הפרט המפליא ביותר בביוגרפיה של אורי עופר - 81, שניהל את התיאטרון הקאמרי של תל אביב במשך כמעט עשרים שנה (תשע כמנהל אדמיניסטרטיבי ועשר כמנכ"ל התיאטרון), ובמשך עשור נוסף הקים וניהל את האופרה הישראלית החדשה ואת המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, ואף הצעיד את שלושת המוסדות הללו להישגים מפליגים בין השנים 1967 ל-1996 - הוא שעשה זאת ללא שום השכלה אקדמית פורמלית, לא בתחומי הניהול בכלל, ולא בתחומי המוזיקה והתיאטרון בפרט.

עובדה זו מתבהרת מעיון ב"כאילו יש שם משהו שאנחנו לא יודעים", ספרו האוטוביוגרפי של עופר, שראה אור לאחרונה. הספר - ששמו הוא ציטוט מהמחזה "סוחרי גומי" של חנוך לוין, שהועלה ב-1978 בתיאטרון הקאמרי - הוא זווית הראייה האישית והסלקטיבית של עופר בשלושים השנים הנדונות את חלקו בהקמת האופרה הישראלית החדשה ואת תרומתו להנחלת לוין בתרבות הישראלית והפיכתו ליוצר התיאטרון הישראלי החשוב ביותר מאז ומעולם.

"אמרו לי שאני כנראה אחד משלושה אחוזים מהאנשים שאינם צריכים ללמוד באוניברסיטה, אמירה שמיוחסת לפרופ' ישעיהו ליבוביץ'", מציין עופר מבלי שינסה להסתיר חיוך של קורת רוחו. "גדלתי בתנועה המאוחדת, לא רק לערכים אלא לדרך חיים, ולקחתי את החינוך הזה בשיא הרצינות, תחילה כחניך, כמדריך, כמרכז ואפילו כאידיאולוג, ואחר כך בכל עיסוקיי הציבוריים. קרה מה שקרה ועזבתי את התנועה הקיבוצית, אבל עד היום אני חושב שאני קיבוצניק. כך ניהלתי את הקאמרי וכך ניהלתי את האופרה. זו אולי הסיבה לכך שאהבו אותי. לא הייתי מנהל מורם מעם".

הספר נולד במקרה. בכל זאת עברו יותר מעשרים שנה מאז פרש מתפקידיו במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. ואף שמעולם לא חשב להעלות על הכתב את מעשיו בשירות הבמה הישראלית, נוצר "כאילו יש שם משהו..." מרתק לקריאה, עשיר בפרטים, חי בציוני דרך, בתיאורי פגישות ובהעלאת זיכרונות. "לא אספתי מסמכים", מציין עופר.

"את כל הניירת מהתקופה עם לוין בתיאטרון הקאמרי העברתי לארכיון האוניברסיטה בתל אביב. בכתיבה הדריך אותי הזיכרון. האמת היא שהספר התחיל דווקא מכתיבה על האופרה. מיכל זמורה-כהן כתבה וערכה ספר עב כרס על גארי ברתיני, שנפטר ב-2005. כיוון שהיה קרוב אליי התבקשתי לכתוב פרק על חלקו בניהול האמנותי של האופרה הישראלית החדשה מ-1994 ועד מותו".

לא רק זאת, אלא שבשנה שעברה, תוך כדי תנועה במסדרונות האופרה, התברר לעופר שיש כוונה לחדש את "דידו ואניאס" מאת פרסל, שהייתה היצירה הראשונה שהוצגה באופרה החדשה בניהולו, בשנת 1985. "גיליתי שאף אחד שם לא מכיר את הקשר ואת המשמעות שיש ליצירה הזאת לאופרה הישראלית, לאותה הצלחה הגדולה שאין לה אח ורע; שאפילו אנשים שעובדים בה לא מכירים אותה. אז החלטתי לכתוב על הקמת האופרה הישראלית החדשה. שיידעו".

נאבק למען חופש ביטוי

וחנוך לוין? הרי לו מוקדש חלקו הראשון, הארי, של הספר? "כל מערכת היחסים בין לוין לקאמרי הייתה ביני לבינו, בהסכמתו של מנכ"ל הקאמרי באותן שנים שייקה ויינברג. דברים לא יצאו החוצה אז ומאז, בשל מערכת השיקולים שלנו. בתיאטרון חוששים מאוד מהדלפות כאלה, והיחסים בינינו היו כאלה שידענו היטב את המשמעות של הצגת הדברים, של קבלת ההחלטות.

פתאום נוכחתי לדעת שאני בן 81, שחנוך כבר לא אתנו כמעט עשרים שנים, ושיש דברים שאנשים צריכים לדעת. שיהיה מסמך, תיעוד. לא הייתה לי שום כוונה למכור ספרים".

כעדות לצורך התיעודי הזה, נהנה עופר לספר את האנקדוטה על לידת "שלישיית חנוך לוין" הקלאסית, שכיכבה בהצגותיו בקאמרי לאורך שנים.
"כולם משוכנעים שחנוך כתב את 'יעקבי וליידנטל (שם זמני)' לזהרירה חריפאי, ליוסף כרמון ולאלברט כהן, ולא כך הדבר", אומר עופר. "לסדרת הטלוויזיה התיעודית ששודרה בערוץ 1, 'חיים שכדוגמתם

עוד לא ראינו מעולם' על חנוך לוין, סיפרתי את הסיפור, שלא שודר כמובן. במקום זה ניתנה גרסתו של אלברט כהן, שמוכן להישבע כי חנוך הזמין אותו לשחק בהצגה. רק שהחוזה הרשמי של התיאטרון נחתם עם איצקו רחמימוב ועם הלל נאמן, שלוין התעקש עליהם.
זה רק מחזק את הטענה שלי בדבר הצורך במסמך אותנטי".

יצא לי לספר בעל פה, כהרצאות בכל מיני פורומים, את הפרקים הראשונים של לוין. קיבלתי תגובות חמות ונלהבות, וגם זה הוביל אותי לכתוב. כשכתבתי, לא ידעתי מה יצא. עשיתי ניסיון. לא התכוונתי לביוגרפיה אישית שלי. בלחץ העורכת, איה חורש, שביקשה שארחיב במקומות מסוימים, הכנסתי דברים חשובים ורלוונטיים, וגם מחשבות אישיות". 

מקריאת הספר מתגלה שיחסי העבודה עם לוין נבנו בקושי.
כמי שהגיע מחוץ לממסד הוא היה חשדן מאוד לגבי הקאמרי. עופר, שהכיר בגאוניות של לוין, הצליח לפלס דרך אל לבו ולרכוש את אמונו על בסיס אישי. לא בקלות. כי לוין, כמו גאונים לא מעטים, היה איש לא קל, דעתן ועקשן בדרישותיו וקשוח במשאים ומתנים שניהל.

עם זאת, היה לויאלי ממש כפי שהיה מדויק בכתיבה ודייקן בלוח זמנים. עופר מגלה שלוין לא אהב את מלאכת הבימוי, ונעשה בעל כורחו הבמאי של מחזותיו - סינרגיה שהולידה את הדיוק ואת זיקוק הכוונות והפכה את לוין, בתוך פחות מעשור, למחזאי הבית של הקאמרי ולמחזאי הישראלי החשוב והגדול ביותר שקם לתיאטרון המקומי.

עוד מתברר מהספר שהנסיעות של הקאמרי לחו"ל החלו ברצונו של חנוך שיכירו אותו בעולם, ומה שהחל עם תרגום "יעקבי וליידנטל" לאנגלית, והצגתו בפסטיבל אדינבורו בסוף שנות ה-70, הפך למסלול בינלאומי מפואר.

"עם הזמן, וככל שעוברות השנים", מוסיף עופר, "נעלמים הפרטים הקטנים ונשאר הדבר הגדול. ובעוד 500 שנה בטח יסכמו את התקופה הזאת בתיאטרון הישראלי בשתי מילים: חנוך לוין. ככל שהתרחקתי הבנתי שקרה משהו גדול. כשרואים היום איך מנהלי תיאטרון מתקפלים ולא מעיזים, מבינים שלא היה פשוט לחיות עם האמירה של משה דיין לגבי ה'סכין בגב' על 'מלכת אמבטיה'"

"אבל זה לא שינה את ערכיי כדואג לחברה, כלוחם למען שוויון וכנאבק למען חופש ביטוי. תמכתי בחנוך מההתחלה, כי הוא היה מאוד מוכשר,
ותפקיד התיאטרון להעלות את הרעיונות שלו ולא את שלי. באותה מידה הייתי מעלה מחזה מהימין, אילו היה מספיק טוב ולו היו מביאים אליי כזה. הנה, החברים הכי טובים שלי, יוסי שריד ואמנון דנקנר, כתבו מחזמר על גולדה, וחשבתי שהוא לא טוב. כבר האשימו אותי בסיבה לא עניינית לדחיית המחזה, בכך שרציתי לעבוד במרכז גולדה... מזל ששינו את השם למשכן לאמנויות הבמה".

"הייתי 'רק' קבלן הביצוע"
עופר נולד בירושלים, בשנת 1937. בילדותו הצטרף לתנועה המאוחדת, איחוד של גורדוניה והמחנות העולים.
הוא שירת בנח"ל מוצנח, ובהמשך הגיע עם חבריו להגשמה בקיבוץ יזרעאל. הקשר שלו לתיאטרון החל בתחביבים - צפייה בהצגות שהגיעו לירושלים והשתתפות בכתיבה ובבימוי של אירועים בתנועה ובקיבוץ.

כשעזב את הקיבוץ וחזר לירושלים מצא עבודה במרכז ההסברה, שהיה אז, ב-1962, חלק ממשרד ראש הממשלה. עבודתו כללה מבצעי הסברה דוגמת "המס חוזר אל המשלם" ו"חבל על כל טיפה". לצד ארגון אירועים כמו יום העצמאות,
חידון התנ"ך הבינלאומי וטקס הדלקת המשואות או הרצאות שנועדו לגייס תורמים לטובת החפירות הארכיאולוגיות של יגאל ידין (שיכולתו הרטורית עלתה אף על זו של אחיו, השחקן יוסי ידין), היה אחראי גם, "בבלי דעת" לדבריו, להקמת "אמנות לעם" בגלגולה המוקדם, תחת הכותרת "מופעי תרבות לעיירות הפיתוח". נציג התיאטרונים הציבוריים באמנות לעם באותן שנים היה איציק קול, המנהל האדמיניסטרטיבי של הקאמרי, וכששמע שהוא עוזב את התפקיד לטובת ניהול אולפני הרצליה, ביקש ממנו עופר להציג את מועמדותו. והשאר, אחרי פגישה עם המנכ"ל ישעיהו ויינברג, היסטוריה.

"בזמן שהדברים נעשו, אף פעם לא הרגשתי שקורה משהו גדול. זה היה תהליך. בכל רגע בתיאטרון אתה עושה גם הצגות מחורבנות. לא הייתה לי הרגשה שנעשה פה משהו מיוחד. הגעתי ממרכז ההסברה במשרד ראש הממשלה לתיאטרון, שהיה מוסד מסודר. קידמתי אותו, אני חושב, אבל לא הקמתי אותו. את האופרה אולי כן. והרי לא הכרתי אופרה לפני כן. אבל הייתי חכם דיי לקחת את ברתיני לצדי. גם בנושא המוסד, הייתי 'רק' קבלן הביצוע. מי שדחף ושבזכותו האופרה קיימת, זה צ'יץ'". 

רוכש כרטיסים כפיצוי
אם תרצו, עופר היה סיוויל סרוונט, מפא"יניק, שקיבל את דין התנועה וגילה את עצמו ואת נטיותיו האמנותיות תוך כדי עשייה. זה נראה תקין בעיניך? זה היה יכול לקרות היום? "בכל המקרים ולכל המשרות התמניתי כאילו זה היה דבר מובן מאליו, בשל הנסיבות שבהן זה קרה. במקום איציק קול בקאמרי, כשהעביר את שמי לוויינברג; במקום ויינברג כמנכ"ל - כשהשחקנים העדיפו אותי על פני עודד קוטלר. אז לא בדקו השכלה ולא כלום. גם העברות התפקיד, החפיפות, היו לאורך זמן. למנכ"ל האופרה התמניתי בזכות עודד פלדמן, ממשיכי בקאמרי. ולא שבחרו פה איזה מנהל; היו בסך-הכול שתי הפקות בשנה. אבל זה התפתח מעצמו. עובדה שברגע מסוים הוועד המנהל החליט שצריך מנהל אופרה וקוטלר היה מועמד ולא הייתי נגדו. אני מוכן לעבוד עם הנחיות, אבל שיהיה לי פתחון פה".

בדיעבד, היית בר מזל לשמש בתפקידים האלה ולהגיע להישגים הללו? 
"הכול מזל ומקרי. אמנות לעם זה מקרי - בעקבות שיחה עם הרצוג. הקאמרי זה מקרי - בעקבות שיחה עם איציק קול. האופרה זה מקרי - בעקבות שיחה עם הבמאי חנן שניר. הכול גם יכול היה להיות 'חרבון' גדול. אף פעם לא חשבתי מה הייתי עושה אלמלא מה שעשיתי. ביום האחרון שלי בקאמרי נאבקתי בממשיכיי שם, שלא רצו להפיק את המחזמר 'עלובי החיים'. פשוט לא יכולתי אחרת כל עוד אני שם".

בספר אתה מעיד על עצמך כמי שמצליח להסתדר עם האמנים הבעייתיים ביותר
"בתיאטרון ובאופרה הדברים צריכים להיות כל כך מתואמים, שאם לא - זה רק מזיק לך. אם אתה שומר משהו לעצמך, אתה בעצם פוגע במישהו. והרבה פעמים קשה לשכנע אנשים להעביר אינפורמציה הלאה. נהגתי לכנס את העובדים לספר מה קורה, בפני מה עומדים ומה התוכניות הלאה. כך הצלחתי להשיג שיתוף פעולה. הבונוס שאתה גוזר במוסד פיננסי הוא פונקציה הפוכה ממה שאתה משלם לאלה שמתחתיך. אני שאפתי לשמור על איזון, והשאיפה שלי הייתה שעובדיי יקבלו את המקסימום. ועד השחקנים של הקאמרי ידע שאני יותר ועד מהם, שאשיג בשבילם הכול. היו חיכוכים, אבל הסתדרתי איתם נהדר".

בין היתר הודות ל"סדרות החינוך" הקשוחות שחנוך לוין העביר לכם? 
"אחד הדברים הלא-טובים דאז היה נושא שמירת ההצגות. שחקנים היו מתגאים בקיצורי הדרך שהם הצליחו לעשות. לא יכולתי לסבול את זה. יצאתי נגד זה. שמירת הצגה היא ערך חשוב. אנשים ידעו להעריך את גישתי, וחנוך היה הכי קיצוני מבחינה זו. הוא היה 'הורג' את מי שהיה מעגל פינות".

עד כמה העבודה בקאמרי באה על חשבון החיים הפרטיים והמשפחה? 
"שילמתי מחיר. גם רעייתי, שתי בנותיי ובני לא השאירו מקום לספק בעניין זה, שהם יצאו מופסדים. יחד עם זאת, הרביעייה הזאת ליוותה את העשייה. הם, וגם אמי, היו בני בית בתיאטרון. יודעים לדקלם את לוין בעל פה ורצים לראות את מחזותיו. 

"כיום המצב שונה. בכל יום שישי אני מסדר את הכרטיסים לכולם, כולל שבעת הנכדים, לאירועי השבוע הבא. אף אחד לא הולך בלי לשמוע את דעתי. אני רוכש את הכרטיסים לכולם. גם כשהם נוסעים בעולם, אני מסדר להם מה לראות. גם כדורגל והופעות רוק. לתפארת המליצה זה פיצוי מסוים לכך שלא ראו את אבא שלהם במשך שנים ארוכות. ואף שלא היו צמודים אליי, אני חושב שהם מבינים קצת יותר טוב, אחרי שקראו את הספר, את התקופה הזאת".

בימים אלה עופר ויועציו שוקדים על מהדורה חדשה, נוספת על מאה העותקים הראשונים. "לא ידענו להגדיר קהל יעד. זה לא ביזנס מבחינתי, אבל התפוצה של הספר מעניינת אותי. רציתי לקבל פידבקים ואז להמשיך הלאה. מה שכן, אני מקבל תגובות הרבה יותר טובות ממה שחשבתי שאקבל. בהחלט נתן דחיפה למחשבה שאפשר להרחיב את המעגל במהדורה גדולה יותר".

"המנהלים הטובים הם מי שניהלו בעצמם מופעים"
מאז סיים את עבודתו מול האופרה, ממשיך אורי עופר לעסוק בתחומי אמנות הבמה כיועץ לתכנון ולהקמה של אולמות תיאטרון ואולמות מופעים וכמפיק ומייבא מופעים לארץ, בשותפות שהקים עם שמואל צמח (שנפטר השנה). "כבר חשבתי שלא אמשיך לעשות זאת, מה אני צריך את כל האחריות הזאת כמפיק; אבל אני מעורב בלא מעט הפקות כאלה. נוסע הרבה לראות אופרות, בלטים, מיוזיקלס. לא שאנחנו ממציאים משהו. רק לפני חודש אירחנו בישראל את להקת הבלט של בוריס אייפמן, בפעם ה-15 מאז 1999. אין דבר כזה. הם כבר כמו תיאטרון רפרטוארי כאן. מה אגיד לך? שבע הופעות בסיבוב האחרון, 1,500 איש בכל הופעה, כולם מרוצים. זה התענוג הגדול". 

עוד הביא עופר לישראל בשנים האחרונות את להקת המחול אלווין איילי, את להקת המחול מרתה גרהם, את אגם הברבורים של מתיו בורן, את מחזות הזמר סיפור הפרברים, ממה מיה, שורת המקהלה וברנשים וחתיכות, את הליקון, את האופרה הקאמרית של מוסקבה ועוד.

בתמונות: אורי עופר במהלך השנים. צילום: יח"צ. 

הכתבה פורסמה במגזין "החיים הטובים".