אם השם אלי מצרי נשמע לכם קצת מוכר, הרי זה בעיקר משום שצפיתם בעונה השישית של התוכנית "מאסטר שף", שבה היה זקן המתחרים.
"כשהגעתי למאסטר שף שאלו אותי מה הקשר בין בישול לשירות במוסד. עניתי שבשניהם נדרשת יצירתיות. אותה תשובה אני נותן כששואלים אותי על הקשר בין שירותי במוסד לכתיבה: יצירתיות, דמיון, מחשבה ודיוק הן התכונות הנדרשות בשני המקרים.
סופרים ישראלים רבים יצאו מבין משרתי המוסד, וגם בעולם לא חסרים סופרים שעסקו בתחומים דומים'',
אומר מצרי בן ה-75, שספרו "כאן, עכשיו ובארץ רחוקה" - קובץ סיפורים קצרים שנכתבו בשני העשורים האחרונים בארץ ובמקומות שונים בעולם – יצא לאחרונה לאור.
סיפוריו של מצרי משלבים מציאות ודמיון, יסודות אוטוביוגרפיים עם סיפורי מסעות ופנטזיה, מתובלים בטעמים ובריחות אקזוטיים, בחושניות סוערת ובבעירה פנימית של אדם שיודע משהו על החיים.
מצרי נולד באלכסנדריה בשנת 1944. אביו היה עיתונאי ופעיל בארגונים יהודיים. כשפרצה מלחמת השחרור נכלא בשל פעילותו הציונית, וכשהשתחרר מהכלא המצרי עלתה המשפחה ארצה.
אלי הילד היה בן 5, דיבר צרפתית ואיטלקית שהיו עבורו לשונות אם, ולא ידע מילה בעברית ובערבית. בהמשך נשלחה משפחתו למעברת שער העלייה, וממנה עברה למעברת פרדס חנה ואחר כך לתל אביב.
בני המשפחה השתלבו היטב בהוויה הישראלית, וגרו בחדרון קטן על גג ליד הים. האב מצא עבודה בעיתונות הצרפתית. האם הייתה עקרת בית. בארץ נולדה להם בת נוספת. שנים אחדות מאוחר יותר, כשכבר גרו בדירה מרווחת יותר, עלתה סבתו של אלי ארצה וחיה עם בני המשפחה.
''לא סבלנו מקיפוח, לא התלוננו. אבא עבד, התפרנס, ופרנס את המשפחה בכבוד. אני, ששפות אמי היו צרפתית ואיטלקית, למדתי עברית היטב, ובתיכון למדתי ורכשתי אנגלית וערבית. אף שנולדתי במצרים, עד בית הספר התיכון לא ידעתי מילה בערבית'', מספר מצרי, שגדל והתחנך בארץ. בין השנים 1977-1966 היה איש חינוך, מורה ומנהל בית ספר בדימונה, וב-1977 הצטרף למוסד. אחרי פרק חיים עלום זה עבד זמן קצר כמנהל אגף החינוך ביישוב תל מונד, ובשנת 2003 כיהן כמנהל אגף החינוך במועצת שוהם וגם שימש כדירקטור בחברה העירונית לתרבות וכמורה דרך.
הוא נשוי לרעייתו צילה כבר יותר מחמישים שנה, אב לארבעה וסב לעשרה נכדים ("ה-11 בדרך!").
החיים כמוזה
במשך שנותיו במערכת החינוך פרסם אלי מצרי שני ספרי שירה ("ילדות של נצח" בהוצאת יפעת בשנת 1966 ו"ימים של שבר ענן" בשנת 1970 בהוצאת אל"ף). בתקופת שירותו במוסד - שבו עסק בפעילות חשאית במשך יותר מעשרים שנה, שבמהלכן מילא שורת תפקידים מבצעיים, בארץ ובחו"ל - כתב את סיפוריו הקצרים, שאותם איגד בספרו השלישי (האחרון בינתיים) "כאן עכשיו ובארץ רחוקה".
זהו ספר הסיפורת הראשון שלו, והוא משקף את ההתנסויות והחוויות שצבר במשך עשרות שנות חייו ועבודתו ברחבי העולם.
באיזו שפה אתה כותב? חושב? חולם?
"זה משתנה. בבית דיברו צרפתית, איטלקית ויוונית. הרבה פעמים אני חושב וסופר בצרפתית ופעמים אחרות בעברית. עד כיתה א' לא ידעתי מילה בעברית, אבל מרגע שלמדתי אותה היא נטמעה בתוכי. בילדותי קראתי לפחות ספר אחד ביום, ואני זוקף לכך את שליטתי הטובה בעברית. גם ספרדית אני מדבר כמעט ברמת שפת אם, אבל הכתיבה הראשונית, האינטואיטיבית שלי, היא בעברית, ובה אני כותב".
מאין אתה שואב את הרעיונות לסיפוריך?
"חלקם מהחיים, מאירועים שקרו באמת; חלק לא קטן – מהדמיון, ואחרים מאלמנטים אוטוביוגרפיים שלהם אני מוסיף לעתים אלמנטים דמיוניים. זהו שילוב של ניסיון אישי, מקומות שהייתי בהם וגם מקומות שמעולם לא ראיתי - יחד עם אלמנטים שהושפעתי מהם בספרות, כמו מסיפוריו של דיימון ראניון, או להבדיל - מנחם תלמי".
לרבים מהסיפורים שלך יש 'אפיל קולנועי'. הושפעת מסרטים כמו "קזבלנקה"?
"הסרט קזבלנקה מופיע בסיפור האחרון בספר. אני אוהב סיפורים אפלים, אבל אני חושב שדמיון מתפתח יותר מקריאת ספרים מאשר מצפייה בסרטים. בקריאה אתה מפעיל את דמיונך, מדמיין את הדמות שיוצאת מתוך המילים, ומעניק לה את המראה שאתה בוחר עבורה. כשאני מתחיל לכתוב וממציא דמות דמיונית - הדמות הזו ממציאה וממשיכה את עצמה תוך כדי כתיבה".
סיפורת חושנית
למצרי לא היו כלל תוכניות לשנות את מהלך הקריירה שלו בתחום החינוך, אך בכל זאת מצא עצמו מגויס לאחת ממסגרות הביטחון החשאיות אך מפורסמות ברחבי העולם, מהלך שהחל בלא שידע כי היה מועמד להצטרף לשורותיו.
איך קרה שמתחום החינוך הגעת למוסד?
"לא תכננתי להחליף קריירה. בשלב מסוים רציתי פסק זמן לשנה-שנתיים מתחום החינוך כדי לעשות משהו אחר. עניתי למודעה בעיתון על עבודה שנראתה מעניינת. לא ידעתי שמדובר במוסד.
הוזמנתי לפגישה, עברתי תחקיר ועוד אחד ועוד אחד. זה נמשך כמה חודשים, עד שהודיעו לי שהתקבלתי לקורס, ורק אז אמרו לי בפעם הראשונה, 'אתה במוסד!'. וכך, פסק זמן של שנה-שנתיים הפך לקריירה של 25 שנים".
החברים והקולגות שלך ידעו שאתה כותב?
"כן. היה לנו עלון פנימי שיצא אחת לחודשיים-שלושה, ופרסמתי בו סיפורים שלי. ככותב שעובד במוסד כל טקסט שנועד לפרסום חייב לעבור ביקורת של המוסד ושל הצנזורה הצבאית. גם שנים אחרי הפרישה הייתי חייב למסור את הטקסטים לבדיקה. זה חלק מהמשחק, וזה בסדר גמור".
הסיפורים שלך מאוד חושניים; יש בהם הרבה תיאורי סקס. איך מגיבה לכך אשתך?
"אשתי מכירה אותי, וכל זמן שזה בסיפורים - אז לא קרה שום דבר. היא פרקטית, ואני רומנטיקן שאוהב להחמיא, לפלרטט, להביא כוס יין, לבשל ארוחה טובה. בספרי השירים שלי ישנם שירים שכתבתי לאשתי. היא יודעת מי אני ולא דואגת".
החושניות באה לידי ביטוי גם באוכל; אתה בשלן, והשתתפת במאסטר שף.
"את האהבה ואת הידע לבישול קיבלתי מהבית, מאמי ומסבתי. כילד אהבתי להתבונן ולספוג מהן את אמנות הבישול. גדלתי על מטבח מעורב – יווני, צרפתי, איטלקי וערבי. מנדודיי בעולם, משהייה בארצות שונות ומחיים במשך כמה שנים בלונדון, בצרפת ובמקסיקו - למדתי הרבה על אוכל ועל בישול".
מי מבשל אצלכם בבית?
"בעיקר אני, אבל גם אשתי בשלנית מצוינת. היא באה מבית פולני, שבו למדתי לאכול גפילטע פיש ורגל קרושה".
מה מספק יותר - כתיבת סיפור טוב או בישול ארוחה נהדרת?
"זה מאד דומה. בשניהם אתה מכניס תבלינים ונותן דרור לדמיון שלך, עד שמתקבל התבשיל או הסיפור שאותו רצית לקבל. וכשזה מצליח - זהו סיפוק אדיר".
אתה ממשיך לכתוב? יהיה עוד ספר?
"אני בן 75 וממשיך לכתוב כל הזמן. כיום אני עסוק בכתיבת סיפור שנקרא 'שלושה ימים באוגוסט', שמחבר בין פסטיבל וודסטוק ומלחמת ההתשה שהתרחשה במקביל.
"יש לי חלום להוציא ספר על חוויות נופים ומתכונים מפרובנס, האזור האהוב עליי ביותר בצרפת, שם חיינו שלוש שנים וחצי. אולי אוציא עוד קובץ סיפורים קצרים; ואולי, יום אחד, אפילו רומן".
מה בולם אותך?
"כדי לכתוב רומן צריך הרבה זמן של שקט נפשי ופיזי, והבית שלנו לא שקט בכלל. זהו בית תוסס עם המון נכדים, עם פעילויות ועם שמחת חיים".
