עשרה רומנים כתבה אמי עד היום (לצד שני ספרי ילדים, ספר על נשים בחברה החרדית ועוד אין-ספור סיפורי חיים שכתבה בהזמנה). עם צאת כל רומן שלה לאור, אנו, חמש אחיותיי ואני, מורגלות לקבל ממנה הודעה חגיגית על יציאת הספר ותזכורת להגיע ולקבל ממנה עותק עם הקדשה אישית.
בדרך כלל לא עובר זמן רב מקבלת הספר, עד שאמי מתקשרת לשאול: "נו, קראת את הספר? מה את חושבת עליו?"
אבל בפעם הזאת, עם צאת הרומן העשירי שלה, "שובי נפשי", משהו היה שונה. כשביקשתי עותק מהספר, שאלה באופן חריג: "את בטוחה שאת רוצה לקרוא אותו?"
"ברור, למה לא?", השבתי, אך היא המשיכה: "אולי עדיף שלא תקראי.
האמת היא שלפני שהספר יצא לאור חשבתי לכנס אתכן, הבנות, ולבקש מכן שלא תקראו אותו". לאחר שהתעקשתי, הגישה לי את הספר בחוסר חשק, והתחמקה באלגנטיות מבקשתי להקדשה אישית. חמושה במחשב ובכובעי העיתונאי, החלטתי לנצל את הריאיון ל"חיים הטובים" על מנת לברר את פשר הדבר.
אימא, למה דווקא את הספר הזה העדפת שלא אקרא?
"בגלל שהוא חושף וחשוף, כמו שנכתב בגב הספר - הגדרה שאני לא שלמה אתה. תמיד אמרו לי, 'את צריכה לכתוב על החיים שלך', ואף פעם לא כתבתי על החיים שלי כך, כמו בספר הזה. אני מתייחסת אל הספר הזה כאל כורח פסיכולוגי, הייתי חייבת לכתוב אותו ככה. אילו הייתי כותבת אותו כיום, הוא היה נכתב אחרת".
את מתחרטת על האופן שבו כתבת אותו?
"אני לא מתחרטת בכלל, אבל אני מאוד רוצה שיפרידו. מאוד קשה לאנשים לעשות את ההבחנה ביני לבין הגיבורה, ויש הבחנה, זה לא אחד לאחד אני.
לילדים, בפרט, מאוד קשה לקרוא את ההורים שלהם. הדעה שלי היא שילדים לא ממש מתעניינים בהורים שלהם כישויות נפרדות, ילדים לא אוהבים שלהוריהם יש חיים משלהם".
את הספר, שפורסם בהוצאת "עם עובד", קראתי בנשימה אחת. בשלי, אחת מגיבורות הספר, מצאתי מיד את בת דמותה של אמי, אולי יותר מכל גיבורה אחרת שנכללה בספריה הקודמים.
הספר שוזר בתוכו שני סיפורי חיים של שתי נשים: שלי, ישראלית מבוגרת, המתעמתת עם זיכרונות עברה ועם געגועיה לאישהּ המת ונסחפת לאהבה מאוחרת וסוערת; יולי, עובדת זרה מאוקראינה, המגיעה לתל אביב עם בנה הקטן ורוקמת מערכת יחסים עם מבקש מקלט מאריתריאה. בין שתיהן מחבר חוט סמוי שמתגלה תוך כדי קריאת הספר.
אני חייבת לשאול אם נכונה התחושה שעלתה בי בעת קריאת הספר, שבאמצעות דמותה של שלי ערכת מעין ניתוח וסיכום של החיים שלך - חיי האהבה שלך, האימהות שלך, שני העולמות שחיית בהם – החרדי והחופשי, ושל כל מי שאת בעצם.
"נכון שהכנסתי בספר דברים מהחיים שלי ונכון שהדמות של שלי הגיבורה היא די אני, גם מתוך מחשבה שזה ספר מסכם של חיי, אבל עדיין זו לא אוטוביוגרפיה, זה ספר, זו ספרות.
"הצרה שלי, ואני לא יודעת אם זה ייאמר בשבחי או לגנותי, שבכל ספר שאני כותבת חושבים שאני הגיבורה. עמוס עוז אמר ש'הקורא הטוב' הוא קורא שלא מתייחס לסופר ולחיים שלו אלא לספר ולחיים של הדמויות.
ברגע שאת כותבת, את עוברת סוג של הזרה, את כותבת את הסיפור שלך אבל לא על עצמך, את נהיית בן אדם אחר כשאת כותבת, זה דבר שקשה להסביר. "זה נכון אבל שהרגשתי, תוך כדי הכתיבה, שהספר הוא מעין סיכום. עכשיו לא הייתי יכולה לכתוב את הספר הזה. ספר הוא מאוד עניין של עיתוי".
בתמונה: יהודית רותם. צילום: דסי חיה שטרן.
מה היה העיתוי?
"העיתוי היה שלא כתבתי הרבה זמן ופתאום נורא רציתי לכתוב, וגם עיתוי של דברים שקורים לך ואת לא עוברת עליהם בחטף. זה עניין של מצב רוח שאת נכנסת אליו, ואת נשארת בו עד שאת מסיימת לכתוב".
איזה מצב רוח?
"מצב רוח של חשיבה, של חשבון נפש".
מה הכניס אותך למצב הרוח הזה?
"הגיל. לכל אחד יש נקודת משבר עם הגיל שלו וכל אחד פותר אותו בצורה אחרת. הספרות והכתיבה הן מקום מרפא ונהדר בשביל זה, את יכולה לכתוב ולהמציא ולברוא מה שאת רוצה, וזהו היופי של הספרות, ואם את גם עוזרת בכך לאחרים, זה בכלל טוב. הספר מתייחס להרבה נושאים שמעניינים לא רק אותי, כמו ההזדקנות והזקנה, היחס של צעירים למבוגרים, היחס למוות, היחס לפליטים, היחס לשפה העברית".
הדמות הספרותית המכונה שלי, כמו אמי, עזבה את החברה החרדית לאחר כעשרים שנות נישואים לא מוצלחים לאברך והתגרשה, ובחייה השניים הפכה לאישה עצמאית ולסופרת מצליחה.
האם גם את, כמו שלי, רואה בשני החיים הללו פריבילגיה, מתנה? הרי אנחנו יודעים היום, מלא מעט מקרים, שהמעבר בין העולם החרדי לחילוני עלול להיות קריעה מאוד גדולה.
"אני מסכימה עם האמירה של שלי. זכיתי בשני חיים, זו זכות אדירה. אילו הייתי בחברה החרדית כל החיים, הייתי אומללה. אני מכירה כל כך הרבה חרדים שהיו רוצים לעזוב את העולם הזה ואינם יכולים. אני מבינה אותם, אני חושבת שהם לא פחדנים או חלשים. מה שעבד בשבילי לא אומר שיעבוד לאחרים. לרוב האנשים יש גלגול חיים אחד, אני היוצאת מן הכלל. זו זכות גדולה ומזל גדול ואושר גדול, היום, תודה לאל, גם זוכים לחיות חיים ארוכים אז כדאי שהחיים האלה יהיו טובים. בשביל מה לחיות הרבה שנים באומללות?"
אבל לחיות שני חיים זו ברכה? לא עדיף להיוולד מלכתחילה לעולם פתוח ומקבל?
"כשהסינים אומרים, 'שיהיו לך חיים מעניינים' – הם מתכוונים לקללה. נכון, לא הייתי מאחלת שני חיים לילדים שלי, מצד שני יש לי נכדים חרדים, וכשאני חושבת אם הייתי רוצה שהם יעשו את הדרך שעשיתי, בטח שהייתי רוצה, לפחות חצי דרך, שיצאו קצת מהסגירות שבה הם חיים.
"אילו היית אומרת לי, תיוולדי בעולם נהדר ושלם, להורים נהדרים ואוהבים, וחוץ מזה יהיה לך כישרון להיות זמרת אופרה או שתהיי רופאה דגולה, אז סתם שיהיו לי חיים קלים ונוחים, לא היה מספק אותי".
הספר של אמי עוסק רבות בסוגיית הגיל. גם המילה "בגילה" חוזרת בו לא מעט פעמים.
האם גם אותך הגיל מעסיק רבות?
"הוא לא כל כך מעסיק אותי כי אני מאוד שלמה עם הגיל שלי, 76. אני מאוד אוהבת אותו. הבעיה היחידה אתו היא שהוא עלול להיות קצר, אבל מכל הגילים שהייתי בהם זה הגיל שאני הכי אוהבת. יש כאלה שמתגעגעים לילדות שלהם או לגיל שבו היו צעירים ויפים, אני לא מתגעגעת.
אני גם חושבת שלא הייתי יותר יפה בגיל הצעיר. טוב לי בגיל הזה, זה גיל של 'הזורעים בדמעה ברינה יקצורו'. את יותר חכמה, הגעת לאיזו מנוחה ונחלה, ואת רואה את הילדים שלך ומה שיצא מהם. כשהם קטנים את כל הזמן דואגת, שהם יהיו בריאים, שיצליחו. עכשיו הם אנשים בוגרים ומה שאני רואה מוצא חן בעיניי, אז למה שלא אשמח?"
ומה לגבי הזקנה? בספר אומרת שלי על הזקנה: "אנחנו כבר כתבנו את סיפור חיינו ושום דבר חדש לא יקרה לנו, מלבד המוות כמובן. עכשיו זה הזמן לתיקונים האחרונים של היצירה המרכזית, כלומר אנו עצמנו" - יש משהו עצוב בעיניי באמירה הזו.
"זה נכון, אבל מצד שני זה זמן טוב כי את יכולה לעשות את כל התיקונים והשיפורים שלא היה לך זמן לעשות קודם, כשהיית צריכה לעבוד כדי לפרנס את ילדייך וחרבות היו מונחות על צווארך. עכשיו את יותר פנויה ומגובשת, את נעשית יותר פילוסופית, מסתכלת מהצד על הדברים, זו הרגשה יותר טובה, ואם יש לך אהבה - עוד יותר טוב".
את מוכנה לגלות אם יש לך אהבה?
"כן, זכיתי לאהבה מאוד נכונה ויפה ורעננה. שנינו באים עם ניסיון חיים, עם בגרות, עם הצורך האחד בשני ועם הידיעה שאהבה זו מתנה מאוד יקרה ונדירה בגיל שלנו, אבל היא אפשרית".
מה סדר היום שלך?
"חלק גדול מהחיים שלי מוקדש לעבודה, אני כותבת ספר שלי מדי כמה שנים, וכשאני לא כותבת ספר שלי, אני כותבת או עורכת ספרים לאחרים.
חלק אחר מאוד חשוב בסדר היום שלי הוא הילדים והנכדים. העבודה מאוד יקרה לי, אבל ברגע שיש משהו שהילדים צריכים אני עוזבת הכול ועושה מה שצריך. נוסף על כך, יש הרבה פגישות עם חברות וחברים, ופה ושם סרט, וכמובן, כל דקה פנויה הולכת לקריאה".
המושג יציאה לפנסיה רלבנטי לגביך?
"לא, כל עוד שאני יכולה אני אמשיך לכתוב, כמו השחקנים שאומרים שהסוף שלהם יהיה ליפול על הבמה".
מה זה החיים הטובים בשבילך?
"שיש מספיק זמן לכל דבר, בלי לחץ או תחושת אשמה שאת מקפחת את אחד מהדברים שחשובים לך, כמו הילדים והנכדים או הקריאה או העבודה.
אם אני יכולה לעשות את הדברים שאני עושה בנחת ובלי שוט שמונף על ראשי, אלה החיים הטובים מבחינתי ואני לא צריכה יותר מזה".
על מה יהיה הספר הבא שלך?
"'שובי נפשי' הוא הספר האחרון, אם יהיה עוד ספר זו תהיה הפתעה. כרגע אני מרגישה שכל כך הרבה אמרתי בספר הזה, מה עוד יש לי להגיד?".
מה את מאחלת לעצמך לשנים הבאות?
"שאמשיך ליהנות מהילדים ומהנכדים, שכולם יהיו בריאים ושמחים בחייהם. אני מאחלת לעצמי שהאהבה הטובה שלי תימשך, ואני מאחלת לעצמי שגם במדינה
יהיה טוב, כי מה שקורה פה משפיע עליי. ובריאות כמובן".
פורסם במגזין "החיים הטובים"
