ראיון אישי עם ילד הרוק הנצחי, ירמי קפלן

בתמונה: ירמי קפלן שר בהופעה. צילום: אבי נישניבר.

ירמי קפלן לא אוהב שמדברים אתו על גילו, 57. אבל איך אפשר שלא. כבר שלושים שנה לפחות שהוא נראה כמעט אותו דבר. וגרוע מזה, מתנהג - על הבמה לפחות - כמו נער בן 16, כחוש וגמיש, חדור הורמונים ואדרנלין, תזזיתי כביום הופעתו הראשונה. כשמרחיבים מעט את עדשת המצלמה, רואים שגם הסביבה שלו צעירה ממנו. והוא? טוב לו עם זה. אבל אל תדברו אתו על גיל.

"הגדרות לא מעיינות אותי בכלל", קפלן מתעקש כשאני מנסה לעמת אותו עם ניסיונות לתאר אותו כ"ילד הנצחי של הרוק המקומי". "אני לא אוהב את זה. כתבו עליי 'פיטר פן', ואני לא הכי מבסוט מזה. זה מפני שאני לא מרגיש את עצמי כבעל גיל. בטח לא הגיל של בני גילי.
אני מתקשר מעולה מול צעירים ממני, ויש לי בלהקה חברים כאלה. העניין הוא שאני לא מתעסק בגיל, זה אתם שמדברים איתי עליו".

תיארתי אותו פעם כ"איגי פופ ישראלי", דוגמה לכוכב רוק אנרגטי שנראה – וגם מתנהל בימתית – באותו אופן כבר שנים. הוא מזכיר לי את זה, די משועשע. "איגי פופ", אני מחזק את המחמאה, "הוא כוכב אינדי שלא יהיה אף פעם מיינסטרים". לזה קפלן כבר נעתר. "גם כששמעתי מוזיקה בנעוריי אף פעם לא אהבתי את המקומות הראשונים במצעדים", הוא מגלה. "העדפתי את אלה שבמקום ה-19. גם בטעמים שלי. אמנים מרכזיים שאהבתי היו אלויס קוסטלו, סטילי דן, סטיבי וונדר בראשית דרכו, ואפילו אלטון ג'ון כשהייתי בן 14, עוד לפני שכבש את המיינסטרים ואז הוא נהיה בלתי נסבל בשבילי. משהו בבעירה הפנימית לוקח אותי ליצירה שלא כולם מתחברים אליה.
זה ייחוד ששומר עליי. המוזיקה שלי היא כזאת, ולמרבה השמחה המעריצים שלי מתחברים אליה.
את המקום הראשון אתה לא שומר לנצח, והרדיפה אחרי מקום ראשון מובילה אותך למקומות פחות יצירתיים, פחות אמיתיים. זה גם מה ששומר אותי צעיר. עדיין לא הגעתי. אני ממשיך להחזיק תמיד איזה שהוא רעב, דרייב ליצירה, שדורש ממני להוציא מתוכי מאה אחוז, בידיעה ששום דבר לא מובטח ולא מובן מאליו".

אוהב גוד וייבס

קפלן פרץ לבמות בגיל מאוחר יחסית. תחילה "התגלה" כמתופף של להקת תערובת אסקוט, ב-1991, ושלוש שנים אחר כך פתח בקריירת סולו. מאז הוציא חמישה אלבומי אולפן ואלבום אוסף אחד, שראה אור לפני כשנה, ובו קיבץ את להיטיו הגדולים, בהם "מדוע לא באת", "מודדת", "הדפוק הזה", "מחפשת", "קולה וברה", "גלי", "אני אשתנה", "לרע ולטוב" ו"כבר עכשיו", אם להזכיר רק חלק מהם. 
אלה, יותר משטלטלו את אמות הספים ברשימות השידור (פלייליסטים) ברדיו, הפכו לאבני יסוד בהופעותיו הפומביות ובמופעי הבמה האנרגטיים מאוד שלו.

בתמונה: ירמי קפלן. צילום: יח"צ.


"ההופעה שלי יוצאת דופן, חריגה. מזמינה את הקהל להתרענן ולחוות", מעיד קפלן על עצמו בשיא הענוותנות. הוא מתופף, מנגן בגיטרה, שר וגם רוקד - תיאור מצטנע שלו. ה"רוקד" זה אנדרסטייטמנט לסערה שהוא מחולל על הבמה זה 25 שנה בתפניות הבלתי צפויות בה. 

זה הצגה או אופי? כלומר, גם ביומיום אתה קפיצי? 
"זה אופי. לחלוטין", הוא פוסק. "אם כי ביומיום זה מוקצן פחות. אני אוהב גוד וייבס. בהופעות אני מקרין יותר החוצה. לשמחתי אני מוצא את האנרגיות האלה בתוכי, גם אם אני בדיכאון קטן לפני הופעה. בעלייה לבמה קורה באנרגיות תהליך שאני נכנס אליו וגולש עליו".

זה מסביר גם את מידות גופך הצנום? 
"ייתכן. יש מצב. יש מצב שהאנרגיות האלה מזינות את ההופעה ואני מקבל בתמורה אנרגיות חיוביות. אנרגיה טובה מחזיקה אותך פחות מזדקן, פחות מריר על החיים. אבל זה בהחלט קשור גם בגנים.
אני עושה כושר כלשהו כל החיים, מאז גיל העשרה, כי אני בנאדם אקטיבי.
כדורגל אחר הצהריים עם חברים, קיץ עם חבר'ה בבריכה. לא משקולות וכזה, אבל כושר בסיסי, אירובי.
רק מתוך שסתם אני כזה. מבחינת אוכל, אני חוטא לפעמים, אבל אוהב אוכל בריא, טחינה, שמן זית, סלט.
אבל גם בשר מדי פעם. אני נגד ג'אנק פוד באופן עקרוני.
ואם לסכם - זה גנים ומשהו בראש, והראש בהחלט משליך על הגוף". להשלמת התמונה הבריאה נציין שהוא חדל לצרוך אלכוהול וגם הפסיק לעשן, מלבד גראס רפואי כחלק מטיפול בפגיעה אורתופדית שנגרמה לו מפציעה על הבמה.

שואף לעוד, אבל לא בחזירות

בפסטיבל הפסנתר, לפני כשבוע, שבו אירח את הזמרת המצוינת מאיה איזקוביץ, ליוו אותו ניר גבע בגיטרה, רן שמעוני בתופים, בהקשה ובמחשבים, ולוי בן ברוך בפסנתר ובמקלדות.
"זו הייתה הופעה ספציפית, מכוונת לפסטיבל. ניקח ממנו ביצועים וגרסאות של השירים, שאם יתאימו למקומות אחרים, אולי נמשיך עם המופע הזה. בכל זאת אני דוגל בזרימה בחיים ובחוסר קבעונות, גם ביצירה וגם בתפקוד".

בממוצע שנתי הוא מופיע בין פעמיים לשלוש בשבוע. "לאורך זמן אני אחד מהמתמידים להופיע, ובאופן עקבי. שלא כמו בעלי הלהיטים האימתניים, אני נותן עבודה". 

אתה מרגיש טוב עם ההספק הזה? 
"תמיד בחיים זה לרצות יותר. לפתח את העסק זה טבע בריא של הבן אדם. גם אני שואף לעוד, אבל לא בחזירות. אני מבסוט מאוד ממה שיש לי. מאושר בחלקי, אבל שואף להכניס עוד אנשים, קהל, למאושרים בחלקי..."

והכי חשוב, בזכות הופעת הבמה הייחודית והמחויבת שלו, הוא חי מהמוזיקה שלו.
לא כותב לאחרים וגם כמעט שלא מפיק מוזיקה לאחרים. "הפקה דורשת ממך להיכנס לעולם של מישהו אחר, וממני, כבן אדם מתמסר, זה עלול לקחת יותר מדי זמן. לכן אני מעדיף להתמקד בהעברת החוויה שלי. בסך הכול אני מתעניין באנשים, ובהופעה שלי יש הרבה דיבור אישי. שיחה עם הקהל על החיים ועל המהות שלנו. והשירים, שמתאימים לדעתי לכל דבר, זמן ומקום, מפרים את החיים, בעיניי לפחות".

אני מנסה לבדוק אם משהו באמנות המוזיקה שלו - היצירה, החזרות, ההקלטות, הנגינה, ההופעה החיה - עושה לו את זה יותר. "אני בחור חסר סדר וכך אני אוהב את החיים שלי וכך אני נהנה מהם. שבוע ככה, שבועיים ככה. פעם הכתיבה, מול מחשב ריק, פעם העבודה באולפן. נהנה מהכול, כמובן מההופעות, שאני עף עליהן. קשה לי למצוא הופעות שלי שלא נהניתי מהן. לא זכורות לי כאלה".


בתמונה: ירמי קפלן בהופעה. צילום: ליאור כתר.

שינויים בהרגלי הצריכה

בגילו ה"מופלג" קפלן - גרוש, אב לשני בנים חיילים, בן זוג לצעירה והורה טרי לילד כבן 4 - הוא איש משפחה פעיל והורה אקטיבי. "תמיד הייתי כזה", הוא מעיד על עצמו.
"גם עם הגדולים שלי. הרבה מתשומת הלב שלי מופנית לילדים שלי. מה קורה איתם, מה הם צריכים.
וגם בבת הזוג הצעירה ממני צריך להשקיע, כך שיש מספיק במה למלא את החיים.

אני מדבר גם על זה בהופעות, וכיוון שאני אמריקאי מלידה, אני מדבר בהן גם על פוליטיקה אמריקאית וגם על פוליטיקה מקומית. לא מתוך כוונה לשנות. מי ששר פוליטיקה, גם מאז ימי בוב דילן, לא הביא לשינוי משמעותי.
עוצמתם של שירים היא כשאתה מדבר על החיים שלך והם מלווים את האנשים ששומעים, מאירים ומחזקים אותם.

"מצד שני, בהעמדת אלבום מול סינגל, שיר בודד, יש איזה חסר. כל ילד יכול כיום לעשות מוזיקה בבית, עם סימפולים זמינים במחשב, ויישמע עלא כיפאק. אז יש היצף של חומרים. ולצד דברים נהדרים, שאתה לא מספיק להגיע אליהם, יש המון בינוניים. קשה ומסובך למצוא את עצמך בג'ונגל הנוכחי. לי מתאים הביזור הזה. אני לא מתויג. אני לא חייב לעשות אלבום. אנשים מבינים ששיר אחרי שיר זה יותר חכם ויותר נכון כלכלית. כי מה קורה בדרך כלל? אנשים רוצים לשמוע באלבום את השיר-שניים שהפכו לשלאגרים. ולאחד כמוני, שמשקיע את כל כולו בעבודה וביצירה, מה עם כל השירים שלא ישמיעו אותם? היום לקהל אין סבלנות שילמדו אותו בהופעה. אני, כאיש אינדי, אוהב לגלות בעצמי את השירים שאני אוהב באלבום, וכיום זה כבר לא קורה".

זאת הסיבה לכך ש"עכשיו", אלבום האוסף שלך, כלל רק שיר חדש אחד ("לא מושלם")? 
"לא הרגשתי צורך במשהו חדש מעבר לו. רואה באוסף הזדמנות להכיר לאנשים את כל השירים הבולטים שעשיתי עד היום. מי שבא להופעה מכיר אותם, אבל בהופעה הם מקבלים טוויסט וחוויה אחרת לגמרי. ותמיד אנשים מופתעים לשמוע שירים שאהבו ואפילו לא שייכו אליי. ואצלי, רוב השירים הם על מה לא בסדר, אצל הדפוק הזה. מה צריך לתקן, לא רומנטיקה.

"ועוד משהו - דיגיטלי מבחינתי זה טוב ליוצר שמחפש דבר חדש וריגוש לא מוכר. זה היה בבסיס העבודה שלי על 'פטיש' של הצמד הצעיר ספנסרוסו (ראה אור ב-2015, ע' א'). מהעבודה איתם נפתחה לי היכרות עם כלים ועם סאונדים חדשים, ומכאן אני יכול להמשיך אתם הלאה. היום אני עובד על זה בתוך הטלפון שלי, זירת היצירה הנוכחית שלי; טלפון שהוא הכול, רק לא טלפון".

עם האוסף, ספנסרוסו ותערובת אסקוט, הדיסקוגרפיה שלך מגיעה לשמונה אלבומים "בלבד", זה לא הספק מועט מדי? 
"יכולתי לעשות יותר", מסכים קפלן. "יכולתי להיות יותר חרוץ. אלא שאני טיפוס זורם כזה. זה חלק מהילדותיות שלי. אני לא מספיק מפוקס. גם בחיי המשפחה הרשיתי לעצמי להיות זורם כזה. עובדה שהתגרשתי פעם אחת.
'פטיש' היה פרויקט של מבט לצדדים כזה. בטוח שאם לפני 15 שנה הייתי מתעקש יותר בבחירות שלי, היו לי עוד שני אלבומים וזה היה אולי לטובתי. אבל זה לא משהו שמכביד על לבי. אני חי מעכשיו והלאה. הספקתי? פספסתי? הכול מאחוריי כבר. מעניין אותי מה יש בהלאה. אל תדבר אתי על העבר".

ובכל זאת, את מה אתה מחשיב לגדול ההישגים שלך? 
"העניין הוא שמה שאני עושה כל כך הרבה זמן ומזה אני חי, זה אחד ההישגים הגדולים שלי. כי התחלתי בגיל מאוחר, 33, והייתה תהייה אם זה מה שאני צריך לעשות, או אולי להיות פסיכולוג, וכבר נרשמתי ללימודים.
אני טוב בהקשבה לאנשים ובדיבובם, והשירים שלי עוסקים בנושאים כאלה.
הם נכתבו ממקום אמתי של החיים, מן המקום האמיתי האישי שלי, ולא מאופנה או מטרנד מזדמן.
אני שר את עצמי ומתחבר אל אנשים, גם צעירים ממני. בהופעה שלי מקבלים את האדם נטו, האמירה והשירים.
אני מרגיש שאסופת המוזיקה שיצרתי היא חסרת גיל. מרגיש מגניב עם זה כשאני מסתכל אחורה.
לא ממקם אותם בזמן, אלא רק מתאים אותם סגנונית. כששיר מדבר ומְתַקשֵר - ניצחת את גורם הזמן".

בתמונה: ירמי קפלן. צילום: ליז כדר.

אני מנסה לנתב שוב את השיחה לנושאי הזמן החולף והגיל, ומוליך אותו בחזרה לפרק הטלוויזיוני של צעירותו, זה שרובנו עקבנו אחריו בעידן של ערוץ בודד.
חלקנו, תודו, אפילו זוכרים את השירים ששבו והתנגנו באוזנינו בשפה הזרה שהתבססה בחיינו יותר ויותר.
לאלה מביננו שלא היו אז בסביבה אזכיר שעם אביו אירווינג ועם אחיו אהרון, במאי ומפיק טלוויזיה ולשעבר חבר בלהקת "פנצ'ר", הופיע ירמי הצעיר בשנות ה-70 בתוכניות ללימוד אנגלית Neighbours ו-Here we are בטלוויזיה החינוכית. גם כאן קפלן מפתיע. 

בעוד עשר שנים תהיה על סף גמלאות. אתה שם במחשבה? 
"בכלל לא שם. לא מבין על מה אתה מדבר. הסביבה שלי מסבירה הכול.
האישה שלי - עשרים שנה מתחתיי, הילדים שלי - לא אגיד לך מה הם נותנים לי.
אני בכלל לא מרגיש כך או אחרת. אני חסר גיל. הדברים היחידים שמסגירים את ההתבגרות שלי הם פיזיים.
מכה שאני חוטף לפעמי בהופעה, לוקח יותר זמן עד שהכאב חולף. או כל מיני דברים שצריך לעשות בהוראת רופאים, כמו קולונוסקופיה, שממנה להרגשתי אתה יוצא כמו חדש. או הנוכלים האלה שמנסים לדוג מבוגרים בטלפון - איך הגעתם אליי בכלל - לעקיצות ולהשקעות. אבל ביומיום לא מרגיש את זה בכלל. כשאני מנסה לחשוב איפה המקומות של הגיל... רק כשאני הולך לרופא".

אתה אמנם גם אבא צעיר, אבל בגיל אתה מתאים לסבאות. מדגדג לך או שאתה מדחיק? 
"לא יודע. אני לא רואה את זה בא מהילדים הגדולים שלי. לפחות עוד עשור עד שזה יגיע, אם בכלל. אני לא רואה אותם חושבים ועובדים על זה. גם אנשים סביבי לא בסיטואציה הזאת. כנראה משהו בראש אצלי משובש, אבל זה פועל רק לטובתי".

כשאני חושב על זה, המשפחה שלך יכלה להיות הבוזגלוס הראשונה שלנו. זה יכול לקרות עדיין? 
"האמת היא שהתחלנו לחשוב על תוכנית חדשה באנגלית, לשלב בה גם צעירים מאתנו, וגם עשינו איזה פיילוט ביתי. נורא נהנינו, היה כיף לעבוד. אבא שלי כבר בן 85. הוא איש נהדר, בן אדם צנוע, ואני מעריץ שלו.
ההנאה שבדבר היא שמובילה אותנו וייתכן שנצליח לרקום את זה. אנחנו עדיין חולמים על זה, מדברים על זה, כותבים תסריט וממציאים התחכמויות. אם נצליח - שיתפתח למשהו רציני - מי שיצפה בזה, ירגיש מבורך. בוזגלוס? יש גרעין אמת בהשוואה, כי כולנו הסתובבנו בטלוויזיה ועל המסך".

יצא שהיית מחנך לפני שנהיית רוקר?
"נכון, אם כי גם כרוקר אני מרגיש כמחנך. לא פעם אני מרגיש את עצמי כמו רבי. מנסה לעורר באנשים דברים יותר מאשר מוזיקה. מוזיקה היא החיים".

אתה מרגיש שהגשמת את עצמך כאדם? 
"אם הגשמה היא נקודת סיום, לא סיימתי את הדרך בשום אופן. יש עוד דברים שיפתיעו אותי. אני בציפייה. וגם אני רוצה לדעת מה העתיד מזמן לי".

הכתבה פורסמה במגזין "החיים הטובים"

ליצירת קשר עם עמוס אורן
יש למלא פרטים ונחזור אליך בהקדם

Loading...

מומלץ להתפנק עם הטבות חדשות

{{PRODUCTID.NAME}}

{{ProductId.Website_ShortInfo}}

מומלץ להיפגש כאן

iconfinder-time-24-103169-1.svg

{{ProductId.Date}}

iconfinder-map-pin-location-2546981.svg

{{ProductId.Location}}

מומלץ לטייל במקומות חדשים

iconfinder-time-24-103169-1.svg

{{ProductId.Date}}

iconfinder-map-pin-location-2546981.svg

{{ProductId.Location}}

הצטרפו לרשימת 
התפוצה שלנו

Loading...