ההצגה "היריון", שעלתה לאחרונה בתיאטרון הקאמרי, כבר מסתמנת כלהיט, ניתן לומר עוד להיט מבית היוצר של המחזאית עדנה מזי"א ושל הבמאי עומרי ניצן. על הבמה מככבים מאיה דגן ומיכה סלקטר יחד עם שחקנים מצוינים אחרים, והקהל מרותק לעלילה המתחוללת על הבמה, ומספרת על כמיהה לילד ועל הדרך הלא פשוטה, בלשון המעטה, שעוברים בשאיפה להיריון המיוחל.

מה פתאום הצגה על היריון, אני שואלת את מזי"א, בת 70, אם לשניים וסבתא לחמישה. "הרעיון עלה בעקבות שיחות עם עומרי ניצן, שאני אוהבת אותו מאוד", היא משיבה. "עומרי מספר לי כבר שנים על טיפולי ההפריה שעברה אשתו, ולכך נוספה העובדה שבתי אלישבע תמיד הצהירה שהיא לא רוצה שיהיו לה ילדים". 

לוקחת ללב

בזכות בתה נחשפה מזי"א לתנועת האל-הורות, שחברות בה נשים שהחליטו לא להיות אימהות.
באמצעותה היא החלה לחקור את נושא הפריון, וגיליתי שנשים יעשו הכול כדי ללדת, כי מבחינתן הייעוד שלהן הוא להביא ילד לעולם, על אף המחירים הלא פשוטים- בריאותית, נפשית, כלכלית– הנגבים מהן. המחקר הזה עניין אותה והובילה לכתוב על זוג אל-הורי שלא רוצה ילדים".

את יכולה להבין רצון שלא להביא ילדים לעולם? 

"כיום, ממרום גילי- בהחלט. אני מביטה על הילדים שלי, וחושבת שהעולם נמצא במצב רע, אקולוגית ופוליטית. כדור הארץ במצב כל כך קשה, ואני לוקחת את זה מאוד ללב. אני חושבת על התינוקות הקטנים- מה יהיה איתם? אז אני יכולה להבין את ההתלבטות הזאת".

כמו אפי, הגיבורה במחזה, שעברה מהפך, כך גם בתה של מזי"א. "בתי הודיעה לי שהיא בהיריון",
היא מספרת, "וזה היה כבר אחרי שסיימתי לכתוב את המחזה. בקיץ האחרון נולדה נכדתי תמר,
תינוקת משגעת ויפיפייה. באופן אירוני, מבלי שידעתי, כתבתי מחזה שבו הבת שלי ואפי עוברות מסלול זהה: מעבר מחוסר רצון ללדת, לרצון עז ללדת. אפי, הנחושה בדעתה לא ללדת, עוברת טלטלה: המחזור שלה מאחר להגיע, היא נבהלת, וכשהמחזור מגיע, היא מבינה שהיא מאחרת את הרכבת; שאם היא רוצה להיכנס להיריון - זה עכשיו. ואז, מתחיל המרוץ אחר היריון".

למרות אי-ההצלחה בתהליך היא אינה שוקלת אימוץ או פונדקאות. 

"לאפי לא נראה הגיוני שכל אישה הכי 'פשוטה' נכנסת להיריון בקלות, בעוד שאצלה זה לא קורה. מבחינתה- לב העניין הוא ההיריון. וכשזה מתמהמה היא מתחילה לחוש כישלון, והתחושה הזו שולטת בה.
היא נכנסת לאובססיה לא רציונלית, שהיא חייבת להצליח. זה גם מעוגן באישיות שלה, ולכן הכתבתי דמות דעתנית ושנונה, המנהלת חברה יחד עם שותפה. ובדרך, היא לא מסוגלת לקבל עזרה- לא מבעלה, לא משותפתה לחברה, לא מחברות. מרגע שהיא יוצאת לדרך- לא מעניין אותה יותר כלום.
מבחינתה זה צורך אנושי. בעלה של אפי, יוני, נגרר אחריה, הוא באמת לא רוצה ילד, ודעתו אינה משתנה. אבל הוא אוהב את אשתו, ומבין שאם הוא יסרב, היא לעולם לא תסלח לו".

סיוט ובדידות

במהלך התחקיר שערכה, מספרת מזי"א, היא נפגשה עם "נשים שעברו המון הפריות. כולן מדברות באותה שפה... וכמו שאומרים, כל אחת מהן אומללה על פי דרכה...הבדידות הייתה משותפת לכולן, בעיקר בשל התחושה שאין מי שיכול באמת להיות שותף בתהליך. להבין מה עובר על אישה, פיזית ונפשית, כשהיא עוברת כל כך הרבה בדיקות, זריקות - גם הבעל הכי מכיל לא יבין". 

במחזה את מראה שחיי הנישואים שלהם נפגעים.

"זה עוד משהו שלמדתי- לא פעם מתרחשת התרופפות בחיי הנישואים, כי כל החיים מתוזמנים. יחסי מין מתוזמנים, מודדים חום ומחכים לביוץ, הכול סובב סביב כל מה שמאפיין את הימים הבלתי נגמרים האלה.
ועוד לא דיברנו על ההורמונים שמציפים את המוח, ועל תופעות הלוואי שלא נבדקו עד הסוף".

את מבחינה בקשר של שתיקה בנושא הזה?

"כן. מדובר בסיוט, והנשים לא מספרות על הסיוט הזה. זה מתסכל, זה קשה, זה כואב, זו תחושת כישלון עצומה מהרגע שמתחילים, קל וחומר כשזה לא מצליח ואולי לא יהיה ילד בסופו של התהליך המפרך הזה.
אני ילדתי בגיל צעיר, זה נדמה כאילו זה קרה בעולם אחר. אני לא מכירה כמעט מישהי בת גילי שלא הצליחה להרות. אולי היה אז יותר קל, כי העולם היה פחות מזוהם. מה שלא השתנה הוא הלחץ החברתי העצום על נשים, לחץ ללדת" .

את מרגישה תחושת שליחות בעצם כתיבת המחזה? 

"אני מאמינה שהענקתי לנשים, שעוברות תהליכי הפריה לא קלים, יכולת לבטא את עצמן באמצעות ההצגה. אני מקבלת תגובות גם מגברים, שעברו עם האישה את התהליך וכותבים לי שלא הבינו את גודל הסבל. נשים רבות כותבות לי שהמחזה מאוד ריגש אותן ונגע ללבן. במיוחד כאלה שעברו את טיפולי ההפריה. הן מודות לי, וכותבות שזו הפעם הראשונה שבה הבעל, שצפה איתן במחזה, הבין מה הן עברו. לשמחתי, ההצגה מעניקה פרספקטיבה". 

ובכל זאת סוף המחזה נשאר פתוח. 

"אני מסיימת כמו שאני מסיימת, וכל אחד רואה את הסוף כמו שהוא רואה. אני אמביוולנטית עד הסוף. עדיין לא החלטתי עד כמה הכמיהה הזאת לגיטימית או שמא היא שיגעון מוחלט. עם זאת, תיאטרון מציג מראה. הוא לא מעניק פתרון חד- משמעי". 

מה הפרויקט הבא?

"הבת שלי מאוד מבקשת שאכתוב ספר ילדים על תמר, כמו שעשיתי לכבוד ארבעת הנכדים הוותיקים שלי ('סבתא עוד פעם' 'הרפתקה בתיאטרון' , י' ח'), אבל אמרתי לה שהקטנה עדיין רק מתוקה, ואני צריכה עוד קצת זמן כדי להכיר אותה. 

"בימים אלה אני נמצאת בתהליך כתיבה של תסריט לסרט עלילתי, יחד עם אדם סנדרסון, על 'כוורת ביום כיפור'. זה כמובן יכלול את השירים הנפלאים של הלהקה, וסיפור מסגרת שעליו אנחנו עמלים".

מסגרת

מחזאית רבגונית ובינלאומית

עדנה מזי"א נולדה בתל אביב והיא בעלת תואר שני בתיאטרון ובפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב, שב גם לימדה כתיבה דרמטית. בין יצירותיה כלולים גם שלושה תסריטים לקולנוע: "נגוע", " בר 51", ו"חימו מלך ירושלים" על פי ספרו של יורם קניוק. לתיאטרון כתבה מזי"א את המחזות "וינה על הים", "הכפיל"- על פי דוסטויבסקי, עיבוד ל"פלטונוב" של צ'כוב, "הדוד מקייפטאון" שהוצג בתיאטרון העירוני חיפה ו"משחקים בחצר האחורית". האחרון הוצג בחיפה ובתיאטרון הקאמרי, תורגם לשפות רבות והוצג ברחבי אירופה, בין היתר בתיאטרון ה"רויאל קורט" בלונדון.

בתיאטרון הקאמרי הועלו מחזותיה "סיפור משפחתי", שעליו זכתה בפרס על שם מאיר מרגלית ובפרס על שם לאה גולדברג. על המחזה "המורדים" זכתה בפרס מחזאית השנה ובפרס מרגלית. גם המחזות "היה או לא היה" ו"אריסטוקרטים" זכו להצלחה גדולה. 

עבודות הבימוי של מזי"א בקאמרי כללו להיטים כמו "חברות הכי טובות", "ליזיסטרטה 2000", "עקר בית", "יומן חוף ברייטון" שאותו אף תרגמה, "או אלוהים", "משפחה חמה", "סוף טוב" ועוד. היא אף כתבה ספרים שהיו לרבי מכר, כמו "התפרצות X", "רומן משפחתי" וספרי ילדים: "סבתא עוד פעם" ו"הרפתקה בתיאטרון".