נכון לאותם ימים הוגדרה הבחירה האומללה כפתחון פה לפופ האלטרנטיבי התל אביבי, ועל אף חן מסוים בשיר שכתבו העתונאים רועי (צ'יקי) ארד וגיא (גיאגיא) אסיף והמוזיקאי רונן בן טל, הוא הלך לאיבוד מול הלעומתיות הגורפת שיצרו מחבריו, שהלכו עם אמת מעושה ולא ניסו להנמיך את גובה הלהבות, בפרשנות פורנוגרפית ופוליטית למילים של "שמח". עד כדי כך, שרשות השידור ביקשה למנוע את השתתפותם באירוויזיון או לחלופין להסיר ממנו את חסותה, אמצעים שנדחו על הסף על ידי ה-EBU ותקנוניה. 

גם עם השיר הכי גרוע ישראל ליקטה נקודות, 7, שסייעו לה לסיים במקום ה-22 (מתוך 24 ) כשהיא מקדימה – לא להאמין – את צרפת ואת בלגיה. בישועה הבלתי צפויה אשמות פורטוגל (6 נקודות) וצרפת (נקודה אחת).

2001, קופנהגן, דנמרק (12 במאי)
לא האירוויזיון המוצלח ביותר, אבל הגדול מכולם, בהתחשב במספר הצופים שנכחו בו. התחרות התארחה בפארקן סטדיום, אצטדיון הכדורגל הלאומי - והמקורה - של דנמרק, בנוכחות 38 אלף צופים. מספר חסר תקדים שספק אם יצליחו לשחזר אותו. בהתאם לממדיו, המופע היה נדיב בשימוש בתאורה ובעזרים פירוטכניים, שהולידו תצוגה ויזואלית מרשימה ועוצמתית.

דווקא הנציגות הישראלית הייתה חיוורת. הזמר טל סונדק והשיר "אין דבר" של שמרית אור ושל יאיר קלינגר, שגברו על מיכל אמדורסקי ולהקת חמסה בקדם אירוויזיון של אותה שנה. הזמר והשיר לא הותירו רישומם על צופי האירוויזיון, שדירגו אותם במקום ה-16, עם 25 נקודות, שהיו אמורות להרחיק את ישראל מן התחרות בשנה שלאחר מכן. אולם ניקוד גבוה מצטבר מן השנים הקודמות (במיוחד 98 ו-99) השאיר אותנו במסגרת.

2002, טאלין, אסטוניה (25 במאי)
דווקא שרית חדד, שהגיע לאירוויזיון על תקן של זמרת לאומית מתהווה, קעקעה את הנחיית רשות השידור לשיר בעברית, וביצעה את "נדליק יחד נר", של יואב גינאי ושל צביקה פיק (יוצרי דיווה) בעברית ובאנגלית, מגמה שרק תגבר ותתחזק בעתיד. חדד קיבלה את הכרטיס לאירוויזיון בהבנה שמגיע לה ושהגיע תורה, והשיר נבחר על ידי ועדת מומחים מבין ארבעה שירים שהגישה לשיפוטם.

במפתיע, השתתפותה של חדד לוותה בלא מעט תקריות אנטישמיות. נציגת דנמרק ירקה על ברכה להצלחה ששרית שלחה לה, פרשן שוודי ליווה את הצגת שירה באמירה אנטי-ישראלית, נציגים אחרים גילוי עוינות בשימוש משותף במעלית המלון שבו התאכסנה. ללא קשר, אך נוסף על כך, התבקשו הנציגים הישראלים על ידי אנשי הביטחון שצורפו למשלחת, להצניע סממנים ישראליים-יהודיים. 

מכל המשלחות הישראליות עד אז, זו של שרית חדד הייתה המסודרת והמתוקתקת ביותר. זו הייתה גם הפעם הראשונה בתולדות ישראל בתחרות שבה המשלחת קיימה קבלת פנים ומסיבת היכרות של הזמרת למשתתפים האחרים ולתקשורת הזרה. 

האמת היא שאת מנוחתו של גואטה הטרידה דילמה כלכלית נכבדה. הוא תהה אם יצליח לקפוץ לישראל בין החזרות, כדי לא להפסיד את הופעות יום העצמאות שחל באותו שבוע, או לוותר עליהן בכאב לב. לבסוף, הסתפק בהופעת חג מיוחדת, קצרה אך מאוד מרגשת, בפני הקהילה היהודית המקומית במרכז מקומי של הסוכנות. חדד סיימה במקום ה-12 עם 37 נקודות, וה-EBU פרסם תקנה חדשה שלפיה חובה על פרשנים לשמור אובייקטיביות ונייטרליות בשידוריהם (אחרת לא יקבלו אקרדיטציה).

2003, ריגה לטביה (24 במאי)
אם שרית חדד הייתה כבר זמרת לאומית בייצגה את ישראל, מועמדותו של ליאור נרקיס - שנבחר בידי ועדה מסדרת - כזמר "מזרחי" ראשון לאירוויזיון (אם לא נחשיב את יזהר כהן ואת עפרה חזה) הייתה בגדר אפליה מתקנת. גם הוא נדרש להכין ארבעה שירים לקדם פרטי, ומביניהם נבחר "מילים לאהבה" של יוסי גיספן ושל יוני רועה.

נרקיס, שהיה לכוכב מקומי שנתיים קודם לכן בזכות הדואט "לכל אחד יש" עם שלומי שבת, השקיע משאבים בתחרות וגייס את הבמאי צדי צרפתי להעמדת השיר, אולם גם הוא לא יכול היה להושיע מעבר למקום ה-19 (עם 17 נקודות) מבין 26 מדינות. למשלחת הצטרפו גם הוריו של נרקיס וכמה מחבריו, שניסו להעניק לו אווירה ביתית, אך נתגלו בקלונם מארחים נערות ליווי מקומיות בחדריהם. תוצאת האירוויזיון הייתה מכה לפנים לנרקיס ולרשות השידור, אבל היא לא מנעה מהקריירה שלו מלנסוק.

2004, איסטנבול, טורקיה (15 במאי)
בעקבות זכייתה הראשונה של טורקיה, התארחה התחרות בהיכל הספורט אבדי איפקצ'י, המוכר היטב לאוהדי הכדורסל של מכבי תל אביב. הזמר דוד ד'אור, שלא הצליח להשיג תמיכה מספקת שנה קודם לכן, קודם לעמדת נציג ישראל בהחלטת ועדה, כשאת ארבעת שיריו הוא הציג - כמה סמלי - במחצית משחק כדורסל ששודר בערוץ הראשון. "להאמין", הזוכה, נכתב על ידי הזמר עצמו בשיתוף עם המעבד והמפיק המוזיקלי עופר מאירי.

לנוכח ריבוי המדינות המעוניינות להשתתף (36 בסך הכול) בתחרות, הייתה זו הפעם הראשונה שבה התקיים שלב מוקדם, של חצי גמר עם 22 משתתפות, שממנו עלו עשר הראשונות לשלב הגמר. זו הייתה גם הפעם הראשונה (ולא האחרונה, למרבה האכזבה) שבה ישראל "עפה" בחצי הגמר. לפי שיטה זו, ששוכללה בטרם התקבעה, משתתפות חצאי הגמר מצביעות ביניהן לבין עצמן, אולם בשלב הגמר מצביעות כולן, גם אלה שהודחו.

גם שינוי של הרגע האחרון בהרכב זמרי הליווי שלו לא מנע אכזבה מרה מהזמר, שהגיע לאיסטנבול עם הרבה ציפיות בזכות המוניטין הבינלאומי שלו. אולם את הגמר כבר ראה מהבית, בישראל. 

2005, קייב, אוקראינה (21 במאי)
זכייתה המסחררת של הזמרת רוסלנה והשיר "ריקוד פראי" הביאו את האירוויזיון לקייב בשיאן של גאווה והתעוררות לאומית, לאחר הצלחתה של המהפכה הכתומה שהעלתה לשלטון נשיא פרו מערבי במקום חסיד רוסיה.
הפיכה דומה, על חשבון אותו נשיא פרו רוסי, תעלה לאוקראינים בעוד תשע שנים באיבוד חצי האי קרים לפולש הרוסי.

שירי מימון, הכוכבת הקטנטונת והאמביציונית של "כוכב נולד", נפלה טוב לאוקראינים עם בלדת האר.אנ.בי. העוצמתית "השקט שנשאר", שחיבר פיני ארונבייב בשיתוף עם אייל שחר. לתחרות נרשמו 39 מדינות ומימון, בהתמסרות סוחפת, צלחה חצי גמר של 25 מדינות כדי להיות בין עשר המאושרות שהעפילו ממנו לגמר בספורט פאלאס שלצד האצטדיון הלאומי בקייב.

בגמר "התקוטטה" מימון עם רומניה, עם לטביה ועם מולדובה על המקום השלישי, ולבסוף סיימה במקום הרביעי המכובד. גם לשמלה הנהדרת, עם שובל מלכותי ובלתי נגמר שהאריך את קומתה של הזמרת, פרי עיצובה של אושידה, היה חלק לא מבוטל בהישג הפנטסטי של שירי.

בתמונה: להקת חלב ודבש והשיר "הללויה". צילום: משה מילנר.

מחוץ לתחרות, הרגע המרגש ביותר שחוותה המשלחת הישראלית היה ביקור מצמרר בבאבי יאר, גיא הצלמוות ואתר הקבורה של 150 אלף נרצחים, בהם חמישים אלף יהודים אוקראינים, שנורו למוות על ידי הנאצים ועוזריהם המקומיים בשלהי קיץ 1941.
להסתובב בקרחת היער המוריקה והשלווה ולהעלות על הדעת את הרוע האנושי המזוויע היו חוויה קשה, אך גם מזינה בתעצומות נפש, המוצלח ביותר של ישראל מאז דנה ודיווה ועד נטע וטוי.

הכתבה פורסמה במגזין "החיים הטובים".

ליצירת קשר עם עמוס אורן
יש למלא פרטים ונחזור אליך בהקדם

Loading...

מומלץ להתפנק עם הטבות חדשות

{{PRODUCTID.NAME}}

{{ProductId.Website_ShortInfo}}

מומלץ להיפגש כאן

iconfinder-time-24-103169-1.svg

{{ProductId.Date}}

iconfinder-map-pin-location-2546981.svg

{{ProductId.Location}}

מומלץ לטייל במקומות חדשים

iconfinder-time-24-103169-1.svg

{{ProductId.Date}}

iconfinder-map-pin-location-2546981.svg

{{ProductId.Location}}

הצטרפו לרשימת 
התפוצה שלנו

Loading...