בתמונה: אורית עריף. צילום: איילת לנדאו.
לפני יותר מעשור פתחה אורית עריף בלוג והחלה לפרסם בו רצועות קומיקס אוטוביוגרפיות.
בתווך הצבעוני נצפו קשיים בחיים שלה ושל קרוביה, ולבטים שאיתם היא מתמודדת בחיי היומיום, כדוגמת בעיות הפוריות, הדיכאון אחרי הלידה, ועוד "מטעמים" יצירתיים - עריף איירה את כל מה שאנשים אחרים מסתירים מעין הציבור.
מההתחלה הניחה עריף את הכול על השולחן בהחלטה מודעת. היא לא שמרה בבטן וסיפרה את הסיפור שלה, עצוב וכואב עד כמה שיהיה, בלי "לא נעים" ובלי "מה יגידו".
הבלוג "היי, מישהו שומע אותי", היה ההתנסות הראשונה שלה ככותבת, ולא רק כמאיירת. בימים אלה התפרסם הבלוג כספר, או ליתר דיוק: יומן גרפי מרהיב שמרטיט את נפשן של נשות ישראל.
"הבסיס של הספר הוא בלוג שהעליתי לאתר הבלוגים 'רשימות' בסוף 2006. העליתי לשם סטריפים של קומיקס אוטוביוגרפיים פעם בכמה זמן. הקומיקס עסק בזיכרונות, ולצד זה בדברים עכשוויים שקרו לי ושהעסיקו אותי. בשלב מסוים רציתי לעבור ממסך לפרינט והתחלתי לגלגל את הרעיון, עד שהבשיל לספר. התוכן שהיה בבלוג צויר ונערך מחדש בהתאמה לפורמט של ספר, ואליו נוספו הרבה חומרים חדשים שלא היו בבלוג".
לא פחדת או חששת לחשוף דיכאון ועוד נושאים שנשים מסתירות?
"לא היה לי חשש. להפך. היה לי רצון מאוד גדול לאוורר את זה, להוציא את זה החוצה, לשתף ולשמוע אחרות. החוויה של חיים בקיבוץ - שהנורמליות בו היא דבר מקודש, מין תו תקן של להיות חזקה ולהתמודד ולא לחשוף קשיים, ובעיקר להיות בסדר וכמו כולם - שכנה בתוכי. ברגע שעזבתי את הקיבוץ ובניתי את המשפחה עם בן זוגי ינון, בער בי משהו להוציא את הדברים החוצה".
מה בער? מרד באורית הקיבוצניקית?
"לא. זה לא הרגיש כמו מרד. אני גם עכשיו לא מרגישה מורדת. יש בי ביקורת אבל אין בי רצון להתנגח או להאשים. כמו הרבה דברים שמושתקים וממשיכים להתקיים, אבל דחוסים מטה בתוך הגוף, מגיע השלב שבו הרצון הזה להתבטא ולומר מה אני מרגישה הופך לאפשרי".
בתמונה: כריכת היי, מישהו שומע אותי צילום: יח"צ.
'אל תכתבי דוסטוייבסקי' - מה הופך אותו לאפשרי?
"אני חושבת שבנקודה ההיא בזמן, בסוף 2006, קרו שלושה דברים שאפשרו את הסוג של היציאה הזאת מהארון. הדבר הראשון היה שרציתי לעשות קומיקס ופניתי לשהם סמיט, שאיתה עשיתי קומיקס מוצלח, היא כתבה ואני איירתי, אבל שהם אמרה שהיא עסוקה. היא אמרה לי, 'תכתבי בעצמך, אל תחכי לאף אחד'. אמרתי שאני מאיירת. שהם ענתה 'אל תכתבי דוסטוייבסקי, תכתבי יומן, מה עובר עלייך, וזה יהיה סוג של התחלה'.
"הדבר השני שקרה הוא הקיץ של מלחמת לבנון השנייה, ולא הייתה לי עבודה. עד אז עבדתי כמאיירת עיתונות פרילנסרית, ולא היו הזמנות עבודה. זו הייתה קרקע טובה למשהו חדש שייכנס. הדבר השלישי הוא שהייתי בבית עם תינוקת בת 8 חודשים, בדיכאון אחרי לידה, והרגשתי צורך לגלות מה עובר עליי. במקביל שקעתי לתוך עולם הבלוגים ופתאום הבנתי שאני רוצה גם, שיש לי פה הזדמנות, וזה מה שהבשיל לבלוג הקומיקס שלי".
היא החלה לעבוד על הבלוג, שהפך לספר, לפני 13 שנים. "היו תקופות שבהן העליתי הרבה קומיקסים, היו תקופות מתות, היו משברים יצירתיים בדרך, אבל היה לי המקום הזה שלי והוא היה מאוד משמעותי מבחינתי מהרבה אספקטים - מקצועית, אמנותית, תרפויטית - הייתה הרגשה שעשיתי לי מקום בעולם".
עריף העלתה בבלוג שלה עשרות פוסטים וקומיקסים, ולפני כארבע שנים חברה למעצב, חברה הטוב נועם שכטר, ויחד החליטו לבדוק את האפשרות לעבור ממסך לדפים. "זה לא דבר טריוויאלי. בהתחלה חשבנו להדפיס ספר שהפורמט שלו הוא אורכי, כמו הרצועות במחשב, כשהגלילה היא מלמעלה למטה. בסוף הבנו שזה עומד להיות ספר בפרופורציות נורמליות ושאי-אפשר להעתיק, אלא צריך לצייר את הכול מחדש, מההתחלה. יחד בנינו את הפורמט של הדבר הזה, והתחלנו לעבוד על הקומיקס שלי במחשבה על ספר".
במקביל עבדו השניים עם רחלה זנדבנק, שערכה את הספר בראשית דרכו. "היא לקחה את חומרי הבלוג וסידרה אותם בעריכה מעניינת לספר. לא עריכה כרונולוגית אלא אסוציאטיבית. היא עורכת ספרי הילדים של 'כתר' וחובבת קומיקס. שנים לפני כן אמרה לי שכשארצה להוציא ספר - שאפנה אליה. בשלב מאוחר יותר נכנסה לפרויקט ריקה ליכטמן, שערכה את הספר טקסטואלית ולשונית".
בתמונה: אורית עריף. צילום: איילת לנדאו.
אורית עריף היא בת 48 ("וחצי", כמעין הרגל מילדיה שתמיד סופרים בחצאים). היא נולדה בקיבוץ רוחמה, בכורה בין שלושה אחים, ומתגוררת בטבעון עם בן זוגה ינון זכאי ועם שני ילדיהם. אמה עדה, ילידת צ'ילה, מטפלת סיעודית בקשישים, עלתה לארץ כשהייתה בת 9, ומאז חיה בקיבוץ. אביה אבינועם הוא יליד הקיבוץ, קצין בטיחות בתעבורה, וחי בו עד היום. היא עצמה למדה בבית חינוך שער הנגב, ושירתה במסגרת גרעין נח"ל כמורה לעברית באולפן למבוגרים.
ב-1998 סיימה את עריף לימודי עיצוב במכללת "ויטל "ועזבה את קיבוץ רוחמה. עם תום הלימודים החלה לאייר לעיתונים ובהזמנות של משרדי עיצוב ושל משרדי פרסום .
ב-2011 פרסמה עריף חוברת קומיקס, "פעם אחרונה ודי", שכוללת שלושה סיפורים קצרים: "שלוש משאלות" מאת דרור פויר, "ככל שהאישה יותר יפה ככה הלב שלך יותר כואב" מאת שהם סמיט , ו"מי אוהב את השבת" שכתבה בעצמה. היא איירה את "נפרדנו טראח -המדריך לנפרד המתחיל" של אשכול נבו, ולפני יותר מעשור איירה הגדה של פסח בהוצאת "על השולחן". כיום היא מעבירה סדנאות איור ברחבי הארץ.
תסריט אופטימי
ספרה של עריף הוא ספר אמנות מבחינת הפורמט ורמת ההפקה. היא הדפיסה אותו בבית דפוס שמתמחה בספרי אמן ובהפקות דפוס ברמה גבוהה ומובילה את הספר לעולם ביד עדינה. כדי להוציא לאור את הספר, קיבלה עריף ב-2014 מענק ממפעל הפיס והייתה אמורה להגיש אותו שנה מאוחר יותר. "בגלל שהפרויקט היה כל כך גדול, דחיתי את ההגשה בשנה ואז בעוד שנה. ציירתי הכול ידנית, ומפעל הפיס התרשמו שאני רצינית ושהעבודה איכותית, ונתנו לי תמיכה ל-2017".
באותה שנה חלתה עריף בסרטן השד וקיבלה ממפעל הפיס דחייה נוספת. "הסרטן לא נכנס לספר כי הספר כבר היה גמור. בתקופת המחלה כתבתי ואיירתי והעליתי לרשת דברים שקשורים. אני מניחה שהייתי מכניסה לספר את הסרטן, אבל אולי בכל זאת צריך קצת מרחק של זמן. העבודה על הספר הייתה מאוד מסודרת. קומיקס זה לא טקסט בוורד שאת פתאום אומרת בואי נכניס עוד כמה פסקאות ועוד כמה דפים".
במשך שנה הייתה עריף מושבתת לפני שהחלימה ושבה לעבוד במרץ על הספר. "כשהייתי אמורה להגיש אותו בסוף 2018, אימא שלי נפטרה והייתי צריכה עוד 'דחיונת' קטנה, ובסוף, ממש בסוף דצמבר, הגשתי את הספר וקיבלתי בפועל את המענק של מפעל הפיס".
מאחר שעריף מפרסמת את הספר בעצמה ולא עומדת מאחוריה כל הוצאת ספרים, החליטה להוציאו לאור באופן עצמאי. היא הקימה אתר משלה והציעה את הספר ברכישה מוקדמת, וכך הסתייע לה לממן את ההדפסה ואת ההפצה. "יש בזה אושר גדול. הרבה שמחה והרגשת עצמאות. אבל יש בזה גם הרבה לחץ כי מדובר בספר באיכות גרפית כזאת שדורשת הוצאה כספית מאוד גדולה, של כ-150 אלף שקלים".
נפלו עלייך אסון אחר אסון. את מרגישה קצת כמו איוב?
"לא, ממש לא. אני חושבת שזה גם עולה מהספר. את הסרטן לא חוויתי כאסון, כי הכירורגית המצוינת שטיפלה בי בתקופת האבחון אמרה לי מיד, בפגישה הראשונה, שלא יודעים מה זה. היא אמרה שבאף תסריט לא מדובר על סכנת חיים. ברגע ששמעתי את זה, הבנתי שכמה חודשים, שנה-שנתיים, אעצור את החיים כדי להיות מטופלת ואבריא. היה לי ברור שאני מבריאה, שזה רק עניין של הפסקה קטנה בחיים. לשמחתי כך זה היה. החיים גם מרופדים בהרבה מאוד דברים טובים. יש לי בן זוג, ואנחנו יחד מהצבא, שהוא משענת ומעטפת של ביטחון ואהבה שאין כמותה, יש לי שני ילדים מקסימים, טוב לי מאוד במקום שאני גרה בו. יש גם הרבה חיים טובים, החיים הם גם וגם, למרות שיש ימים מאוד-מאוד קשים".
הכתבה פורסמה במגזין "החיים הטובים".
