לוקח זמן רב יותר להגיע ממקום למקום באוטובוס
"עדיף שאני לא אנהג. אני חם מזג וקצר רוח, ואני לפעמים יכול לעשות דברים שאני אחר כך מצטער עליהם. אני אדם בלי מסננות".
בגיל השלישי זה מתגבר. כבר אין מה להפסיד
"כן אני יודע. למרות שיש עוד מה להפסיד, תמיד. אבל אין לי סבלנות. זה העניין הגדול. ביידיש יש ביטוי נהדר: "מיט אים תוכעס אויפן טיש" (עם התחת על השולחן). את כבר בלי כל העיטורים, והקישוטים והנימוסים והתפאורות. קוצר הרוח נובע מזה שקו האופק קרוב. כשהייתי צעיר ואמרו, 'תקבל את הדירה בעוד חמש שנים,' הייתי אומר טוב, חמש שנים נגור איפה שנגור. היום לא יגידו לי דבר כזה."
מה אפשר לתקן?
"אפשר לתקן יחסים עם אנשים. אפשר להספיק עוד דברים שזנחת אותם. למשל, ספר שחשבתי שאני רוצה לכתוב אותו ולא אספתי כוח. אבל אל תצפי שאומר לך מה הספר. יש דברים שהברכה מצויה בהם כל זמן שהם סמויים מן העין. ברגע שהדבר הופך לגלוי הוא מאבד מהקסם שלו. אני מדבר אתך על דבר שאני רוצה לעשות. ברגע שאני מדבר את זה, כאילו כבר עשיתי את זה, אז למה לעשות את זה אחר כך? זו טעות של אנשים צעירים שמדברים על מה שהם רוצים לעשות. הדבר היחידי שאתה יכול לדבר עליו זה במבט רטרוספקטיבי. אני עושה זאת ואין לי יותר מדי טענות אל עצמי. לא השחתי את דרכי בניגוד לחברים אחרים שלי או מכרים או בני שיח שהשחיתו את דרכם וויתרו על אמיתות שלהם לטובת כסף או לטובת מעמד. מהבחינה הזאת דעתי קצת נוחה מעצמי".
"ילדיי לא צריכים לרצות אותי"
באר, סופר מפורסם ומעוטר, או-טו-טו בן 75, מתגורר ברמת גן עם אשתו בתיה. "היא התחילה את הקריירה שלה כמורה ועיצבה פרויקט מקסים, "מולדת על גלגלים", של לימוד אינטגרטיבי של ספרות, גיאוגרפיה וטבע לבתי ספר, תוך כדי יציאה מהכיתה וטיול.
היא הכינה תוכניות לימודים לדבר הזה, והדריכה בעצמה טיולים. בשנים האחרונות יש לה פרץ מקסים של יצירתיות, והיא מציירת נורא יפה. לא באמת כמו הפנסיונריות שמציירות אחו ואווזים אלא ממש משהו חושפני. אני מעריץ את גל הפרץ הזה שהיא עושה מאוד ברצינות".
איך נראית הזוגיות שלכם?
"אני חושב שעזרנו הרבה מאוד שנים זה לזה לממש את עצמנו. היא בטחה בי ואני בטחתי בה במובן העמוק. אפשרנו זה לזה. לא באנו ממקומות קלים. לא מהורים עשירים. אני באתי מהורים מאוד אוהבים, אבל אנשים קשי יום ולא צעירים כפי שאני מספר בספריי, וגם היא לא באה מבית קל, והצלחנו לממש את עצמנו ולגדל שלושה ילדים מענטשים".
יצא לכם טוב
"השקענו בזה. לפעמים את משקיעה וזה לא מצליח. גם את זה כבר ראינו. את צריכה להשקיע המון בלי הפסקה. אני לא מדבר על כסף אלא על השקעה רגשית, על זמן, אם כי הם טוענים שלא הייתי מספיק פנוי בשבילם. אבל אני חושב שהדבר הנפלא עם ילדים זה שהם יכולים לבוא אליך בטענות. זו מחמאה שהם מספיק חופשיים אתי ומרשים לעצמם לומר לי את זה. הם לא צריכים לרצות (to please) אותי".
הספר הזה הוא משהו אחר
"יש לך בחיים גם דברים קצרי מועד. אלה הרומנים הקצרים, הסטוצים שיש לי בזיכרון. מפגש קטן, מעניין, אינטימי, מטלטל. אתה בשנות השישים, יורד בבוקר למכולת לקנות לחמנייה, ופוגש מישהו שמספר סיפור שמטלטל אותך, אבל אין לו המשך. הוא חי אתך. מאוד אהבתי אותן, את פגישות החטף האלה. מין פגישה ברכבת או במטוס. את מספרת למי שיושב לידך הכול כי לא תפגשי אותו יותר בחיים. החוויה הזאת והפגישות האלה עומדות במרכז הספר החדש, "מסע דילוגים", ולכן גם קראתי לו כך. את הספר אסף וריכז חברי גדעון טיקוצקי. הוא אסף מאמרים שפרסמתי לאורך השנים וגם סיפורים ואנקדוטות שרשמתי על מסמכים שהיו אצלי".
אפשר לומר שזה ספר שמסכם את חייך? הגענו לסוף?
(מגמגם) "את יודעת מה? יכול להיות שזה באמת אחד הדברים שעמדו לנגד עיניי ברגע הזה. כמי שקורא עיתונים ישנים, כמי שחלק גדול מזמנו מבלה בעיתונות העברית ההיסטורית, אני רואה אילו אוצרות אדירים וגנוזים קבורים בעיתונות. את מופתעת בכל פעם מחדש מדברים. הכול כתוב, כמעט אין סודות. אני רציתי את הספר, וגדעון עזר לי בזה. לספר יש חיים יותר ארוכים מחיי הרגע של העיתון, והכוח של הסיפורים הוא שהם מקובצים יחד. אז נכון, בהקשר של הזיכרון והסיכומים, יש דברים שקראתי וששימחו אותי כי זכרתי את החוויות, אבל לא זכרתי איך היו כתובות".
באר נולד להורים מסורתיים בירושלים. את שם נעוריו, רכלבסקי, החליף לבאר. "לא תכננתי להחליף את שמי, אבל כשהייתי בצבא עבדתי בעיתון צבאי והחלטתי לכתוב מאמרים בעיתון אזרחי ולהרוויח קצת כסף, כי אימא שלי הייתה במצוקה ונהגתי לשלם לה את הביטוח הלאומי. כתבתי מאמרים בעיתון עומר על פרשת השבוע. הגיעו שלושת הצ'קים הראשונים ולא ידעתי מה לעשות. כתבתי את המאמרים תחת השם באר, שהיה פרוביזורי. אחרת הייתי צריך להעביר את הטקסטים בצנזורה הצבאית. לא יכולתי לפדות את הצ'קים. הלכתי למשרד הפנים ושיניתי את השם לבאר. אבל אם את שואלת מי אני - אני חיים רכלבסקי. מבפנים אני עדיין חיים רכלבסקי".
אמו, של חיים, בת היישוב הישן, איבדה את אמונתה באלוהים ושמרה על בית יהודי; אביו החל את חייו כיהודי לא דתי ברוסיה.
"הם היו יהודים ריטואליים", הוא אומר. "אבא נהג ללכת לבית כנסת, אימא הדליקה נרות שבת והם לא חיללו שבת, אבל הם לא היו אדוקים בדתיותם. בשלב מסוים החלטתי שהדרך שלהם היא הדרך הנכונה. אחרי ששניהם כבר לא היו בעולם השלתי את הכיפה מעל ראשי, אחרי רצח רבין. זה היה קשור במיאוס. באחד המקומות שהתפללתי בהם בשבת אחרי רצח רבין, מישהו הרים כוס ברכה ליגאל עמיר או לרצח, ואני הבנתי שאני לא שייך לשם. מהשמיים ירד שק עם כמות מסוימת של כיפות. אני רואה שבכל פעם שיש רוצח, אנס, או גנב, הוא מופיע בבית המשפט עם כיפה. כדי לעזור לאנשים האלה, החלטתי שאני שם את הכיפה שלי בצד והם יכולים לקחת אותה".
לבתיה אתה נשוי. כבר כמה זמן?
"איך בתיה אומרת? על רצח משולש כבר הייתי יוצאת לחופשי. אנחנו נשואים 53 שנים".
ומהו סודכם?
"בעיניי - היכולת לוותר והיכולת לראות מעבר לצרכים שלך גם את הצרכים של בת הזוג שלך, היכולת לראות אותה וגם היא רואה אותי ואת הצרכים שלי. צריך גם מזל".
אומרים שמזל זה מיתוס
"פגשתי סטטיסטיקאי ושאלתי אם אפשר להוכיח מבחינה סטטיסטית את קיומו של אלוהים. הוא אמר, 'אני לא יודע, אבל אם יש אלוהים, הדבר שהוא ברא זו המקריות'. מזל זה חלון ההזדמנויות שנפתח פתאום, תיכף נסגר, ואתה יודע לנצל אותו ולהיכנס. גם הניסים הם כאלה. צריך לדעת שגם מהדבר הזה יש מרכיב מסוים."
באר מתרגש להחזיק ספר חדש שכתב, "ממש כמו בהתחלה", ומודה שהוא נהנה מהדברים הקטנים. "לחם טוב, מלא, לא מהלחמים האחידים. אני נהנה משמן זית כתית. אני אוהב לשתות שמן זית. זה המאכל האהוב עליי, עם גבינה ולחם. אני אוהב להכין לי קפה במקינטה, פחות אוהב קפה הפוך. אני אוהב אבטיח בלי לקלקל אותו עם דברים אחרים".
בקיצור, אתה אוהב לאכול
"אני אוהב גם לחזור לאותו מקום פעמיים. בתיה ואני היינו עכשיו בווינה והדבר שהכי הייתי רוצה לעשות זה לנסוע לעוד כמה ימים לווינה. אני כבר מכיר אותה ויודע איך הרכבות עובדות".
אבל אתה אף פעם לא תהנה את אותה הנאה כמו בפעם הראשונה
"זה נכון. זאת הפנטזיה, ובאמת לא תמיד היא עובדת".
הכתבה פורסמה במגזין "החיים הטובים".
צילום: גדי אוהד.
