בתמונה: שלומית אהרון. צילום: יח"צ.
היא אחת הזמרות המשובחות בארץ, גם אחת הוותיקות שבהן. היא נראית נהדר, ולטעמי היא אחת הזמרות הסקסיות במחוזותינו. אבל היא גם סוג של ציפור נדירה, יוצאת דופן, אפילו חריגה. היא אינה מזוהה עם שום קליקה או זרם, את המוזיקה שלה, המשתנה והמתגוונת, קשה לתייג ולשייך לז'אנר מסוים, והיא אינה נמנית עם הזמרות המושמעות ביותר ברדיו המקומי. ועדיין, שלומית אהרון, 68, חיה ובועטת, מופיעה ושורדת בהדר ובכבוד.
"ההתבוננות שלי על החיים היא כזו", היא אומרת. "הם לא פשוטים, הם מלאי מהמורות. או שנופלים בהן או שמתמודדים. בכלל, החיים הם תהליכים. אני מתמודדת כדי להישרד, להישאר עם כוח נפשי, לא להתלונן. חייתי תמיד בתחושה שאין לי תלונות לאף אחד. נכון שאני רוצה יותר רדיו. הם (העורכים, ע' א') פשוט לא מקשיבים, וכולנו מפסידים. אבל אני לא באה מהמקום המתלונן אלא מזה של היוצר. וזה מוכיח את עצמו. הקול שלי לא בגד בי, ויש לי הכוחות הנפשיים לעשות את זה, והקהל שלי עדיין רוצה אותי".
יש לאהרון מופע חדש, "תקליט עברי" שמו, שכולל קלאסיקות עבריות וארצישראליות שכולנו מכירים ואוהבים: באר בשדה, כחול ים המים, ימין ושמאל, בכרמי תימן, דבקה רפיח, מי יתנני עוף, לילה לילה, שני שושנים, מה אומרות עינייך, בין הרים ובין סלעים, רועה ורועה, שיר העמק, על שפת ים כינרת, היו לילות. דילגתי על כמה שמות, אבל הבנתם את הרעיון.
"המופע מושתת על זה שעשיתי עם צדי צרפתי ועם חגי אלקיים ב-1992, בפסטיבל ערד. די קרוב לפרישה שלי מ'הכול עובר חביבי'. שירים ישנים בעיבודים קרובים יותר לרוק'נרול. היו שם כסאח ודרמה", היא נזכרת. "אז עוד בניתי את הקהל שלי כסולנית, כזמרת לבד, והיה צריך זמן ותעצומות נפש להפוך את הראש ולהרגיל את האנשים לאופי שירים כזה. לא היו למופע חיים ארוכים. הופענו כמה פעמים בלבד, אבל נשאר תקליט שאני אוהבת.
"שמרתי את האהבה וחיכיתי לעיתוי נכון לחזור אליה ולעשות את זה שוב", מסבירה אהרון את פרק הזמן הארוך, 27 שנים כמעט, שעבר מאז. "הפעם רציתי סטייל אחר. לפשט יותר ולקרב אותו לקהל. לעשות אותו דומה לרוח הדברים שעשיתי בראשית דרכי. האמת היא שלפני 25 שנים ביקשתי לשנות. לא רציתי לעסוק רק בדברים שאפיינו את הקו ואת הדרך - לפחות בתחילתה - של 'חביבי'. חיכיתי לרגע אפילו מבלי לדעת שאני מחכה לו.
"אני חושבת שהגעתי לשלמות עם עצמי. לא לרצות משהו אחר. להבין את מה שיש לך. הבנתי בשלב מסוים שמשהו בתדמית שלי מתנתב לייצוג ארצישראלי במושג הבסיסי. ובמופע הזה אני הולכת אתו עד הסוף. זה לא משהו שהתכוונתי אליו, לא משהו שנכפה עליי. הוא נוצר לאורך זמן. נראה שזה אני, ואנו צריכים לדעת לקבל את עצמנו".
בתמונה: שלומית אהרון. צילום: אילן בשור.
אוהבת לעבוד עם גברים
בעצת קיקי רוטשטיין, שותפה לשעבר ב"הכול עובר חביבי" ומנהלה האישי מאז, חברה אהרון למוזיקאי ונגן הקונטרבס גלעד אפרת ולאנסמבל שלו. "את החומר שלי אפשר לקחת לאן שאתה רוצה, ואני מוצאת את עצמי אצלו, בצבעים שהוא מביא - גם קלאסיקה, גם ג'ז, גם מוזיקת עולם וגם מוזיקה עכשווית. העיבודים שלו מאוד מיוחדים. מחברים אותי אל העבר ומביאים את השירים למקום חדש. לקהל, בהופעות שכבר קיימנו, קשה להסביר לעצמו את החוויה. אנשים שומעים שירים ישנים אבל לא מבינים בדיוק מה זה. אלה שירים מאוד יפים, בעלי ערך, קשורים למדינה, ומאחורי כל אחד יש סיפור. לכן חשוב לי הקונספט, שיישאר הסיפור שמאחורי.
"שיר כמו 'נעולה היא דלתי', שהקלטתי מחדש בעיבוד של אפרת, הוא לא רק אחד האהובים עליי. לדעתי הוא יכול היה להיכתב גם היום. הוא והאחרים מחזירים אותי/אותנו לאיזו תקופה ראשונית, לחלום ולתקווה שלפני המלחמות. בואו ניזכר לשם מה התכנסנו פה, בארץ ישראל. וזה מחבר אותי גם באופן אישי לאימא ולאבא שלי. מחזיר אותי אליהם מחדש, אל התקווה שלהם כשבאו לארץ".
למי מיועד "תקליט עברי"?
"לקהל שלי. קהל בוגר שהלך אתי את כברת הדרך הזו בחיים. אנשים בסביבות הגיל שלי, שמכירים את השירים שלי. הרצון והתקווה שלי הם שהורים יביאו את הילדים שלהם. אולי נעשה מהלך מול בתי ספר, כי יש מקום להשמיע את השירים האלה לצעירים גם בשביל הערך ההיסטורי של המוזיקה, וגם בשביל המוזיקה של גלעד, שהיא עכשווית לגמרי".
אהרון היא מהאמנים שעדיין מתעקשים לתת שם לכל מופע חדש שלהם. "באתי ממגמת תיאטרון", היא מבהירה. "החלום שלי היה להיות זמרת בתיאטרון, ועל הבמה אני רואה את עצמי כזמרת בתוך הצגה. כזה היה הקונספט של 'חביבי'. ערב של נושא. זה מה שאהבתי ורציתי לעשות. הרי הקריירה שלי לא נבנתה באופן הכי נורמלי. אחרי הצבא נכנסתי ללהקה, וכל הלהיטים שלי היו בעצם של הלהקה. לא היה לי זמן לטפח שירים משלי.
"אני לא כמו כל זמרת אחרת בגילי שיש לה דיסקים משלה שעליהם היא בונה מופע. כשאני בונה מופע אני חושבת איך לבטא את עצמי. הצורך שלי כשחקנית הוא להתחבר לקונספט, לחשוב על רעיונות. אבל יש לי עוד פורמטים של הופעות, שלא תמיד מופיעים במודעות".
כאלה הם, למשל, המופע שבו היא מגישה אוסף משיריה, כל אחד ממקור אחר, סדרה עם גיל שוחט, מדי פעם הופעות עם "הכול עובר חביבי" או הופעות עם שלושת הטנורים (יוסף ארידן, יותם כהן, עדי צ'זרה). לעתים, רק בחו"ל בתוקף הנסיבות, היא מארחת את ייבגני שפובלוב, הטנור ש'ברח' מהארץ בגלל הסתבכות כספית. לכשיסדיר את ענייניו מול רשויות המס, כך היא מקווה, הם יחזרו לשתף פעולה גם בארץ.
אגב השמות שהזכרת, נתת דעתך לכך שההצלחות הגדולות שלך, הייתי אפילו אומר שיאי הקריירה הבימתית, היו עם גברים לצדך?
"מצאתי את עצמי אוהבת לעבוד עם גברים. גבר ואישה על במה יוצרים איזה מתח, אינטראקציה של יחסים שהיא טובה מאוד לבמה. טיזינג, חיבוק, מגע, מבט בעיניים. אהבתי את המתח הזה. יש קהל מסוים שקשה לו עם זה שאני לבד. עדיין. אולי זו התמודדות אובייקטיבית, אולי זה בראש של הקהל. גם ל'חביבי' לא ויתרו כשניסו להופיע עם זמרות אחרות. אני מודעת למחסום הזה שעדיין קיים. יש כאלה שרוצים להחזיר אותי לשם. זה מכשול שאני צריכה לעבור - שיקבלו אותי לבד. אני שמחה שיש הרבה שעוברים את המחסום הזה. עובדה שאני מופיעה הרבה לבד".
היצירה והסיפוק
הדיסקוגרפיה הסולנית של אהרון מונה חמישה אלבומים בלבד, רובם בדילוגי זמן משמעותיים זה מזה. ל"תקליט עברי", שהוזכר לעיל, קדם "אישי ואהובי" שהקליטה עם לואי להב ב-1989. אחר כך באו "לאהוב יותר" (2000), "כשתבוא תראה" (2006) ו"שקט אמיתי" (2015), שלא השאירו שריטות עמוקות ברשימות השידור, ויותר מזה - לא הצליחו להאפיל על להיטי 'חביבי' בכיכובה למן "החגיגה נגמרת" (בתחליף לפסטיבל הזמר), "עודני ילד" (בפסטיבל שירי הילדים) ו"הלילה" (שעמו הגיעו לאירוויזיון), ועד "לילה בכרך", "תלווי אותי" וכמובן "על מדרגות הרבנות".
הקלטות חדשות הן לא עניין שנעשה קל יותר במהלך השנים
"התחלתי עם אלבומים בגיל מאוחר. לא היה קל. ממש התדפקתי על דלתות. העולם שלי הוא הבמה. תמיד היה. בצעירותי עניינו אותי יותר מחזות, הצגות, מחזות זמר. את הדיסקים אני עושה לטובת הדרך שלי כזמרת. להעלות אותם על במה, לתקשר עם המציאות ועם הקהל. אני רוצה ליצור, ויש סביבי אנשים נהדרים שמשתפים אתי פעולה. שלמה ארצי בתקליט הקודם, עופר בשן בחיפושים הנוכחיים שלי. החיפוש קשה, אבל כיפי. הולכים כמו עיוורים. מגששים. צריך לעשות, וזאת הדרך, דרך נהדרת, ואני אוהבת את זה על אף הפחדים והתסכול. כי כשיצירה קורית, מתרחשת, הסיפוק גדול".
את מבינה זמרים-עמיתים המלינים על גורלם לעת בגרותם?
"אני שומעת דברים נהדרים שלהם, וחבל שהתקשורת לא פתוחה אליהם. אבל אני - בניגוד לחלקם - עושה. לא מחכה שיעשו בשבילי. ולשמחתי יש מי שאוהב את זה. אני גם הולכת לאן שפתוח, לא מתעקשת על מקומות 'קשים'. אבל זה שאנחנו גזעניים, קשים ולא סובלניים, זה תמיד יהיה. צריך להתחבר לאור".
מסע של חיים מלאים
בעוד שנה וחצי תהיה אהרון בת 70. לא להאמין למראה העיניים ולפזיזותו של הזמן. אין לה מחשבות על פרישה לגמלאות. להיפך.
כשעשית צעדים ראשונים - בבית הספר לאמנויות, בצמד עם יגאל בשן, בלהקת פיקוד מרכז וב"החייט ואשת האיכר" - חשבת שתעמדי על הבמה גם בגיל הזה?
"במה הייתה ייעוד לכל החיים. לגמרי. לא חשבתי על משהו אחר. היא עדיין ייעוד חיים בשבילי. ייעוד ששימש אותי גם בהתפתחות האישית שלי, וסייע לי לפתוח דברים, הכי מופנמים".
את מרגישה שהגעת לפאזה בחיים שבה את יכולה לשחרר, להפסיק להיאבק, רק ליהנות?
"בכל גיל אתה יכול לבטא את עצמך. לכל גיל יש ערך, יש טעם. כל גיל יכול לעניין. לא ראיתי באף גיל דבר בעייתי. לא הרגשתי אף פעם - גם היום - שאני רוצה לחזור אחורה בזמן. הרווחתי את הדברים במסע החיים. מבחינת גיל לא חסר לי כלום שלצעירים יש. יש לי חיים מלאים, יצירה, חברים. כל מה שאני רוצה מהחיים. חוץ מאובדנים - כמו מותן בשלוש השנים האחרונות של אמי ושל אחותי, שהיו עוגנים בחיי - שהם נקודות של משבר. בעבר, במותם של אנשים קרובים, תמיד הייתי מוצאת את השמחה מחדש, קמה על הרגליים. כשאחותי הגדולה נפטרה - החזקנו יחד את העבר של המשפחה - הרגשתי מבחן מאוד רציני של החיים. זה לא פשוט לי. אני מתגעגעת אליה ברמה של כאב. היא הבן אדם שהכי הבין, שהכי הכיל אותי בעולם. היא הייתה בשבילי באופן אבסולוטי, מתנת חיים, אוצר. כל השאר מחזק אותי ומעשיר אותי".
למה עוד את מתגעגעת?
"אני לא טיפוס נוסטלגי. לא מתגעגעת לעבר. גם במוזיקה. לא אוהבת נוסטלגיה. מסתכלת מהיום לעבר לא במטרה לחזור לשם. מתבוננת מהיום והלאה".
את חיה בתחושה שאת צריכה להספיק?
"אני לא נופלת לבור הזה. זה חסר טעם. לא כיף. אני לא צריכה להוכיח לאף אחד שום דבר. כבר הייתי מאוד-מאוד מפורסמת. המטרה היא לחיות בשלוות נפש. אני מחפשת את זה. רק לא ליפול בנקודות האלה".
סבתאות היא סוג של שלוות נפש?
"סבתא זה האושר העילאי. אני משתדלת לעבוד בזה. כל רגע שיש לי. אני חולקת את החוויה עם יעל גבירץ, האמא של בן הזוג של בתי, טליה. שתינו חולקות את העזרה, הרצון והכיף. אני סבתא עם קריירה, כמו ששילבתי את הילדים בחיים שלי. כשיולי נולדה נבהלתי תחילה אבל לקחתי את עצמי בידיים. אני מאוד מאושרת מזה, נהנית מזה".
אהרון נהנית גם להשוויץ בבנה דניאל, 34, מוזיקאי גם הוא, מתופף ג'ז שמתגורר בניו יורק ומסתובב בעולם. "לא ידעתי, אבל יש הרבה עבודה בג'ז בעולם", היא אומרת בחיוך. "כשאני בחו"ל הוא מופיע אתי. זה הכיף הכי גדול. הוא עושה את זה באהבה, לא כטובה לאימא".
כשנדברנו להיפגש לריאיון הזה, אמרת, רק לא בבוקר. הסבירי, בבקשה
"אני שייכת לדור שעבדנו ערב-ערב, ואורח החיים שלי נעשה הפוך - הולכת לישון מאוחר וקמה מאוחר. עם זאת, כשצריך - אין ברירה. אבל בבוקר אני פחות עירנית. אני צריכה את הכוחות להופעה. יושב לי הרבה על הכתפיים. אני צריכה לשמור על עצמי. זה מאמץ, זה קשה. צריכה לשרוד".
ואיך את שורדת? כלומר, משגיחה על עצמך?
"תזונה, כושר, זה לפי תקופות. עשיתי ניסיונות כאלה עם מחשבה על בריאות, אבל אף פעם לא הלכתי עם זה עד הסוף. יש לי מודעות פחות או יותר מה בסדר לגוף שלי. אבל לא בפנאטיות. אני משתדלת להיות בסדר, אבל גם חוטאת".
לכתם של יגאל בשן, שותפך לצמד בשנות העשרה, ושל אמנון ברנזון שהמציא בעצם את "חביבי", גרמו לך לחשוב יותר על המוות?
"מוות לא מטריד אותי, אלא רק כשאני מאבדת אחרים. אני מנסה לברר לעצמי את האמונות שלי אפרופו לכתם. לגבי עצמי, תלוי איפה תשומת הלב שלך בחיים. ושלי נתונה לחיים וליצירה. כך שכרגע זה ממש לא מעסיק אותי. היו תקופות שזה העסיק אותי. עניין אותי מה קורה אחרי. הוביל אותי לאמונה שאנחנו רק גוף והנשמה היא נצחית. לכן אני מרגישה בתוכי משהו נצחי, חסר זמן. אני קוראת המון בנושאים אלה. תראה כמה ספרים. ככל שאני עוסקת בזה יותר, אני יותר שם, ולכן, אולי, לא מוטרדת. אחותי התעסקה בייעוץ רוחני באמצעות תקשור. הייתה סוג של מדיום. אני ראיתי בזה הופעה. עברו דרכה מסרים ממקום אחר. יכולים להיות לזה הרבה הסברים. לי זה נתן עוד זווית ראייה של הדבר, שאולי אנחנו לא רק גוף - מה שנראה לי יותר הגיוני מאשר הדבר ההפוך. תמיד האמנתי שכל מה שאנחנו עושים פה הוא למען התפתחות רוחנית, למען המשך".
יש לך חרטות?
"אני לא מאמינה בחרטות. כל דבר שעשיתי נעשה מהסיבות שהתקיימו אז. אין טעם לשאול את עצמי. הייתי מי שאני והתנהלתי לפי איך שראיתי את העולם. זה כמו לשאול אם הייתי רוצה לא להיות שלומית - כי זו שלומית ואלה היו חיי. יכול להיות שאילו הייתי עוזבת את חביבי מוקדם יותר - הרגשנו כולנו שאנחנו סוחבים את זה קצת יותר מדי - הדברים היו מתרחשים אחרת. אבל מה שהיה הוא כנראה מה שהיה צריך להיות, וחוץ מללמוד ממנו לעתיד - אין מה לעשות".
הכתבה פורסמה במגזין "החיים הטובים"
