'למדתי לראות מתוך החושך אורות קטנים'

השיחה הראשונה שלנו מתקיימת כשמרים פרץ עושה דרכה לאזכרת אחיה.
"אוי", אני מתכווצת וחושבת על האישה הזאת, שאיבדה כל כך הרבה, אבל היא מיד מנחמת,
"לא, לא, לא. אל תתרגשי מהמוות. המוות הוא חלק מהחיים. אנחנו, אחרי הכול, לא צריכים להישאר פה לעד".

המשפטים הללו, מפוקחים כל כך, מודעים עד כאב, מגיעים מהאישה ששכלה את שני בניה,
סגן אוריאל פרץ ז"ל ורס"ן אלירז פרץ ז"ל, שניהם קצינים בגולני, בעת ששירתו את מדינת ישראל.
היא איבדה גם את בעלה אליעזר, שמת משברון לב כשהיה בן 56, לאחר מות בנו הבכור.
ועדיין, האישה הזאת מנחמת.

"יש רגעים, רגעי המשבר של החיים שלנו, הרגע שבו אתה מאבד את הילדים, כמו שני בניי שנפלו.
אלה רגעים שבהם יש ערעור נפשי. עולות שאלות קיומיות שלא עולות בכל יום.
שאלות על החיים, המשמעות שלהם, על המוות ועל מקום המוות בתוך החיים.
אחד הדברים שלמדתי, לצערי, לא כי רציתי ללמוד, אלא בגלל נפילת הבנים ופטירת בעלי,
אלה רגעים של 'וידום אהרון' (ויקרא, י, ג), רגעי הדממה של השאלות הגדולות של החיים".

את מעלה פה סוגיה שרק אנשים מאוד מודעים, שעשו עבודה קשה לאורך זמן, נוגעים בה.
"רגעי נפילת הבנים שלי הם רגעי הדממה, התבוננות פנימית, שאלות על החיים ועל מהות החיים ומשמעותם.
אחרת, מתי יוצא לנו לדבר עם עצמנו על החיים? אנחנו עסוקים ביומיום, בשגרה.
אחד הדברים שהבנתי הוא שהמוות הוא לא משהו זר. הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. אנחנו לא לעד כאן.
אנחנו זמניים. המוות הוא חלק מזה. כיוון שאני יודעת שזה זמני, אני שואלת את עצמי יומיום שאלות:
'מה עשיתי היום עם המתנה שקיבלתי? האם מזמזתי את החיים? האם עשיתי משהו?
חיבקתי אדם? ראיתי עיניים כבויות שזקוקות לנחמה?' את יודעת שאפשר לבזבז את החיים". 

אפשר, נכון, אבל הסבירי לי מה זה נותן לך.
"התובנות הללו, מסתבר, דווקא ברגעים שבהם אנחנו במקום הכי נמוך בחיינו, במשבר הכי גדול בחיינו,
הן המקומות שבהם אנחנו שואלים את השאלות הכי גדולות.
לכן אני לא יכולה להגיד לך שאני אוהבת את המוות הזה, הוא נורא. בעיקר מוות של צעירים,
של ילדים שעוד לא מיצו, לצערי. אבל מצד שני אני לא פוחדת ממנו, מהמוות הזה".

את, ברוך השם, עושה משהו בכל בוקר עם החיים שלך. לקחת את זה הכי רחוק שאפשר.

"לא יודעת אם זה הכי רחוק. יכולתי לבכות על מר גורלי, להאשים את אלוקים, את המדינה, את צה"ל. זו דרך.
לי חשוב לומר שאנחנו בוחרים. אלוקים לא בוחר בשבילנו איך להמשיך. אני בוחרת לקום בכל בוקר
ולהודות על מה שיש לי. למדתי, דווקא בתוך החושך, לראות את האורות הקטנים.
הרגע הכי קריטי היה כשבאו והודיעו לי על נפילת בני השני אלירז. דווקא בשעה הכי קשה הזאת
ביקשתי מאלוקים 'למד אותי, למד אותי לאהוב אותך כשאתה לוקח לי שני ילדים.
זאת לא בעיה שלי, זו בעיה שלך. למד אותי'.
למדתי לאהוב אותו דרך הנסים הקטנים. זה שאני מבינה שהכול זמני".

"לחבק ילד זה נס"
מרים פרץ, בת 65, שכלה את בניה, איבדה את בעלה ומפיצה אופטימיות לכל עבר.
היה קשה לי להיפרד ממנה אחרי הריאיון הזה. היא אישה שאת רוצה לידך. את רוצה להיות חברה שלה.
את רוצה שהיא תייעץ לך, תחזיק לך את היד, תלטף לך את הגב. אלוהים יודע מהיכן היא שואבת את הכוחות להסתכל החוצה, כשבפנים היא מתמודדת עם הנורא מכול. ולמרות הכול, האישה האופטימית, החייכנית והטובה הזאת מקדישה את חייה להנחלת המורשת היהודית והציונית, ומרצה בפני בני נוער וחיילי צה"ל.

"אני קמה בבוקר ומדברת אתך אחרי התקף אסטמה, כשלא ישנתי כל הלילה,
ואנחנו מדברות אחרי הליכה טובה, צעדה, ואני אומרת תודה - שאני נושמת, שאני רואה פריחה.
אני יודעת שיבוא יום ועיניי לא יוכלו לראות את היופי הזה. אני יודעת שיבוא יום ואוזני לא ישמעו
את רחש הגלים ולא ישמעו בכי תינוקות ורגליי יהיו כבדות ולא יוכלו לשאת אותי. אבל היום הן נושאות אותי.
תודה אלוקים. אלה נסים קטנים. זה קורה לנו יום-יום ולצערי אנחנו לא רואים אותם.
אנחנו לא מבינים שלחבק ילד זה נס. יש אנשים עם ניוון שרירים שרוצים לחבק את הילד שלהם ולא מצליחים.
אנחנו קיבלנו מתנה ויכולים לחבק את הילדים ואת הנכדים שלנו ולומר להם מילה טובה. זה לא נס?
את זה למדתי דווקא מהנפילה, דווקא מהעפר שהייתי בו. יש צו שאומר, 'קומי התנערי מעפר'.
יש אפשרות להישאר בעפר, לסגור את העיניים ולא לראות שום דבר. אני אומרת לזוז, לזוז, להסתגל,
לפתוח את הלב לטוב, לאהבה, להיות רגיש יותר".

גם בעתות משבר?
"כן. דווקא ברגע הקריטי, ברגע החורבן. ברגע של החושך הגדול של חיי למדתי לראות את האורות הקטנים,
ואותם אפשר לראות רק כשאת בחושך. רגעי המשבר שלנו לא נועדו לשבור אותנו.
רגעי המשבר שלנו נועדו ללמד אותנו על עוד כוחות שחבויים בנו, שאנחנו נדרשים לגלות אותם.
יש לנו משברים עם ילדים ובזוגיות ובעבודה ובחיים. החיים זה לא סבבה. החיים זה מאבק מתמיד.
בואו נהיה טובים יותר. פקחו את העיניים, ראו מה סביבכם. זה מאמץ.
לאמץ את המוח, את הראש, את הלב, לראות אתכם. איך אמרה לאה גולדברג?
'לבל יהיה עליי יומי כתמול שלשום'. לבל יהיה עליי יומי הרגל. שכל יום יהיה חדש.
להרגיש שנבראתי היום מחדש. היום".

את מלאת סליחה.
"גם הסליחה הזאת היא משהו שנלמד. מי שאיבד ילד לא יכול שלא למחול ולא יכול להרע למישהו.
את הרע ביותר בעולם חוויתי. אין יותר רע מלקבור את הילדים שלי. את הרע ראיתי. די, לא רוצה.
הלב שלי, הוא לא שם. לא רוצה שיכאב לאף אדם. אני לא דנה אותו לכף חובה.
אולי אשתו של מי שצופר לי בכביש כורעת ללדת?".

"הייתי הכי מאושרת בעולם".
פרץ מלאת סליחה, ואני מלאת פליאה על השמחה שממלאת את הגוף הקטן שלה. "אני ג'ינג'ית", היא כמעט מתנצלת. "כלומר אופטימית מלידה. יש שני סוגי אנשים: אלה שהשמחה נטועה בהם
ואלה שצריכים לעבוד הרבה על שמחה. אני זוכרת את עצמי מילדות כאדם שמח בכל סיטואציה שהייתה לי בחיי". 

פרץ נולדה וגדלה בקזבלנקה. היא הייתה בת 8 כשמורתה הזמינה אותה לביתה. הילדה שהייתה התמלאה בהתרגשות. "הייתי הכי מאושרת בעולם, כי היא לא הזמינה אף ילד אחר מהכיתה אליה הביתה". 

למה היא הזמינה אותך? 
"כדי לנקות לה את הבית". 

את רצינית?
"מאוד. ואני אמרתי, 'וואו, איזה כיף'. למה? כי באתי מבית פשוט, לא היה בו ספר, היו הורים שלא יודעים קרוא וכתוב, ובבית מורתי ניקיתי את פסל האריה וראיתי מה זה אריה וניקיתי תמונה של פרפר וראיתי מה זה פרפר. וניקיתי ספרייה וראיתי מה זה ספר. וניקיתי אמבטיה, וראיתי מים זורמים לראשונה בחיי".

מרים הילדה הייתה בת 10 שכשעלתה לארץ עם הוריה, "כשהארץ הייתה בנויה", כך היא אומרת,
והתגוררה במעברת חצרים בבאר שבע. "זה אומר שאין לך בית, יש לך פרימוס, אין מקרר, קונים בלוק של קרח,
יש מיטות סוכנות, אבל היינו מאושרים. הייתה לנו שמחה על כך שהגענו לארץ, לבית שלנו.
גדלתי באווירה של הכרת תודה וטוב. היה צריף, הייתה מיטה לישון בה, אימא הכינה אוכל ממה שהיה,
אבל היינו שמחים עם זה. בגדים? קיבלתי תמיד משומשים, אבל בכיתה יו"ד התחלתי לעבוד במשק בית עד סיום האוניברסיטה ושילמתי על הלימודים באוניברסיטה גם אם התקבלתי בחינם בגלל המצב של המשפחה.
אבל מעולם לא בכיתי על למה מעברה. אלה חבלי לידה של ארץ מתפתחת, הגענו מהרי האטלס,
מאושרים להגשים את החלום שנקרא מדינת ישראל".

פרץ, ילדה, שאמה איטו ואביה יעקב לא ידעו קרוא וכתוב, סיימה תואר בספרות ובהיסטוריה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. "הרקע שלי מאוד דל. גדלתי בלי לראות ספר עד כיתה א'. לא יכולתי לדבר עם ההורים שלי על הלימודים. כשהגעתי לאוניברסיטה בבאר שבע, אבא שאל איפה את לומדת ואמרתי לו באוניברסיטה. הוא שאל איפה זה.
אמרתי לו, ליד בית החולים הפסיכיאטרי. כששאלו אותו איפה הבת שלך לומדת, הוא אמר בבית חולים פסיכיאטרי, כי הוא לא ידע לומר אוניברסיטה. 

"אבל אני חייבת לומר לך, הלוואי שהייתי כמו ההורים שלי. כשניגשתי למבחני הבגרות הם שאלו מה זה.
אמרתי, מבחן גדול ואני חייבת להצליח. אבא הלך לבית הכנסת, עמד ליד ארון הקודש וביקש שאצליח.
למה הצלחתי? כי לא רציתי לאכזב את התפילה של אבא לאלוקים. לא רציתי שיתאכזב מהשם.
עשיתי הכול להצליח. אימא הדליקה נרות לחכמים עלתה לבית קברות וביקשה עליי.
הם לא נתנו לי שיעורים פרטיים, לא ישבו ללמוד אתי, אבל היו כל כך מחוברים להצלחה שלי בדרך שלהם,
בדרך הפשוטה להתפלל עליי או להדליק נרות. תשמעי, זה משהו גדול".

 

"אני סבתא חרדתית".
פרץ היא אם לשישה ילדים. אוריאל, בנה הבכור, נפל לפני כעשרים שנה במארב בדרום לבנון, באזור מרכבה.
בן 22 היה במותו, ביום הולדתו. "הבית מקושט בלונים, פלקטים מזל טוב אוריאל, עד 120. איזה מאה ועשרים? 22". 

אוריה, בנה השני, היה בן 32 במותו, אב לארבעה ילדים, הגדול בן 6 ותינוקת בת חודשיים.
הוא נפל לפני תשע שנים בהיתקלות עם חוליית מחבלים ברצועת עזה, כשהיה סגן מפקד גדוד בחטיבת גולני. 

בתה הדס, בת 36, היא יועצת חינוכית, ולה חמישה ילדים. בנה אביחי, בן 33, למד משפטים, עוסק בחברה של חשמל סולרי, ולו שני ילדים. "אביחי נשוי לתל אביבית", היא צוחקת. "הוא עם ציצית והיא עם קעקועים. זה הכול עניין של קבלה ואהבה והכלה". אליסף, בן 32, איש היי-טק ויזם חברתי.
"הוא עושה פעילויות חברתיות בהתנדבות ומרצה בחסד, וגם לו יש שני ילדים.
וישנה הנסיכה הקטנה שלי, בת-אל בת ה-26, יש לה שלוש בנות מקסימות והיא עובדת בשירות נציבות המדינה".

פרץ היא סבתא לנכד חדש, אוריה-אוריאל, בן חודשיים והיא מתמוגגת. "הוא נכד תל אביבי מקסים.
כנראה יהיה ג'ינג'י כמו סבתא שלו, וזה כיף לא נורמלי. יש לי שישה ילדים ו-16 נכדים.
ותדמייני, אילו אוריה היה חי ואוריאל היה חי, כמה נכדים עוד היו לי. הרבה. אבל הנכדים האלה,
לראות אותם זה לראות חיים, ואני מודה לאלוקים שאני מצליחה לשמוע אותם עם המילים המצחיקות כשהם קטנים ועם האהבה שהם מרעיפים. הם מדהימים ונותנים לי המון כוח, אפרופו אופטימיות ושמחה.
לא לשמוח? יש לי נכדה שעולה לכיתה א'. לא לשמוח? אני רוצה לרקוד אתה ולשמוח אתה כי היא עולה לכיתה א'. איתי לא עלו לכיתה א' ולא הייתה לי בת מצווה. אבל הכול בסדר.
אני יכולה לחוות את זה עם הנכדה שלי? נהדר!".

איזו סבתא את?
"אני מהסבתות המזרחיות האלה, מבשלת לנכדים שלי כל מה שהם אוהבים. הם הכי אוהבים את הקציצות המרוקאיות הטובות, אז הם קוראים לי 'סבתא קציצה'. אני מפנקת ותמיד קונה צעצוע מיוחד, שמלה, מקריאה, יושבת, קופצת, שרה, רוקדת, משתוללת, הולכת לים ולבריכה. אני סבתא שמחזירים אותה לילדות. אני חווה עם הנכדים האלה את כל הילדות שלא הייתה לי".

היא משתהה לרגע, עוצרת את דיבורה ואומרת, "באותה מידה ואהבה גדולה אליהם, אני גם סבתא חרדתית לנכדיי. בכל בוקר אני עומדת כמו אימא שלי ליד המזוזה. אימא עמדה כל בוקר, התפללה במשך חצי שעה ליד המזוזה עם שתי ידיים כי לא ידעה לקרוא, ובירכה את הילדים בכל בוקר. 

"בכל בוקר אני מזהירה את אלוהים, דיר בלאק, תיזהר ממני. קח אותי, גע בי, אבל אל תיגע לי בהם. את יודעת, הנכדים זה יותר מהילדים. זה משהו מדהים. בכל בוקר אני מברכת אותם. עומדת ליד המזוזה ואומרת, שמור עליהם מכל משמר. אני מתפללת עכשיו עבור כל ילדי הארץ שעולים לכיתה א', שילמדו אותם, שיכבדו אותם, שיקשרו להם את שרוכי הנעליים. כשהיינו ילדים, ולפני שיצאנו בחורף להפסקה, המורה חיזקה לנו את המעיל שלא נתקרר. אני אומרת, פחות א'-ב', פחות חשבון, יותר להסתכל על הילד הזה", היא נוגעת בנקודה רגישה שרוחשת בימים אלה בארץ, ומדברת מניסיונה האישי. 

פרץ מתגוררת בגבעת זאב, המקום שבו נולדו לה ולבעלה ארבעת ילדיהם הצעירים,
המקום שבו הייתה פרץ מנהלת בית הספר הראשון. 

"במשך 24 שנים ניהלתי בית ספר וחינכתי תלמידים כל חיי. לפני שיצאתי מהבית הייתי מתפללת,
'אלוקים, שלא תתרחש תקלה לידי, הורים הפקידו בידיי את הדבר הכי יקר להם, הכי גדול,
אני נוגעת בנשמתו של ילד, שלא אפגע בו אפילו מבלי להתכוון'". 

בית הספר שניהלה פרץ הוא בית ספר ממלכתי, אף שבאה מבית דתי. "החלטתי שבבית הספר הממלכתי שלי
כל ילד יכיר את שורשיו. להכיר שורשים זה להכיר את התנ"ך, את סידור התפילה, את פרשות השבוע.
מיד קמה זעקה. ההורים שאינם דתיים אמרו, 'הדתה, המנהלת הולכת להפוך לנו את הילדים לדתיים'.
הדתיים אמרו, 'הרפורמית, היא הולכת להרוס את ילדי ישראל ולהפוך אותם לרפורמים'.
ידעתי מה אני רוצה ושמעתי את דברי ההורים. כשאתה מנהיג שעושה שינויים, אתה צריך לדעת להכיל את כל הרוחות ולא להתלהם. רציתי שתלמידיי יכירו את המורשת, אבל יבחרו את דרך חייהם. ראה ולמד ובחר את דרך חייך. היה נטוע בהוויה בארון הספרים היהודי, שמכיל הרבה דברים שלא שייכים רק לדתיים".

איזה אתגר!
"זה היה קשה. בשנה הראשונה היו התנגדויות. הייתה רק כיתה אחת. אבל כעבור שלוש שנים היה תגבור למודי יהדות. לא היה תלמיד בבית הספר שלי שלא ידע את פרשת השבוע או פרקי אבות.
הם חיברו תפילות לרפואת סבא וסבתא ולהצלחת אימא ואבא. 

"קיימתי אסיפת הורים וביקשתי סידור שיש להם בבית. קמה סערה - 'נהיה דתיים, מה היא עושה לנו'.
היו אז שקפים, ובשקף הראשון הקרנתי את השיר 'אלי אלי שלא ייגמר לעולם' של חנה סנש.
ההורים שאלו, 'הגענו לערב שירה?'. לא, אמרתי להם. זו תפילה, זו בקשה, זו תודה. שמור עליי,
שמור לי על הנכד, תרפא את סבתא, שמור לי על המדינה היקרה, תן למנהיגים שלנו חוכמה.
אם את רוצה לחולל שינויים את צריכה לגעת בלבבות באהבה, לא במכות ובזבנג. לא לומר, אתה טיפש ולא יודע. לקרב לבבות".

אני לא יכולה להימנע מלחשוב על כך שאת אישה ושחלק מהעוצמה שלך טמון בעובדה הזאת.
"דווקא אנחנו, הכוח הנשי, אנחנו יודעות לקרב לבבות. אנחנו יולדות ויודעות כמה קשה בלידה,
איזה צירים, איזה כאב. אבל אנחנו שומעות את הילד שבא לעולם. אנחנו דבקות בחיים, נאחזות בהם".


"נגזר עליי להתפרסם".
לפני שמונה שנים התפרסם הספר "שירת מרים" (מחברת: סמדר שיר), הפורט את סיפור חייה של פרץ. 
שלוש שנים מאוחר יותר נבחרה פרץ להדליק בהר הרצל משואה ביום העצמאות ה-66. 
לפני שלוש שנים קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן על פועלה החברתי והתרבותי, 
וב-2018 קיבלה את פרס ישראל, ונבחרה לנאום כנציגת מקבלי הפרס, נאום שהרטיט לבבות רבים והעלה לדיון ציבורי את אפשרות כניסתה של פרץ לפוליטיקה.

"כל אדם צריך לדעת מהי הפלטפורמה שהיא הכי טובה עבורו. אני לא מתאימה לפוליטיקה. 
אני נפגשת בכל שבוע עם אלף חיילים, אזרחים, בני נוער. אני אוהבת את המגע, את העיניים. 
אני לא בנויה לשבת על הכיסא שם ולהרים אצבע ולהוריד אצבע. יש אנשים שבנויים לזה. 
אני אדם פשוט שאוהב אנשים. חיילים ברחוב שואלים אותי, 'זאת את?' ואני עונה 'כן'. שואלים, 
'אפשר לחבק?' ואני אומרת 'קדימה!'. לא בחרתי להתפרסם. נגזר עליי להתפרסם. יש בדרך שלי תקווה. 
אדם רוצה שיציבו לו מראה של תקווה. אני לא אלך לפוליטיקה".

מה לגבי הנשיאות? כנשיאה תוכלי להמשיך להיפגש עם אנשים.
"הדלת פתוחה. איפה שאלוקים רוצה - שם אני אהיה. אני נותנת לחיים לבוא, ואם זה יהיה המקום - יגיע. 
ניתן לחיים להוביל לאן שנהיה. אני לא חושבת על זה. יש אנשים גדולים בארץ".

פרס ישראל על מפעל חיים ל"חיזוק הרוח היהודית-ישראלית" ניתן לפרץ ב-2018 ביום העצמאות ה-70 למדינה. בטקס הייתה זו היא שנשאה דברים בשם מקבלי הפרס, בהם דויד גרוסמן ונתן שרנסקי. מאז עברה יותר משנה, 
אבל היא עדיין מתרגשת. "אם ההורים שלי היו חיים ומגיעים לקבלת פרס ישראל, הם לא היו מבינים את הנאום שלי. מי היה מאמין שילדת המעברה שגדלה בהרי האטלס תקבל את פרס ישראל? כשהשר בנט התקשר לומר לי, 
עניתי לו שהוא טועה ושזו מרים אחרת. עמדתי ליד תמונות הבנים שלי ובכיתי. אמרתי להם שהרגו את הגוף שלהם, אבל את הרוח שלהם אף אחד לא ייקח. אני נושאת אותה עמי בתוכי. לא הייתי עסוקה בפרס כי השר הודיע לי עליו שבוע לפני אזכרת בני אלירז. מה מעניין אותי פרס ישראל, אני שבוע לפני אזכרה עם הבן שלי, עם האובדן שלי".

ואת זו שנאמת את הנאום כנציגת מקבלי הפרס.
"השר התקשר אחרי האזכרה וביקש שאשא דברים. אמרתי לו, 'השר בנט, אני לא נושאת דברים, 
יש לך את דויד גרוסמן, יש לך את שרנסקי, ואני לא מוכנה לעמוד מול האנשים האלה'. הוא אמר, 
'אני הבוס שלך במשרד החינוך ואני מחליט', כי אני עדיין עובדת במשרד החינוך כמפקחת במנהל חברה ונוער. 

"חשבתי, איפה האחדות של העם ואיך אני יכולה לבטא אותה. יושבים שם 12 אנשים מקבלי הפרס, 
שהשונות ביניהם היא שמיים וארץ. יש שם שמאל וימין, דתיים וחילוניים, עולים וותיקים. 
איך אני יכולה לבטא את המגוון הזה ולהראות אותו ביופי של העם הזה. 
נכנסתי הביתה, ולנגד עיניי עמדה תמונה אחת - בית הכנסת בערב יום כיפור. מגיע איציק הצדיק שמתפלל שלוש תפילות לבוש לבן, אבל מגיע גם משה, שלא נכנס לבית הכנסת. הוא מגיע פעם בשנה לתפילת קול נדרי והולך הביתה ואולי רואה טלוויזיה. ושליח הציבור שמתפלל צריך להתפלל בשביל כולם - גם עבור הדוס 
וגם עבור זה שמגיע לבית הכנסת פעם בשנה. לכן הוא פותח את התפילה במילים, 'הנני העני ממעש'. 
כך פתחתי את נאומי, 'אני הענייה ממעש'. 

"מה שמאחד בינינו זה חלום אחד של אבא שלי במדבר הסהרה במרוקו, חלום של יהודי בפולין ויהודי ברוסיה, 
חלום של סבתות ושל סבים שלנו - ולחלום הזה קוראים ירושלים. זכינו להגיע לירושלים וחובתנו לבנות אותה 
באהבה גדולה. זה היה טקס מרגש, ולא ידעתי שהנאום שלי יתפוס מקום בארץ ובעולם. 
כשיש כוונות טובות, ידעתי שאכתוב כך שכל אחד יבין אותי. לכן כתבתי את הנאום בשפת הלב. 
יש לי לב אחד שנשבר שלוש פעמים וממשיך לאהוב. אמרתי את מה שהלב שלי הרגיש".

הכתבה פורסמה במגזין "החיים הטובים".

ליצירת קשר עם מאיה גז
יש למלא פרטים ונחזור אליך בהקדם

Loading...

מומלץ להתפנק עם הטבות חדשות

{{PRODUCTID.NAME}}

{{ProductId.Website_ShortInfo}}

מומלץ להיפגש כאן

iconfinder-time-24-103169-1.svg

{{ProductId.Date}}

iconfinder-map-pin-location-2546981.svg

{{ProductId.Location}}

מומלץ לטייל במקומות חדשים

iconfinder-time-24-103169-1.svg

{{ProductId.Date}}

iconfinder-map-pin-location-2546981.svg

{{ProductId.Location}}

הצטרפו לרשימת 
התפוצה שלנו

Loading...