לא להאמין, אבל חנוך רוזן, מי שדמותו נקשרת בדמיוננו עם הילד הנצחי פיטר פן, הוא כבר בן 60.. גם הוא לא מאמין על עצמו.
"אני לא מקשר את עצמי לבן 60", הוא אומר, ולאחר הרהור קל מוסיף: "60 זה ה-30 החדש. ולחשוב שהמצביא אלכסנדר מוקדון, כובש העולם, מת בגיל 32, כבר אז אנשים היו מספיקים הרבה במעט זמן".

רוזן לא אומר את הדברים בעלמא. גם הוא, להבדיל, חי את החיים באינטנסיביות מעוררת הערצה. במיוחד במחציות האחרונות של כל שנה לועזית, חודשים המוקדשים לעבודה בלתי נגמרת בשירות הפסטיגל, הפקת חנוכה המפוארת, שגם היא תושק החודש, זו השנה ה-39 ברציפות. האמן שלימד את הציבור הישראלי לאהוב פנטומימה הוא הבמאי של הפסטיגל מאז 1997. עשו את החשבון בעצמכם.

"מגיל צעיר ידעתי שבשלב מסוים אעבור לבימוי", הוא סח. "זה לא דבר שהפתיע אותי. זה היה מתוכנן מזמן, אם כי שנים רבות זה נעשה במקביל לעיסוקי הפנטומימה שלי. את 'חגיגת תמרורים', מופע הבמה הראשון שלי, עשיתי כבר בגיל 23. ואפילו עוד קודם, בלהקה הצבאית– כשעמדתי במרכז הצגה בשם 'סיפורו של חייל'– הבמאי אילן רונן סמך עליי והפקיד את האחריות בידיי. כבר אז הוא נטע בי יסודות לבימוי. ולא אשכח את שתי פגישות העבודה, שלוש שעות כל אחת, שהיו לנו עם שייקה אופיר, שבא, נתן הנחיות, הדגים, והצית בי את האהבה לבימוי".

הגיל הוא עבורך מספר או תחושה? 

"אין לי אותן יכולות פיזיות שהיו לי, נגיד, לפני עשרים שנה. אני כבר לא יכול לעשות ארבע הצגות ביום. והאמת היא שדי סיימתי את הפרק הזה בחיי, של הופעה בפנטומימה. לא שתכננתי לסיים, אבל כל כך הרבה דברים קורים ביחד, שאין לי כבר זמן".

אל העומס המבורך, אל הדברים שקורים, עוד נגיע. רוזן עוזר לעצמו להיראות צעיר מכפי גילו. "בכל יום שעה-שעתיים אימון; כחלק מרוטינה, פחות למטרת הופעות. יותר לתחזוקת הגוף. בכל זאת אני בן אדם עובד. אני מאוד מתחשב בגוף, שלא להקשות עליו. ששריר לא ייתפס, שמזגן לא יצנן. אני אוהב את האימון בחוץ, בפארק. לא חסרים שם מתקנים.
בחורף, כשגשום, אני נכנס למכון. האימון היומי מכניס אותי למוד של שקט, ולאי-שקט אם אני מפספס אותו. מכניס אותי גם למחשבות, שם מגיעים הרעיונות הכי טובים. 

"חוץ מזה, אני לא אוכל בשר כבר שנים. אשתי מאוד בקטע, מאוד מודעת לאוכל בריא. צמחונית. הבנות שלי טבעוניות. אמנם לאכול זו חגיגה,
אבל אנחנו משגיחים לא לאכול שמן.
אני משתדל לישון שבע שעות ביממה. אבל כשאני בעבודה על פרויקט, מספיקות לי שעתיים, ואפילו חצי שעה או עשר דקות לפעמים, כשאני בתנועה.
זו יכולת מצוינת שרכשתי כבר בתקופת הצבא, לתפוס כמה דקות תנומה למילוי המצברים".

כשאומרים לך "לא השתנית, אתה נראה אותו דבר", זו מחמאה או מעמסה? 

"בטח מחמאה. אבל אומרים לי את זה פחות בימים אלה. אל תשכח שאני עובד המון עם אנשים צעירים".

השפעה על ילדים

להוציא הפסקה של שנתיים- שלוש חנוך רוזן כבר העמיד כמעט עשרים פסטיגלים. במאי הבית. "בהתחלה לפי המתכונת של פעם, הקלאסית", הוא נזכר.
"שיר מספר אחת, שיר מספר שתיים וכן הלאה. אחר כך הוספתי את הרעיונות שלי. לקחתי אותו לעולמות של תוכן וסיפור, לא תחרות של שירים.
באתי מתחום של שואו, של תנועה בעיקר. הכנסתי המון אפקטים, המון רעיונות חדשים שלקחתי מהנסיעות בעולם, מהיחשפות למופעים הגדולים. בשנים האחרונות, כשהבנו כמה כוחנו גדול בהשפעה על ילדים, החלטנו לנצל אותו למטרות טובות, להעברת מסרים חינוכיים כמו נגד שיימינג ברשת, או בעד שימוש במידה בסלולארי".

אחרי כל כך הרבה שנים, מהו הדרייב האישי שלך, אמנותי או לצורכי פרנסה? 

"מיקי פלד (המפיק שהמציא את הפסטיגל ומכר אותו לפני כחמש שנים, ע' א') עשה דבר שאף אחד לא עשה בתעשייה. החתים במאי לעשר שנים!
שנינו הבנו שבכל פעם זה סיפור חדש, שחובת ההוכחה עליי, שהאתגר יותר גדול. בכל זאת, חמישים אחוזים בכל שנה זה אותו קהל, שרוצה לראות דברים חדשים, והתמודדות עם 14-13 כוכבים ועם המנהלים שלהם, עם הרצונות ועם האנרגיות שלהם, במסגרת זמן קצוב ותחת אילוצי תקציב- זה אתגר שמתחדש מדי שנה.
למדתי להתמקצע. יכולתי לפזול לצדדים, לעשות במקביל הצגות תיאטרון או מופעי בידור בכיוונים ובז'אנרים שונים, אבל העדפתי להתמקצע. לעבוד רק בזה. וזה מעניין אותי בכל פעם מחדש. אני לא משתעמם. אם אשתעמם לא אוכל לעשות פסטיגל".

עבודה או תשוקה? 

"אף פעם לא הפרדתי בין עבודה לתשוקה. כשאתה עומד על הבמה, שומע את התשואות, זו אמנות. גם עבודה, גם תענוג.
כשקשה לשחקנים שלי אחרי שלוש הצגות והם מתחילים לקטר, אני מבקש מהם שיחשבו על כורי פחם, שבאמת עובדים קשה,
או אפילו על רואי חשבון. מישהו מוחא להם כפיים?".

רוזן התחיל בבימוי הפסטיגל בשלהי העת האנלוגית והעביר אותו לעידן הדיגיטלי. "זה קרה לאט-לאט, לא בבום. העולם מתקדם. האביזרים משתכללים.
אני לא צריך להתמודד עם הצורך להתעדכן. יש לי אנשים שמתעסקים בעיצובים והם מאוד מועדכנים. הדיאלוג הדדי. לפעמים במאי לא צריך להפריע לאנשים לעבוד,
ואני אוהב מאוד להפעיל את האנשים".

במבט מהצד, יצרת מפלצת. 

לרגע רוזן זז בחוסר נוחות. "בקנה מידה עולמי הפסטיגל הוא תופעה", הוא מבהיר. "כשאני מספר בעולם, אנשים מתפעלים מן היכולת להביא כל כך הרבה צופים בפרק זמן כל כך קצר. זה מותג ישראלי, כמו מכבי תל אביב בכדורסל של פעם. תופעה ישראלית ייחודית. לפעמים אנחנו לא מספיק נהנים מהדרך, וגם לא מהתוצאה.
רק רוצים להגיע לרגע שההפקה תעלה לבמה ושהכול בסדר איתה, ומיד מתחילים בהפקה של השנה הבאה.

"רק בארבע-חמש השנים האחרונות הפסטיגל קיבל גושפנקה מכולם. גם של פיינשמעקערים, גם של אנשי חינוך, וגם של כלל עם ישראל. הפנמנו, גם למדנו.
הכנסנו הרבה תוכן לספקטקל הזה. מציגים אותו בפני 8,000 איש כאילו מול מאתיים. השנה זה מאוד בולט: צא מהחיים הדיגיטליים. בוא התחבר אל החיים האמיתיים.
כל אחד מאיתנו נתקל בסיטואציה שבה בני זוג יכולים לשבת יחד ולא לדבר זה עם זה. כל אחד בתוך הסמארטפון שלו. אם נצליח להוציא אותם, גם ילדים כמובן, לשעה-שעתיים, מהעולם המדומיין, ליצור חברויות ועניין, הצלחנו. חשובה האמירה החינוכית- חברתית מבלי שנצא מטיפים או מורים טמבלים (ט' בפתח, ע' א')".

במבט לאחור יש בוודאי פסטיגלים מוצלחים יותר? 

"לא תמיד ההצלחה הכלכלית הייתה אמנותית. אחד הבולטים יותר היה פסטיגל גיבורי-העל, עם סוללת כוכבים ספקטקולרית ויוצאת דופן. היה לנו פסטיגל חזק מאוד עם זוכי 'כוכב נולד' הראשונים, הראל סקעת, הראל מויאל, נינט טייב. ראשית הריאליטי. גם 'תפוס ת'פסטיגל' עם שלמה בראבא, ופסטיגל מתחת למים, שבו התגלתה גל גדות, והיו הפסטיגל עם שיר השיימינג שכתבו מיכה שטרית וארקדי דוכין, שהפך להמנון, והפסטיגל עם עומר אדם לפני שנתיים. בקיצור, כל הכוכבים עברו שם".

להרגשתי עידן הכוכבים השתנה אצלכם. פעם ליקטתם אותם, היום אתם מייצרים אותם.

"אנחנו לוקחים לא רק את המפורסמים ביותר, אלא גם אמנים בתחילת דרכם, ואחרינו הם נוסקים. עומר אדם היה מפורסם עוד קודם, אבל הבום שלו בא אחרי.
יכול להיות שהמסה המטורפת של צופים, שמגיעה לחצי מליון איש, והאווירה המשפחתית בהפקה, מביאות אותם למרכז תשומת הלב. ויש רבים שהפסטיגל הקפיץ אותם הלאה. סטפן, למשל. אפילו סטטיק ובן אל בשנה השנייה שלהם".

איך זה שאין לכם תחרות? 

"הייתה תקופה של 'שיר נולד', אבל פלד היה חכם וחבר אליהם. מובן שיכול לקום מופע חדש, אבל קשה ליצור הצלחה ביום אחד. אין קסמים וקיצורי דרך. זה צריך להיבנות. כל היופי בכך, כבר ארבעים שנה, שזה לאט- לאט".

כמה זמן מעסיק אותך פסטיגל? 

"שנה שלמה. מההופעה האחרונה של הקודם. אבל יש צוות הפקה מטורף, ואם זה תלוי בי אני לא מחליף אותו".

והעבודה מתגמלת? 

"השכר שלי, עוד מלפני עשרים שנה, ובעצם גם עוד קודם, כשהייתי פיטר פן, בנוי על שותפות. בהפקות בסדר גודל כזה אתה מנסה להיות שותף, כי החלטות כלכליות משפיעות על האמנותיות. לכן אני מעורב גם כמפיק. לכן זה מעורבב. אני מתוגמל כבמאי וגם בנפיט לפי ההצלחה. אין לי מה להתלונן. אני שמח בחלקי ושמח על האקזיט שעשה פלד. הוא הראשון בבידור המקומי שעשה אקזיט. ומה בעצם מכר? את השם, פסטיגל, ואת החוזה איתי, כבמאי".

בין קלאסיקה לרוק'נרול

בלהט הפסטיגל נוטים לשכוח שלחנוך רוזן הייתה קריירה בימתית מופלאה. שבעה מופעי פנטומימה מצליחים במיוחד, ביניהם "אל תתפוס אותי במילה", "דיבורים זה לא הקול", "בידור ללא מילים", "שומר על זכות השתיקה" ו"מדבר בעד עצמו", האחרון, שהועלה בבכורה בפסטיבל ישראל ב-2009, שילב פנטומימה עם וידיאו.
"לקחתי מדיום קלאסי", הוא אומר, "והפכתי אותו ליותר תקשורתי, לנגיש לכולם. עשיתי חשבון שמספר הפעמים שעליתי וירדתי במדרגות הנעות– מוטיב שדאגתי להכניס בכל תוכנית שלי – מגיע לכ-15 אלף". 

את הפנטומימה למד רוזן אצל עמוס ארבל, קלוד שגראן, בוריס סבידנסקי ויורם בוקר, גם אצל אלה מרסו (אשתו של מרסל מרסו) ואצל אטיין דקרו (המורה של מרסו).
הוא השקיע וגם שכלל אותה בשילוב מוזיקה, אפקטים, אימאג'ים, אביזרים, אשליות ויזואליות, אקשן ואפילו קהל. 

הפכת את הפנטומימה לרוק'נרול? 

"זו מחמאה בשבילי, אם כי, באיזה שהוא מקום, אתה מנסה לשמור את הרמה הקלאסית.
כשאתה שומר על הפשטות, המקור, הדמעה, העצב ועל ההתרגשות, אתה נוגע עוד יותר. תמיד הפחד היה שזה יהיה קשה, כבד, מעייף או שקט מדי לקהל.
כבר בצבא הופעתי עם התוספות האלה, ובאופן טבעי הגעתי לרוק'נרול הזה, ועדיין השתדלתי להקדיש בכל הופעה חמש דקות למקורות הקלאסיים של הפנטומימה.

"מרסו, למשל, הלך רק על דבר אחד - פנטומימה קלאסית. גם בגיל 80 הוא היה מיוחד במינו, אבל הסתכלת יותר על הלג'נד שהוא מייצג. אני לא מצטער שפרשתי. אני כבר לא עושה פנטומימה, אבל פנטומימה היא ממש אני, חלק ממני, מהדנ"א שלי. אני לא מתגעגע לזה, כי אני לא מתגעגע בכלל. אבל היא הביאה אותי לכל העולם. הופעתי בטירוף באירופה, באמריקה, במזרח אסיה. זכיתי בפרסים ובביקורות מחמיאות, וזה מה שהביא אותי בעצם לווגאס".

כן. לאס וגאס. המקום של הגדולים. זו השנה השלישית שבה מופע של חנוך רוזן מועלה בעיר הבידור הגדולה בעולם, ועוד אחד בדרך לשם. "רכשתי המון ניסיון עם wow באילת, סוג של וראייטי שואו, מולן רוז' קטן, וגאסי באופיו. התוכנית מתחלפת אחת לשנה וחצי, אבל 15 שנה שהמופע מוצג ערב-ערב.
הגענו לרמה כל כך גבוהה שהצלחנו למכור קרח לאסקימוסים. מופע המים מוצג כבר השנה השלישית בקזינו ריו בווגאס; ערב-ערב, 400 איש בהופעה. במהלך התקופה הזו נפתחו ונסגרו בעיר 38 מופעים שונים. עכשיו אני עובד, עם משקיעים שגייסתי, על מופע חדש בשם 'אקסטרווגאנצה' שחי את וגאס, ומדבר על בחור שנכנס לעיר ל-24 שעות ומתחרפן לו המוח. גם המעבדה שלו הייתה ב-wow שבאילת. נתחיל להופיע איתו בחודש מארס, בקזינו באלי'ס, באולם בשם 'ג'ובילי' שבו צילמו את 'רוקי 4'".

מה הקיק בווגאס? 

"בכל זאת זו עיר המופעים של העולם. כל האמנים הגדולים מופיעים שם. להיות חלק מהדבר הזה– מוקירים אותך, אוהבים אותך– זה נותן הרבה כבוד וכיף. הפרודקשן מטורף, וזו גם השקעה לטווח ארוך. לוקח שנתיים- שלוש לכסות את ההשקעה. כיסית אותה? אתה על הסוס".

הבית כעוגן

המורשת של רוזן מעוטרת בדמויות אייקוניות כמו פנטו הטלוויזיונית (לצד ספי רבלין) בימי שלטון ערוץ טלוויזיה יחיד; כמובן פיטר פן הבלתי נשכח; ובימוי אייקוני לא פחות של "ספר הג'ונגל", אחד ממחזות הזמר הרעננים והמצליחים ביותר בתיאטרון הישראלי. והיה גם One בכיכובה של ריטה, ב-2006.
"זה היה ספקטקל מטורף, הכי גדול שעשיתי. המשקיעים נתנו לי יד חופשית. נסענו לווגאס לראות את סלין דיון ומופעים אחרים.
אני עצמי הייתי מופתע מממדי השואו ומעוצמתו. ריטה הייתה אז כוכבת בשיאה. גם שרה, גם נתנה מעצמה. שישים איש על הבמה, רקדנים ואקרובטים. היא שרה לייב ונשמעה כמו תקליט. הייתי בשוק. אין הרבה אמנים שיכולים לעשות את זה. ותאמין לי שניסינו, אחרי שהמופע ירד, בעצם נחתך על ידי מלחמת לבנון השנייה. לא מצאנו".

יש הבדל בגישתך במופעים שלך לבין הבימוי של מופעים גדולים? 

"בשני המקרים המופעים הם לכל המשפחה. ההבדל הוא שבמופעי הפנטומימה אתה עצמך כותב את הקטעים. חמישים קטעים בשבע תוכניות, זה קשה מאוד.
בהפקות הגדולות זה אתה עם צוות אנשים".

תגיד, יש לפנטומימה עתיד או שהיא אמנות נכחדת? 

"פעם הייתי אומר מיד 'לא'. היום קשה יותר להיות חד-משמעי. זה בעיקר תלוי בפנטומימאי עצמו. אם הוא טוב- זה יחזיק; אם לא- זה ייכחד.
גם כשהפנטומימה הייתה חיה, היו בודדים שהחזיקו אותה. מרסו בחו"ל, שייקה אופיר בארץ. זה לא תור הזהב שלה. שיאה היה בשנות ה-60 בעולם ובשנות ה-80 בארץ,
כשאני החייתי אותה. היא קיימת, אבל משולבת בעוד דברים. האימוג'ים שמשמשים אותנו בטלפונים החכמים הם פנטומימה.
ראיתי בחור נחמד בשם פייק פייס בגוט טאלנט האמריקאי. בארץ לא ראיתי ממשיכי דרך".

פסטיגל. Wow. וגאס. מה האתגר הבא, החלום האישי, השאיפה האמנותית? 

"אף פעם לא היו לי יעדים ומטרות להשיג. אני מאמין בזה שהדברים קורים לך. יש דברים שאני עושה כי הם הלחם והחמאה של הילדים שלי.
יש לי חמישה שצריך לטפל בהם. ב-wow הבא אני רוצה להעיף מכונית מעל הקהל. ראיתי את זה בלונדון. כשאתפנה, אסע אולי לעשות קרקס בסין".

אתה מוצא זמן להיות אבא? 

"מאוד מוצא, אם כי אולי לא מספיק. יש לי אישה מקסימה שממלאת תפקיד די מרכזי בבית. הם כבר ילדים גדולים, לא כולם. אנחנו שתי משפחות. כולם מחוברים.
שני ילדים שלה, בת מנשואיי הראשונים, שתי בנות משותפות. עברנו קטעים. הכימיה עכשיו מצוינת. המשפחתיות חמה מאוד, תומכת.
למזלי, רוב הזמן אני בבית. אך גם בטורים ובנסיעות, כשהיו ניתוקים לא קצרים, הם תמיד היו עוגן".

בן 60... זה זמן לסבאות. 

"הם עוד לא התחילו. יכול להיות שמבחינת הגיל אני מתאים, אבל אני לא לוחץ. לא חושש מהחותמת 'סבא'. יש לי חברים צעירים ממני שהם כבר סבים.
גם הסיפור עם וגאס פותח המון דלתות ודברים חדשים, כך שאני לא מרגיש שאני יורד בצדו השני של ההר".

60 הוא גם העשור של יציאה לגמלאות. איפה אתה מול האתגר הזה? 

"זקנה היא דבר שאתה לא יודע מאיפה תבוא לך. אני מודע לזה שלקראת גיל 75 לא אהיה מסוגל לעשות אותם דברים, אבל מאמין שיש לי עוד 15 שנה בפול טיים,
ואחר כך אוריד הילוך בהדרגה. כאמור, למדתי להאציל סמכויות ולהספיק להגשים שאיפות אמנותיות. אני מתפעל איך אנשים יכולים לעשות הרבה דברים במקביל.
לי מספיקים שניים-שלושה עיסוקים, וגם הם לאורך שנים".

ומהבחינה הכלכלית? 

"מגיל צעיר מאוד פרנסתי את עצמי והאמנות פרנסה אותי. בשלושים שנה לא הייתה פעם שסירבתי להופעה.
רוב ההפקות שעשיתי הצליחו. אף פעם לא הייתי בזבזן מטורף.
אני חי בסדר. מה שמוביל אותי בעשייה הוא מה שמעניין אותי, לא השאיפה להתעשר".