כבר יותר משלושים שנה עברו מאז פרצה לחיינו ורדינה כהן, אחותם של חופני ויזהר כהן ובתו של סולימן הגדול, כזמרת סולנית בזכות עצמה.
היא עשתה זאת בעזרתו האדיבה של דני רובס, שכתב, הלחין ועיבד את כל שירי "נוסעת בעקבות האהבה", אלבום הבכורה שלה. מאז המשיכה להקליט ובעיקר להופיע, אולם איכשהו שיר הנושא מהאלבום הראשון נצרב בתודעה יותר מהאחרים.
"עד היום עוצרים אותי ברחוב ושואלים 'איפה את?!'", היא מספרת. "'איך אנחנו אוהבים אותך', מוסיפים ומרעיפים עליי סופרלטיבים כזמרת. וגם, אני עכשיו בגיל שבו אומרים לי, 'גדלנו עלייך'".
ומה את משיבה?
"אני נוקבת בשמות של זמרים אחרים ושואלת איפה הם. כאילו, איפה אני יכולה להיות? הרי הריאליטי השתלט על הטלוויזיה. יש לנו הרבה אמנים טובים ואין להם איפה להיראות. פעם, בערוץ הראשון, עוד ראו אותי בשידורים חוזרים לתוך הלילה. היום גם זה אין".
לא מכבר ורדינה סגרה - לא להאמין - 58 חורפים. היא אם לארבעה וסבתא לשלושה.
מה את יותר, זמרת או אימא?
"אני מגדירה את עצמי כזמרת, אבל יש גם מציאות. האמנות זו הנשמה, הילדים הם הנשימה. אם משהו קורה, לאמנות שלך אין נשמה. ובבית שלי זו צורת החיים מאז שנולדתי. כילדה אני זוכרת את עצמי במושב האחורי של המונית, בדרך להופעות אל תוך הלילה. נשלפתי מהילדות לתוך עולם ההופעות, וגם הילדים שלי ממשיכים לגדול כך. בבית שלנו אין ואזות, רק תיבות הגברה בכל פינה".
משפחה מעצבת תרבות
בעיקר, כהן היא 'הקטנה'. הבת הקטנה של סולימן הגדול והאחות הקטנה של אחיה המפורסמים. "והיחידה", היא מבקשת להדגיש. "שלושה דברים מתקיימים בי: בת יחידה, האחות האחת והכי קטנה. אני לא חיה בשלום עם ההתבגרות, אבל עם ההקטנה? כל חיי".
כהן נולדה בט"ו בשבט ונקראה ורדינה-נטע. אביה, שהיה מיושבי "כסית" אימץ את הצעת אלתרמן לשם נטע, אבל סבתה, שאהבה מאוד את ורדינה ארז, אחותה של אופירה נבון ואשתו של דודה איתמר, התעקשה על ורדינה, אז כיבדו את בקשתה. ורדינה: "מעניין שאני לא מתה על השמות ורד, ורדה ודינה, שמרכיבים את שמי, ודווקא השם שלי נורא יפה".
הוריה, שרה ושלמה כהן, מחוללי חבורת סולימן הגדול, הם אבן דרך בתרבות הישראלית בדור הקמת המדינה ובעשורים הראשונים לקיומה.
אחיה, למען הסדר הטוב, הם הבדרן והזמר חופני כהן (72) והזמרים פיני ויזהר כהן, שממנו היא צעירה בעשר שנים. כמותם, היא נולדה לתוך הבית המוזיקלי והמורשת של סולימן הגדול.
"הוא זה שהמציא את השירה בציבור. אבא ואימא היו הרדיו של המדינה. עם החבורה שלהם היו מגיעים לכל מקום בארץ. לא היה אירוע נחשב שסולימן הגדול לא נכח בו – מאז ימי הפלמ"ח, דרך פעולות מבצעיות ועד עלייה לקרקע. משפחות שלמות עשו את החתונות, הבריתות וחגיגות הבר מצווה שלהם אתו. ביום העצמאות ניצח על החגיגה המרכזית בכיכר דיזנגוף. והוא היה גם שגריר פולקלור ראשון של המדינה, וכל אמן נחשב שהגיע לארץ - הפגישו אותו עם סולימן הגדול ועם ההווי שלו".
מהוריה לקחה כהן את התקשורת הבלתי אמצעית עם הקהל. "באהבה, ללא מחיצה, לתת את כל כולך. באים לבדר ולשמח ואין סטופר למתי נגמרת הופעה". עד היום, לאחר הופעותיה שלה, ניגשים אליה אנשים, גמלאים במיוחד, לספר על אביה. "הם נשבעים שבכל יום עצמאות הופיע אצלם. בכל יישוב, בכל מקום, בכל חור במדינה. מגזימים כמובן, אבל הרושם נכון. הוריי עבדו כמו חמורים ואבא חילק אותנו לחוליות כדי שנהיה בו-זמנית בכמה מקומות".
בזכותם, מכתירה כהן את עצמה למלכת הגמלאים. "אני מזכירה להם פיסות חיים. כשאני שרה את השירים ההם יש להם מטען אחר. יש התרגשות נורא גדולה. בסופי הופעות לא נותנים לי ללכת. אוחזים בי, מלטפים אותי. מנסים להעביר לי את מה שהם חוו לתוך האוזן שלי, ישר לפנים. במשך השנים למדתי להבין את משמעות המוזיקה לאנשים. זה לא רק מה שאני שרה, אלא גם האיך. צורת ההופעה והדרך שבה אני מגיעה לקהל. זה בזכות הוריי וזה מה שמייחד אותי. קהל בשבילי הוא לא חור שחור בחשכת האולם. אני תמיד מבקשת להאיר את האנשים. לראות אותם ואת תגובותיהם לשירים".
היא מקיימת את המורשת של סולימן הגדול בהווייתה. "כשנולדתי, אחרי שלושה בנים, אבי היה המאושר באדם. גדלתי כילדה הכי מפונקת בעולם, אבל בנוגע למקצוע הוא היה קשוח וקפדן. שאלה ראשונה ששאל כשהיה שב הביתה הייתה: 'ניגנת?'. היה לי מורה פרטי לפסנתר מגיל 6. לא עניין של זכות. כחובה. חברות שלי הפסיקו ללמוד פסנתר כשרצו. אותנו, גם את אחיי לפניי, אבא הכריח ללמוד מוזיקה ונגינה, 'כדי שלא תהיו כמוני, תלוי באחרים'. כלומר, אם יש לו אקורדיוניסט או לא".
ממנו למדה כהן שבשום מצב לא נעדרים מהופעה בגלל מחלה. "גם כשהופעתי מבוקר עד ערב, כזמרת הליווי של ירדנה ארזי בשנות ה-80, לא ויתרתי על הופעה. אפילו בארבעים מעלות חום. לקחתי כדור, הביאו מפזר חום. וגם כשהתחלתי להופיע לבד לא הייתי נסיכה. משמעת העבודה היתה מעל הכול".
סולימן הגדול "אחראי" גם ללימודיה באקדמיה למוזיקה בתל אביב (תואר ראשון בחינוך מוזיקלי). "איזה בוקר, אחרי הצבא, טלפון מאבא, 'עכשיו יש לך בחינה באקדמיה'. וזה רגע לפני שהסמסטר התחיל. מטון הדיבור הבנתי שאין לי אפשרות לסרב. כך נכנסתי לאקדמיה, ותודה על כך, אחרת הייתי מתברברת כמו כולם. אבא אמר שנלמד כדי שיהיה לנו מקצוע ביד. בניגוד אליו, שהיה צריך לעבוד עד יומו האחרון בעיריית תל אביב".
בתמונה: ורדינה כהן עם האחים בהופעה. צילום: יח"צ.
מוזיקה כמקצוע?
"להרחיב את הבסיס שלי כזמרת. לימודים לתמיכה בי כמוזיקאית. לא קיבלתי שום דבר על מגש. הודות ללימודים אני מלמדת פיתוח קול. מכינה צעירים לאודישנים. כמורה, אצלי ילד מקבל בונוס אדיר מהניסיון הבימתי שלי כזמרת".
גם אחייך למדו?
"חופני לא לא למד כלום. לו השקיע היה הופך לאחד הטנורים הגדולים בעולם. יש לו עוצמה ומנעד חסרי תקדים. חופני גם יכול לנגן על כל כלי אבל אין לו חינוך מוזיקלי. כולם חוץ ממני למדו אקורדיון. פיני, שהוא המוזיקאי הראשי אצלנו, למד גם חליל צד. בסוף כיתה ג', כשנסענו כל המשפחה לארצות הברית, פיני התקבל לברקלי. לא הייתה לו תעודת בגרות, אבל כל כך התלהבו ממנו שנתנו לו מלגה. הוא נגן ג'ז מטורף. חברים הוציאו אותו מהלימודים להופעות במועדונים. יזהר היה הכי מוכשר. למד מוזיקה קלאסית בתלמה ילין. כתב שם סונטה. הוא אפילו לא מספר את זה. אלא שהחיים גלגלו אותם למקומות אחרים. גם ההצלחה שלהם באה מוקדם".
ואת?
"אני נאלצתי לעבוד קשה כדי לקבל פירור מהעוגות שהם קיבלו. אצלי אף דלת לא נפתחה. תמיד נכנסתי מהחלונות. לי תמיד משהו קרה או השתבש. רפול ביטל את הלהקות הצבאיות אז הייתי בצוות הווי, נח"ל. היו לי להיטים ברדיו לפני שהאלבומים היו מוכנים. פעם שביתה ברשות השידור, פעם אחרת מלחמת לבנון".
אולם גם לה יש אשמה מסייעת. "את 'שבריר' (מילים של אורלי מורג ל"Fragile" של סטינג) לא הפסיקו להשמיע ברדיו", היא נזכרת. "ופה עשיתי את טעות חיי. קיבלתי כאן כרטיס לוטו רציני - לא ב'נוסעת בעקבות האהבה' - בדמות שילוב בין מזרח למערב. עם הכנר ונגן העוד נסים דקואר מנצרת עשינו משהו שנשימת המדינה נעצרה בגללו. פעם ניידת עצרה אותי ושוטר יצא ממנה רק לשאול איפה אפשר להשיג את השיר הזה. הייתי יכולה להיות חלוצת המוזיקה המזרחית, הערבית נאי (כלי נשיפה בתזמורת המזרחית הקלסית עוד, אותנטיות במלואה. עד אז עשו רק פרודיות, כמו 'מריומה'. אם יש משהו שאני מצטערת עליו, זה שלא הבנתי את זה אז ולא המשכתי בקו".
בימים אלה ממש היא מנסה לעשות תיקון, עם שיר חדש בשם "זיכרונות", שכתב והלחין בנה קשת, שהשתתף בעונה הקודמת של "הכוכב הבא לאירוויזיון" (זו ששלחה לתחרות את נטע ברזילי). "קשת כתב את זה לעצמו", היא מספרת. "כשהשמיע לנו אמרתי שאני מתה לשיר אותו. לטעמי יש בו חוט מקשר בין המילים של 'נוסעת' לבין העיבוד של 'שבריר'". את גרסתה לשיר הנהדר והמרגש עיבד והפיק מוזיקלית בעלה, המוזיקאי צור בן זאב, שהיה המנהל המוזיקלי של עפרה חזה בהופעותיה בעולם, וכיום, בין היתר, נגן הקונטרבס באנסמבל שם טוב לוי והמנהל המוזיקלי של גליקריה בהופעותיה בישראל.
שמות מוזיקליים
את צור הכירה כהן במהלך השירות הצבאי, כשניצח על תזמורת צה"ל (לצד זיקו גרציאני), שליוותה גם אותה. הוא נסע לארצות הברית ללמוד מוזיקה בניו יורק, והם נפגשו שוב בלוס אנג'לס כשעבד עם חזה והיא סיימה סיבוב אמריקאי עם המחזמר "סלאח שבתי" וקפצה לבקר את אחיה פיני, מותג מקומי.
אחרי שנישאו בארץ, שבו לשנה נוספת לחוף המערבי, וחזרו משם עם בתם הבכורה מיתר (כיום בת 27). "הייתי בטוחה שאתחתן עם מולטימיליונר לא מהארץ. בסוף התחתנתי עם מישהו מפתח תקוה", מצחקקת ורדינה. "אבא שלי נשם לרווחה. היה מבסוט שאני מתחתנת עם מוזיקאי. יהיה מי שיבין אותי, אמר".
ולא חששת מפני המודל של שני אמנים נשואים זה לזה?
"אף פעם לא אבין את הקטע הזה. כשאח שלי מצליח אני מסתובבת כמו טווס. כשבעלי מצליח, אני רק מנפנפת בזה. לא מבינה איך תיתכן קנאה של אחד לשני. אז על מה אנחנו רבים? על הכול, רק לא על מוזיקה. שם אנחנו בירח דבש. בעצם אנחנו מתווכחים על מוזיקה כל הזמן. צור מתעב את כל מה שקורה במוזיקת הפופ ואת מה שאנחנו שומעים, כי אנחנו מורידים את הרמה לדבריו. הוא מאוד קיצוני בדעותיו אבל צודק בכול.
"צור הוא המוזיקאי בבית. אני מבצעת את ההוראות המוזיקליות שלו ללא היסוס. הוא מוזיקאי על. גם הילדים מאוד מעריכים אותו. אני נועצת בו ביצירת המוזיקה שלי. הוא מפיק לי את הכול אבל נותן לי את הבמה. לאורך השנים גיבשנו הסכם בלתי כתוב. אנחנו לא דוחפים זה את זה להפקות שאנחנו עובדים בהן, כדי לא להביך את מציעי העבודה, שלא ליצור עסקת חבילה של 'צור עם ורדינה'. אני מביעה דעה על דברים שהוא עושה, אבל הוא לא חייב לקבל אותה".
ארבעת ילדיהם, בת ושלושה בנים, נושאים שמות מוזיקליים. מיתר, סול, קשת ותו. לא שמות שגרתיים, אבל "מול השמות שניתנים היום לילדים, אלה שמות נפלאים בעיניי. הם לא נתקלו אף פעם בגילויים בעייתיים בגלל שמותיהם".
והם מצדיקים את השמות?
"בהחלט. כולם מוזיקאים מטורפים. כותבים ומלחינים ושרים ברמה מחוננת. את מיתר אלוהים חנן בכל מה שאפשר. היא הפכה לחרדית אבל נשארה אותה משוגעת של מסיבות טבע רק עם שביס. היא אמן בנשמתה אבל מתעסקת בקוסמטיקה. נשואה לחוזר בתשובה ויש להם שלושה ילדים".
סול בן ה-26 השתחרר לפני כחודשיים מצה"ל, כקצין מודיעין אחרי חמש שנות קבע, ומתכוון ללמוד מחשבים. קשת, בן ה-23 הוא המוזיקאי המבטיח, הדור הבא בשושלת. "קולית הוא יזהר וחופני יחד, ויותר", מתגאה ורדינה. "וגם קיבל חינוך רחב. מגמה קלאסית בבית הספר, מוזיקה מרחבי העולם, כולל ערבית ואתנית. הוא חקיין ברמה של מתנת אלוה, והוא מאוד יסודי. שומעים זאת במוזיקה שלו, שיש בה הרבה שורשים ישראליים. הנכדים ישנו בסופי שבוע ובחגים אצל הוריי ולמדו מאבא שירים בתימנית ותפילות בעברית-תימנית שאפילו אני לא מכירה".
קשת היה סולן להקת חיל האוויר, וב"כוכב הבא לאירוויזיון" זכה לחשיפה יפה אבל לא המשיך מטעמים שהיא מכנה "פוליטיים", ולא מפרשת. "בניגוד אליי הוא בחור רגיש ברמות-על וקשה לו להבין שהוא עובר תהליך. אז הוא החליט לקחת צעד לאחור וללמוד כלכלה ומנהל עסקים, אבל לא זנח את כתיבת השירים. אני יודעת שבסוף יקרה איתו משהו. הוא נמצא במקום טוב. בעצם הוא רק מתחיל".
בבת עינה הוא תו בן ה-15, ילד מחונן על הרצף האוטיסטי בדרגת תקשורת גבוהה, שלומד בכיתת PDD בבית ספר רגיל בחולון, עיר מגוריהם. "לא סתם קוראים לחולון עיר הילדים. יש בה רגישות ומודעות מיוחדת לילדים והיא נותנת מענה לכל הצרכים, במיוחד בחינוך המיוחד. אני ממש מאושרת לגור כאן. אילו בכל ישראל היו גנים ובתי ספר כמו בחולון, היינו חיים בגן עדן", היא אומרת. "כילד, תו שדרג את כל הבית. עצם הטיפול בו. למדנו להכיר את השונה אצלנו בבית. בגלל שלו יש אתו הרבה צחוקים. בזכותו למדנו לדבר בצורה מאוד מדויקת. עכשיו הוא לומד בעיקר כישורי חיים והוא הילד הכי קל שהיה לי. רק תן לו את המחשב שלו".
טוטאלית עם חרטה
למרות הגנים הטובים של אריכות ימים (אביה נפטר ב-2009 בגיל 88, אמה בת ה-91 וחצי מתגוררת בדיור מוגן ברמת החייל), ואולי בגללם, לכהן משנה סדורה לגבי העתיד. "אני מצדיעה לביבי, שבאחת ממערכות הבחירות הקודמות עודד את העצמאים לעשות ביטוח פנסיוני. נראה שגם הייתי בגיל הנכון להקשבה, דבר שהייתי צריכה לעשות עשרים שנה קודם. כשהילדים שלי באים אליי בטענות, 'איך לא חסכת? לא חשבת שתגיעי לגיל שבו לא תופיעי?', אני חופרת להם בדבר הצורך בביטוח פנסיוני. רק חבל שהמדיניות הממשלתית 'דופקת' אותנו, העצמאים בני המעמד הבינוני, שנאלצים לחכות חודשים לכספים על הופעות, אבל את התשלומים למע"מ ולמס הכנסה צריכים לשלם מראש. יוצא שעל הנייר אין לי שקל אוברדראפט - מרוויחה יפה, חיה יפה - אבל במציאות אני במינוס מטורף, בהישרדות כל הזמן". לשמחתה, אין לה הוצאות על הפקה מוזיקלית או כשבעלה מלווה אותה בהופעות, גם לא על אולפני הקלטות.
הקלטת רק ארבעה אלבומים. זה מעט לזמרת מקליטה
"אני טוטאלית בכל דבר, אולם אני לא מרגישה שמימשתי את עצמי כזמרת. עבר יותר מדי זמן בין דיסק לדיסק. לקחתי לעצמי יותר מדי פסקי זמן. נכון שהתנאים הסביבתיים אשמים, אבל מי שמניע את הגלגלים הוא אני. ובאיזה שלב, כשאתה מתבגר, אתה מרגיש שאתה מחוץ למשחק. הכול סביבך זז מהר. ההתפתחויות מאוד מהירות. השנים חולפות מהר יותר מאשר פעם. האינטנסיביות והתחלופה עצומות. גם בתקשורת. אין לך לאן להיכנס אם זה לא ריאליטי.
"את הדיסקים שלי דווקא מכרתי יפה. כפול זהב. את השלישי, "מי אמר ש..." (2000), מכרתי פיזית. פתחתי שולחן בתעשיות הצבאית והאווירית, הקואופ קנה ממני 9,000 דיסקים. במקום שחברת התקליטים תפיץ תקליטים שלי, אני הפצתי אותם בכוחות עצמי. אני ניצבת היום בפלח של מבוגרים ואני לא אוהבת רק את זה. אני יכולה לתת יותר. מה אני? דוגמנית? אני מוכרת את הגוף שלי? אני אמנית. עושה מוזיקה. הגיל שלי לא שייך ליצירה. אני מסכימה שיש אופנות, אבל יש גם עמודי תווך של תרבות, ונורא מרגיז אותי שלא בוחנים לגופה את המוזיקה שאני עושה, אלא בהתייחסות לגילי. וללא להיט, שיר חדש ברדיו, אני לא מגיעה לכל הקהל. במה המוזיקה שלי שונה מזו של מירי מסיקה? אני אוהבת אותה. אולי היא ווקאליסטית טובה ממני. אבל היא יכולה לשיר את שלי ואני את שלה. למה האפליה?".
בלית ברירה מתנחמת כהן בהופעות. "אני הכי פופולרית בערבי זמר ובמועדוני שירה, ממשיכה כך את המורשת המשפחתית", היא מציינת. "כצעירה סלדתי מהרעיון להקליט את השירים של אבא. רציתי להיות זמרת עם השירים שלי. בגלל שלא השמיעו שירים שלי ברדיו יצרתי לי מופע עם שירים מהבית, כשם האלבום האחרון שלי (2015), ובין השירים של אבא משלבת שירים שלי. כשאני מתארחת בערבים נושאיים, אין מצב שלא מבקשים ממני לשיר את שלי, כמו 'נוסעת'".
מהו הגדול בהישגייך?
"עדיין לא עשיתי אותו. אני יוסף בעלת החלומות".
שתפי אותנו באחד החלומות.
"הייתי מתה לשחק באיזה סרט. רוצה לחזור לתיאטרון, למשחק. הייתי כמה שנים בהבימה ובבית ליסין. הכי הייתי רוצה ששיר שלי יושמע, יצליח. מה שהכי מרגיז הוא שהדיסקים שלי לא טובים. הם מעולים, עם סאונד מצוין ושירים מטורפים. כשאני יוצאת מהופעה, מצד אחד - יופי, הצלחתי; מצד שני - צביטה בלב שלא מתייחסים אליי בתקשורת. הורגת אותי החומה הזאת. לא יודעת איך לעבור אותה".
דיבורים על נשיות משעשעים אותה. "אימא שלי אומרת: איך יצאה לי בת כזאת. לי אין סבלנות לקוסמטיקה, לציפורניים, לאיפור. תן לי לעבוד. להשקיע במוזיקה. ביומיום המראה שלי הוא הכי מוזנח שאפשר. מסתובבת בטרנינגים. כשצריך לפזר בבוקר את הילדים בגנים או בבית הספר, צריך להספיק הכול. להופעות אני מאוד מקפידה להיראות טוב, וכבר קרה ששכנים לא אמרו לי שלום בערב, פשוט לא הכירו אותי, זאת מהבוקר. כשגרנו בתל אביב הקפדתי יותר. בחולון אני מסתפקת במינימום. אני לא מסוגלת לשבת בבית קפה סתם ככה. זה זמן לבטלה מבחינתי. תמיד מחשבת מה יכולתי לעשות בזמן הזה. הדבר שאני הכי מתבאסת ממנו הוא המשקל שלי. אני לא טיפוס אכלן. פשוט אני הרבה בבית, ואני אפילו רשומה לג'ים. בבריאות אני משקיעה בילדים. האוכל בבית בריא. אין ג'אנק וגם לא אוכל תעשייתי. הכול אנחנו מבשלים לבד".
זה חמש שנים כהן היא סבתא בעצמה - איך את כסבתא?
"מדחיקה. לא התאים לי בכלל להיות סבתא. לקח לי הרבה זמן להסכים שיקראו לי סבתא. למה? כי זו חותמת. גם בגלל שלא הגעתי לפיק שלי. 'בואי'נה, את סבתא? מה כבר עשית?'. מה לעשות. אני מאוכזבת ממה שנהייתה הקריירה שלי".
הכתבה פורסמה במגזין "החיים הטובים".
