"פוזי", אלבום האולפן השלישי של אריק איינשטיין כזמר וכיוצר מוביל (אחרי "שלישיית גשר הירקון" ו"החלונות הגבוהים"), ראה אור בקיץ 1969, ונחשב עד היום לתקליט הרוק העברי הראשון.
האלבום, ששמו הוא כינוי החיבה של אלונה, רעייתו הראשונה של איינשטיין, משקף את חיפושיו העקשניים של אריק אחרי צליל חדש למוזיקה שלו. בשפה מכובסת אפשר לכנות את התוצאה כאקלקטית, אבל אם להודות על האמת "פוזי" הוא אלבום מבולגן, לא אחיד ברמתו, ובין 11 היצירות שבו גם כמה מיותרות ולא שייכות.

בעיקר מנציח האלבום רגע מכמיר וחמקמק, במעבר מן הסיקסטיז (שהגיעו לעברית באיחור) לסבנטיז (שהקדימו להגיע), בערגה של כל-זמר ישראלי דאז (ובדיעבד ה-זמר הישראלי של כל הזמנים) אל המוזיקה הפופולארית שהתנחשלה בעולם, ובישראל נשמעה רק ברדיו (ובסצינת המועדונים של רמלה ורחוב המסגר).

לא מפתיע למצוא לצדו של איינשטיין, בניפוץ תקרת הזכוכית, את להקת הצ'רצ'ילים המיתולוגית, מחלוצות הרוק בישראל.

הזמר, שעבד עד אז עם מוזיקאים כדוד קריבושי (האיינשטיינים), אלכס וייס או אלברט פיאמנטה (הברנשים של פיאמנטה), חקר והתמסר ב"פוזי" לסאונד פופי חדשני, בהשפעות ברורות של הביטלס, סיימון וגרפונקל, קצת דילן ולא מעט פסיכאדליה, שאותן מיתן לרוק מרוכך, בצלמו.

במיוחד עזר לו בכך המוזיקאי מישה סגל, שהלחין חמישה (ועיבד שישה) משירי "פוזי", רובם ככולם נדחקו לצדו השני של האלבום (מן הסתם כתוצאה מהפסקת העבודה בעיצומה):
המחאה הנוקבת והמפתיעה "פראג" (שלום חנוך) שביצע איינשטיין בפסטיבל הזמר והפזמון באותה שנה, "כמה חם" הקייצי לנצח (איינשטיין), "חיי האהבה של הכלבה עליזה" שניתן היה לוותר עליו כבר אז (יהונתן גפן), "ילדה ציור" המתוק והמקסים (גפן), "אברהם ושרה" שתיזז כיף ביטלסי ביידיש של איציק מאנגער אך לא מתחבר לאלבום; והקינה המיוסרת והמרגשת של "היה היה" (שכתב ושר איינשטיין לזכר זיגי סקרבניק, המעבד ונגן הקלידים של החלונות הגבוהים), רקוויאם קודר ומרהיב שהקדים את זמנו. 

הצד הראשון, הרוקי, הוא שיטביע חותם משמעותי לעתיד לבוא על הדרך של איינשטיין.

בהתווייתו שותפים שמוליק קראוס כמלחין, וחברי הצ'רצ'ילים ושלום חנוך כמעבדים. "אחינועם לא יודעת" גרסתו (המוצלחת יותר מהמקור הצ'רצ'ילי) של גפן ל"When you are gone" של רוב האקסלי,
"כשאת בוכה את לא יפה" מאבני היסוד של הרוק הישראלי (קראוס/גפן), "היה לנו טוב, נהיה לנו רע" שכתב איינשטיין בעקבות "הבלדה על ג'ון ויוקו", שהיה נכון לתקופתו אבל היום נשמע קצת פאתטי. "אצו רצו גמדים" (מרים ילן שטקליס/קראוס) שיופיו וקסמו הובילו אלבומי ילדים מופלאים של איינשטיין, ו"ארץ ישראל" (איינשטיין את קראוס) שנשמע כקלסיקה ארצישראלית שהקדימה את זמנה, אבל היא בעצם הספד אוהב ונוגע ללב של בן הארץ.

גם חמישים שנה אחרי, אי אפשר שלא להתרשם ולהתרגש מהאווירה הייחודית והחד פעמית בהקלטות של "פוזי". תולדה של מפגש מרתק של יוצרים, מעבדים ונגנים סקרנים שהסתייעו בכלי נגינה חדשניים, בשיטות נגינה לא מוכרות ובטכניקות אולפן מתקדמות נכון לאותם ימים. 

אגב, בצילום עטיפת האלבום, בעיצובו של הגרפיקאי דוד טרטקובר, נראים אריק איינשטיין ובתו שירי.

הכתבה פורסמה במגזין ה"חיים הטובים".