בתמונה: פטרוזיליה. צילום: Shutterstock.
בשולי שוק איכרים מרוצף ומקורה, עמדה אישה שענדה תג עליו היה רשום "מתקשרת מזון". היא לבשה בגדים לבנים עטופים סינר לבן גדול והזכירה לי טבחית הולנדית תפוחת לחיים. "אם את לא מכניסה פטרוזיליה למרק, המרק לא מביא את עצמו לשיא שלו, המרק לא מממש את הפוטנציאל שיש בו", חבטה בי בקול צרוד עם ר' מתגלגלת תוך שהיא מנופפת בחבילת פטרוזיליה גדולה בסיבובי כפרות בעוד עלים ירוקים מתפזרים סביבי.
"המרק לא מביא את עצמו?" עצרתי בשאלה את שטף דיבורה. היא התבוננה בי במבט מופתע והשיבה בשאלה "אני שואלת אותך, בשביל מה לו להתאמץ אם גם ככה הוא לא ימקסם את עצמו?"
לזה לא הייתה לי תשובה.
"דעי לך, שמרק בלי פטרוזיליה, הוא מרק עייף" הסבירה לי בטון של מורה, "ואין נורא ממרק שמגיע לשולחן עייף".
אני דווקא חשבתי שיש דברים נוראים יותר ממרק עייף אבל שתקתי.
הנמרצות שלה גרמה לי לחשוב, שאמנם היא נראית על ספידים, אבל, בעצם הירק הזה הוא הממריץ שלה. אשת הפטרוזיליה שהמשיכה לסובב את הצרור באוויר ונאנחה "היום לא יום קל לשיווק". ניצלתי את ההפוגה "מה זה מתקשרת מזון?" שאלתי.
היא גיחכה, תלשה מהצרור כמה גבעולים דחסה אותם לפיה ולעסה בתשוקה.
"רוצה קצת?" חייכה אלי בשיניים מוריקות.
"טוב" אמרתי והתכבדתי בגבעול עטור עלים משוננים, "אולי, אם אלעס איתה עלים" חשבתי "לא רק שאתמלא מרץ, אזכה ממנה גם לתשובה". טעיתי.
שני גברים שעברו במקום לכדו את תשומת לבה, "אזרחים" קראה לעברם "הירוק היום ירוק יותר. ביום ירוק מגיעים רחוק".
התבוננתי בה ונראה היה שהיא רצינית לחלוטין.
הדברים שעשתה ואמרה לא נעשו בבדיחות דעת או מתוך רצון לזכות בתשומת לב דרך הומור. האישה, כמו נלקחה מתוך סרט אירופאי והונחה, מבלי שידעה על כך, בשוק האיכרים, טרחה לשדל את העוברים ושבים לרכוש אצלה לא רק ירק אלא הגיגים.
"ראי נא" פנתה אלי בהעדר אחרים סביבה "יש לי כאן ארגז שנקטף הבוקר. הפטרוזיליה, שמורידה לאנשים לחץ דם, וטובה נגד גזים, עוד לא הבינה שהיא נקטפה ולכן הוויטליות שלה פעילה – זה הזמן לרכוש ולהכין ממנה מהר שייק מבריא".
"אקח שני צרורות" אמרתי.
"קחי שלושה" אמרה ועטפה לי שלושה זרים ענקיים בנייר חום.
"דעי לך, כמתקשרת מזון, הבנתי איזה מהצרורות רוצות להגיע אליך. ככה תזכי בתוצאות גבוהות יותר".
"אני לא מצליחה להבין מה זה מתקשרת מזון" אמרתי,
היא חיבקה את הזרים העטופים "זאת יכולת לראות את המזון שלנו מעבר לחיצוניות שלו. יש ימים שאני יכולה לראות את המולקולות שלו." ואז היא רכנה לעברי "לפעמים אני גם שומעת אותו", אמרה והושיטה לי את החבילה.
הודיתי לה על המידע ועל הפטרוזיליה והבנתי שזה בסדר לא להבין הכול.
הכתבה פורסמה במגזין "החיים הטובים"
