לוח הופעות של זמרת הסופרן הילה בג'יו עד חודש יוני הקרוב נראה כך: שני תפקידים בהפקה חדשה של האופרה Le Grand Macabre מאת ליגטי באופרה של דרזדן; הופעה עם הפילהרמונית של מינכן ב"בודד אשוב מן הלילה" מאת המלחין הישראלי אייל אדלר למילים של דויד פוגל; 11 הופעות עם הרביעייה הירושלמית באולמות הנחשבים של פריז, אינסברוק, וינה, המבורג, לייפציג, פירנצה, מדריד, דרזדן, קלן וציריך; בארץ תופיע עם הסימפונית ירושלים, הקאמרטה הישראלית והסימפונית חיפה, ובתפקידים ראשיים בשלוש הפקות באופרה הישראלית: אידומנאו מאת מוצרט, לה טרוויאטה מאת ורדי ומסע חורף מאת שוברט.

מקור שם משפחתה בׇּגׇ'יוֹ הוא בפורטוגל בעיירה שנקראה בג'ה. המשפחה הגיעה לכאן במאה ה-18. הילה, דור 12 בירושלים, נשמה מוזיקה מן הילדות. היא הייתה חברה במקהלת אנקור ולמדה בתיכון שליד האקדמיה. "שיעורי פסנתר קיבלתי מגיל 8. תמיד הייתי קודם מוזיקאית ואחר כך זמרת", היא מספרת ומזכירה את פסק הזמן המוזיקלי הראשון שלה בימי השירות הצבאי. "רציתי להיות כמו כולם אז לא נבחנתי ללהקה צבאית". 

להקשיב לרחשי הלב
ניסיון אופראי ראשון היה לבג'יו עוד כנערה במקהלה. "שרתי תפקיד של אחד הנערים בחליל הקסם", נזכרת בג'יו. "זובין מהטה ניצח, ג'ונתן מילר ביים. אבל את הדחיפה להיות זמרת אופרה קיבלתי אחרי שראיתי אופרה בפסטיבל ישראל. אתה יודע, היינו חבורה של תיכוניסטים אוהבי מוזיקה. כסף לא היה, אז התפלחנו. התגנבנו למשרדי 'טלעד' בתיאטרון ירושלים, ומשם לאולם הגדול. ראיתי אז את לה בוהם. זו הייתה אהבה מיידית. מיררתי בבכי. ידעתי ששם אני רוצה להיות. אני רוצה לרגש, לגרום לאנשים ליהנות, לבכות. לחוות את מה שאני חוויתי. אבל הייתי נערת מקהלה, לא זמרת אופרה. היה לי צליל ראש טבעי, וזהו. אז אחרי הצבא חזרתי ללמוד".

המשפחה אהבה את הרעיון?
"סבתא רצתה שתהיה לי עבודה מסודרת, שאהיה בצהריים בבית, שאגדל את הילדים. הלכתי לאקדמיה. לאט-לאט התפתחו הקול והגוף.

"גם אחרי לימודים אצל אגנס מסיני, שרתי מוזיקת בארוק ואורטוריות, אבל המטען האופראי היה קטן: ארבע אריות, קצת מוצרט, קצת דוניצטי. עם המטען הזה הגעתי להיבחן לסטודיו של האופרה. המוזיקאי הראשון שבחן אותי היה ירון וינדמילר (זמר ומורה), אחר כך הצטרפו המנצח אשר פיש ואנשי ההנהלה. התקבלתי. שם למדתי גם לשחק, לעמוד על במה. התפקיד הראשון שקיבלתי היה קטן, בהלנה היפה; התפקיד השני, כבר תפקיד של ממש, היה אולימפיה בסיפורי הופמן. התפקיד השלישי היה דספינה בכך עושות כולן. הקהל אהב אותי, הביקורת החמיאה. בדיעבד, מה שלומדים היטב בתחילת הדרך נשאר איתך לאורך זמן. מאז חזרתי כמה פעמים לדספינה בבימויים שונים, ולאחרונה עשיתי את התפקיד בהפקה של במאי הקולנוע אטום אגויאן וזה יושב עליי כמו אז, בהתחלה. 

"אחרי ההצלחות הראשונות רציתי להמשיך ללמוד. לעשות את סיבוב האודישנים שכולם צריכים לעבור. הגעתי לברלין וראיתי שהסצנה לא מתאימה לי. אני ישראלית שורשית מאוד, ביתית. זה לא בשבילי. לא זרמתי. בינתיים בעלי קיבל עבודה באזור שטוטגארט. הוא בהייטק. חיינו היטב. משכורת, דירה נחמדה. אמרתי לו, 'אורזים. אין סיכוי שאשאר כאן. לא יכולה לחיות פה, זה דיכאון'. הייתי צריכה לחוות את זה כדי לדעת מה אני לא רוצה. גם היום, כשזמרות צעירות שואלות אותי, אני אומרת להן, 'כל אחת שונה. יש מי שאוהבות להיות לבד, אחרות אוהבות להיות בחו"ל; יש שאוהבות להיות על המזוודות, אחרות רוצות חוזה קבוע בבית אופרה, לא לנדוד. כל אחד צריך להקשיב לרחשי לבו".

להגיע תמיד מוכנה
השיחה עם בג'יו מתקיימת טלפונית בהפסקה בין החזרות לקראת הפקה החדשה בבית האופרה של דרזדן - יצירה של גיאורגי ליגטי שעליה ינצח באמצע החודש עומר מאיר ולבר. "לפני שלוש שנים", מספרת בג'יו, "שרתי עם ולבר והפילהרמונית הישראלית בפסטיבל דרזדן בהפקת ענק של הסימפוניה השמינית של מאהלר. מנהל האופרה היה שם, התרשם והזמין אותי לאודיציה. אופרה תובענית. התווים הגיעו רק שבועיים לפני האודיציה. למען האמת זה קצת מטורף להכין תפקיד, בעצם שני תפקידים, בזמן קצר כל כך".

אז איך מתכוננים?
"אני תמיד עובדת לבד, כלומר לימוד התפקיד, הטקסט, השפה, הכנת המוזיקה - את כל זה אני עושה לבד ואני מגיעה למאמן (קואוץ') כשאני מוכנה. יחד אנחנו עובדים על צבעים, על ניואנסים, על פראזות ועל סגנונות. עבדתי עם יעל קרת. הגעתי לאודיציות בגרמניה מוכנה יותר מן הפסנתרן שליווה אותי באודיציה. הוא מאוד הופתע. הייתי הזמרת היחידה שבאמת הגיעה עם תפקיד מוכן. כל יתר הזמרים הביאו לאודיציה יצירות קרובות, אבל לא את היצירה עצמה".

מה זה אומר על הילה בג'יו?
"שאני תמיד באה מוכנה, בייחוד בתפקיד כזה. אי-אפשר להביא דבר ליד, כי המוזיקה הזאת לא דומה לשום דבר מהרפרטואר שלי". 

את עושה הרבה מוזיקה חדשה יחסית.
"נכון, זאת אני. אני מחפשת כל הזמן אתגרים. אוהבת לגעת בהרבה סגנונות, לא רק באופרה; גם מוזיקה קונצרטנטית, גם מוזיקה מודרנית. אני רואה חשיבות רבה לקדם את המוזיקה המכונה 'מודרנית'. המירכאות נובעות מכך שהקהל עדיין סגור במאות ה-18 וה-19. באמת יש המון מלחינים, גם ישראלים, שמחברים יצירות נפלאות. אולי לא הכול לטעמנו, אבל צריכים להיחשף לזה כדי שתהיה לנו האופציה לדעת מה טוב ומה לא טוב. התבקשתי לעמוד בראש חבר שופטים לתחרות בינלאומית חדשה לזמרים על שמה של אנט סלין, שתתקיים בעוד שנה וחצי. עמדתי על כך שכל המתחרים יכללו בתחרות יצירה ישראלית, מתוך מבחר שכולל יצירות חדשות של ותיקים כמו אהרן חרל"פ, עודד זהבי, אלה שריף, דינה סמורגונסקיה, עמוס אלקנה ובועז בן-משה, וצעירים יותר כמו יורי ברנר, טליה עמאר, נעה הרן, סירין אליס ונעמה תמיר. חשוב מאוד שנכיר אותם".

לשמור על חוסן
עד כה ביצעה הילה בג'יו 34 תפקידים אופראיים ועבדה עם במאים ומנצחים ישראלים, וגם עם אחרים. בברלין היא הופיעה עם דניאל ברנבוים כשניצח על "פיירו הסהרורי" מאת שנברג. "זו הייתה חוויה מיוחדת במינה", נזכרת בג'יו. "בחזרות ראיתי שהוא מנצח על היצירה בעל פה, אבל לי הייתה בקשה לשנות כניסה באחד השירים. עבדנו על זה, ובקונצרט ראיתי שהוא מגיע ללא התווים. אני הייתי לחוצה - איך הוא יזכור את מה שביקשתי. עד לאותו שיר חששתי, אבל ברנבוים זכר את בקשתי והכול התנהל למישרים". 

"בזמן העבודה לא חשוב היכן נוצרים קשרים", מדגישה בג'יו, "אבל בדרך כלל אלה קשרים קצרי מועד, וכמובן שעם ישראלים שפוגשים קל יותר". 

באיזה שלב הרגשת שאת זו שמחליטה מה לבצע ולא נענית לכל הצעה?
"אני יכולה להגיד לך מה החלטתי שאני לא עושה יותר. אני לא נוגעת יותר בבארוק. זו תקופה שמבחינה קולית פחות מתאימה לי, ויש בארץ מספיק זמרי בארוק מצוינים. זה ז'אנר שלא מתאים לקול שלי, שהוא יותר כבד. אני מאוד אוהבת ששומרים נאמנות לתקופה המותאמת לקול. 

 יש תקופות קשות בעבודה הרציפה?
"הביזנס קשה. אם תדבר עם חברים קרובים שלי הם יגידו לך שבכל שבועיים אני מודיעה להם ש'די! זה נגמר!' אילו יכולנו לעסוק רק במוזיקה זה היה נפלא. אבל היום צריך להתעסק בכל כך הרבה דברים שאינם מוזיקה, ומגיעים למצבים מייאשים. זה מקצוע מתוקשר עם הרבה קליקות ומאפיות ויחסי ציבור. זמרים משלמים היום מאות ואלפי יורו ליח"צנים ולחברות פרסום. דרך מתישה. כל עולם המדיה, ההקלטות, הדיסקים. היום, לצערנו, הקול הוא כבר לא במקום הראשון. רואים יותר ויותר זמרות שאולי יש להן קול טוב אבל נראות לעתים כמו דוגמניות ששרות. אני מקשיבה ולא חווה מהן אמנות. אבל זו ביקורת כלפי התעשייה. 

מה לגבי קליקות ותדמית? הפנים שלך הופיעו ברחבי הארץ בכרזות השיווק של האופרה הישראלית.
"אני לא אנונימוס, אבל מחוץ לעולם האופרה בישראל אף אחד לא מכיר אותי. אין עולם זוהר באופרה. באירופה זה קצת אחרת. אם אתה לא זמרת האופרה אנה נטרבקו - לא יזהו אותך גם שם".

צריך תמיד להזכיר לכולם, שבשונה מזמרי הפופ, אתם שרים ללא הגברה, רק עם מה שיש בגוף. איך את שומרת על הקול? 
"אני משתדלת לעשות פעילות ספורטיבית, כי להחזיק תפקיד ראשי דורש המון סטמינה (כושר עמידה, חוסן גופני), וגם הגיל משפיע. עובדים על השרירים, על הסרעפת. הכול חייב להיות בשיא הכושר. אז תמצא אותי בחדר כושר או עושה פילאטיס. ביום של הופעה לא אוכל דברים שומניים - שוב הסרעפת, וזמרים בדרך כלל סובלים מרפלוקס. כל אחד מאיתנו גם צריך לחשוב על החברים על הבמה כששרים דואט - לא צריך להריח מה אכלת כמה שעות לפני ההופעה". 

 הכתבה פורסמה במגזין "החיים הטובים".