אמילי מואטי ואמה מונה בן
אמא שלי ילדה אותי כשהייתה בת 19 וחצי, בת בכורה ואחות לשישה שיבואו אחריי. כמוה, גם אותי לא גידלו עם כפית של כסף בפה אך גדלתי בבית של זהב ושל אהבה וחום. אמא שלי תמיד עבדה קשה, תמיד אצל אנשים ותחת אנשים שבתנאי פתיחה אחרים לא היו מגרדים את הקרסוליים שלה, ואף פעם לא קיטרה או באה בטענות. תמיד שמחה וקורנת, תמיד נכונה להקשיב ותמיד אמרה לנו שלא משנה מה, אמא תהיה בצד שלנו, ובזה היא אף פעם לא איכזבה. האמת שהיא לא איכזבה אותי אף פעם.
כשהייתי צעירה יותר, עת הגרתי לתל אביב, הסתכלתי בהשתהות מה על אמהות של חברות שלי. הן תמיד נראו לי חשובות, אמהות להתגאות בהן, עד שיום אחד בשיחת חברות, כשכל אחת סיפרה על הכאב שהיא סוחבת עימה ועל הקונפליקטים עם בית הגידול ועל תחרותיות והתקטננויות - נשארתי חסרת מילים. כשהגיע תורי לדבר נוכחתי שאין לי ולו התחלה של חשבון עם אמי. ויותר מזה - ככל שנוקפות השנים אני יותר מודה לה על איך שגידלה אותנו. בלי ביקורת יוקדת, בלי מילים גדולות ובלי חיפוש בקטנות. רק באהבה וברוך ובקבלה אינסופית. יש בקרים שאני מעירה את הבנות שלי, כמו שאמא שלי העירה אותי, והלב מתמלא אור: "קומו ילדות שלי, מתחיל בוקר חדש ושמח". אין דבר בעולם שיכול לפגוע בך. יש לך כוח, ויש לך גב, וקוראים לזה אמא.
מונה בן בת 57, אם לשישה, עובדת במעדניה וחיה בנתניה.
אמילי מואטי בת 38, אמא לשתיים וסופרת שספרה "סימנים כחולים" (הוצאת תכלת) ראה אור לאחרונה.
צילום: ארכיון פרטי
