על גב כריכת ספרה החדש של דורית זילברמן ''בלחש'' מודפסים דברים שכתב עמוס עוז,
שאהב והעריך את זילברמן ואת כתיבתה.
''בלחש'' היה הספר האחרון שעוז קרא בחייו; קרא ואהב, והתיר לדורית לפרסם את דבריו: "מזמן לא קראתי ספר כה מקורי. בלחש הוא ספר חשוב. זהו ספר חתרני על שושלת נשים הלוחשות לחשי כשפים,
ובעצם גם את ההיסטוריה האשכנזית של העם היהודי..."
את הסיפור שהפך לרומן הארוך והמורכב "בלחש" החלה דורית זילברמן לכתוב לפני 25 שנה.
משפטים ספורים שסיפרה לה אמה על סבתה שאותה מעולם לא הכירה, צרבו את נפשה ופתחו לה נתיב לחיפוש אחר סודות משפחתיים שאותם לא הכירה ולגילוים. אבל חצי יובל שנים עברו עד שתולדות המשפחה, מורכבותה וסודותיה הפכו לרומן ספרותי מרתק ומרגש המתפרס לאורך כמעט מאה שנים על פני ארצות
ויבשות שונות, אהבות ואכזבות, מצוקות ושברונות לב, בצד רגעי אושר וצחוק, כאב, דמעות ודיכאונות
לצד תקוות והתחלות חדשות.
''בלחש'' הוא רומן על שושלת של מכשפות יהודיות המבוסס על מחקר המגלה עד כמה נהגו יהודי אשכנז להשתמש בקמעות, בהשבעות ובלחשים, במקביל לשמירת מצוות. הרומן חושף תת-תרבות של אמונות בנסתר, את החלק ששרד מימי הביניים ושאינו ידוע בהיסטוריה של יהדות אירופה.
תולדותיה של משפחה אחת בעיירה, בכל גלגוליה ובכל האירועים הטרגיים והקומיים שחוותה,
מהשטעטל ועד עלייתה לארץ, מספרות בעלילה מרתקת את הסיפור היהודי.
ארבע נשים– שרה- פרידה, בלה, שושנה והתינוקת בלה- הן לב- לבו של הסיפור הנשי האישי שכתבה זילברמן. כל אחת בתורה, בזמנה, בתקופתה- היא חוליה בסיפור המשפחתי של המחברת.
ילדה סופרת
זהו ספרה העשרים. זילברמן (63) נולדה וגדלה בחיפה, בתם של שרה ושל אברהם גינזבורג,
מאמן וכדורגלן הפועל חיפה. היא בעלת תואר דוקטור בספרות מאוניברסיטת בר- אילן, כלת פרס ראש הממשלה, סגנית יו"ר אגודת הסופרים העבריים, עורכת לשעבר של כתב העת מאזניים ועורכת דין
לענייני משפחה.
מגיל צעיר ידעה זילברמן שתהיה סופרת. ספריה תורגמו לאנגלית, לאיטלקית, לספרדית, להינדי,
לגרמנית ולצרפתית, ובקרוב יתורגמו לרומנית ולסרבית. "אני מכורה לכתיבה", היא אומרת.
כשהייתה בכיתה ה' הוזמנה להקריא סיפור שכתבה במסיבת כיתה. ''אני מזמינה את הסופרת לעתיד
דורית גינזבורג'', הכריזה המורה.
המשך מסיבת הכיתה היה מעט דרמטי, היא זוכרת וצוחקת: "המורה יונתה קראה לי ואני עמדתי והתחלתי לקרוא משהו שנשמע כמו סיפור תמים שלאט-לאט הופך לסיפור אימה על ילדה שהוריה נטרפים והיא שמחה ומבסוטה. מין 'אשריי יתום אני'. וכל ההורים מסתכלים במבטים נדהמים על הוריי שהולכים ומתכווצים בכיסאותיהם, ורק אני ממשיכה לקרוא בכיף את סיפורי המפלצתי. שנים אחרי כן שאלתי את אמי, איך לא אמרתם כלום על הסיפור הזה שבו אני הורגת אתכם בכיף? ואמי ענתה לי, 'ידעתי שזו לא אמת'''.
אם חצויה
דורית הייתה נשואה לבדרן מנחם זילברמן ז"ל, והיא אם לשלושה- תום, דין ואביגיל; שניים מהם חיים בארצות הברית ואחת על הקו בין ישראל להודו. יש לה ארבעה נכדים, שלושה מהם באמריקה.
''החיים הם גלגל לא צפוי", היא אומרת. "עבודת הדוקטורט שלי הייתה בנושא 'האני היהודי החצוי ביצירותיהם של פיליפ רות' וא.ב. יהושע'. שנים אחרי שסיימתי את העבודה אני מוצאת את עצמי כששניים מילדיי חיים בארצות הברית, ועכשיו גם אני עצמי יהודייה חצויה בין מולדתי היחידה שהיא ישראל לבין ילדיי שחיים רחוק ממני, באמריקה. הזהות החצויה הזו בין החיים בארץ ישראל ובין החיים בגולה מלווה את 'בלחש' לכל אורכו. הכול מתחבר".
אפשר לומר שזהו סיפור אוטוביוגרפי?
"יש בו הרבה מאוד אלמנטים משפחתיים, אבל הוא לא ספר 'על משפחתי' שלי אלא על תולדות המשפחה המזרח אירופית, על הערוץ המזרח אירופי בעם היהודי ונדודיו לאמריקה. בכתיבה, כדי להיות אותנטית,
לקחתי חומרים אמתיים אבל 'השאלתי' את הדמויות לטובת פרקים בעם היהודי.
הוריי תמיד סיפרו שהם ילידי הארץ ושהוריהם- הסבים והסבתות שלי- הגיעו ממזרח אירופה. זה היה הדיבור בבית, עד שהתברר משהו רחב יותר: סבתי בלה- הדמות המרכזית בסיפור- הגיעה לארץ בחודש התשיעי. ושבועיים אחרי כן נולדה אמי, שבתעודת הזהות שלה כתוב משום מה שהיא אזרחית צ'כוסלובקיה.
אמה, כמו שכתוב בספר- נכנסה לדיכאונות, חלתה בסרטן ונפטרה כשאמי הייתה ילדה.
"שנים רבות אמי לא דיברה ולא סיפרה כלום על אימא שלה. הסיפור המשפחתי האמתי התגלה לי לפני 25 שנים כשנפטר אבי. בשבעה נשארתי לישון אצל אמי. בלילה נשכבתי איתה במיטה, נתתי לה יד ודיברנו, בפעם הראשונה, על אימא שלה. היא אמרה שאמה הייתה אישה אפרורית, לא יפה ולא מכוערת, לא מיוחדת, לא מעניינת. את אביה לעומת זאת היא העריצה. אמרתי לה, 'התייתמת בגיל 12, מה את זוכרת ממנה?',
והיא אמרה שכלום, שתמיד שכבה במיטה עם פניה לקיר, מדוכאת, חולנית. ואז יצאתי לחקור מי הייתה האישה הזו שילדה את אמי. היה לי דוד שהיה אספן בינלאומי של מיניאטורות והנחתי שאדם כמוהו ידע לתת לי תשובות. ומפה לשם התברר כי האישה האפרורית הזו לכאורה, שעליה נכתב הספר. הייתה למעשה אישה יוצאת דופן בשכלה ובחוכמתה, ביכולותיה, בכישרונותיה, ביכולות הנפש והגוף שהתברכה בהן.
"ואני כתבתי את הסיפור על בלה סבתי והגשתי אותו לאמי כמתנה ליום הולדתה ה-83", שבעים שנה
אחרי מות אמה.
"והספר הקטן הזה שנתתי לאמי לפני כעשר שנים היה הבסיס שהוביל לרומן החדש שהתגבש
רק כשהחלטתי לכתוב על 'שושלת נשים'. ומהספרון הקטן צמח הרומן הגדול על תולדות סבתי ונשות המשפחה שלי ותולדות המשפחות היהודיות במזרח אירופה בכלל".
הספר מדבר על נשים שעוסקות בכשפים, בנסתר. גם זה אמיתי?
דורית צוחקת: "אני יכולה להגיד שכל מה שאני מספרת בספר הוא נכון, אבל אני מוסיפה ומגדילה
חלקים מסוימים. סיפור הכשפים מועצם. מין 'הלחמה' שעשיתי בסיפור.
"אחת הדמויות שבסיפור– שושנה, שהיא מין מכשפה- היא במידה מסוימת בת דמותי, כמובן בהגזמה,
אבל אני עברתי פעם חוויה של כמעט מוות, שזוהי חוויה שחוצה חיים.
כשיצאתי מזה קרו לי כל מיני דברים שהם בגדר נס ושפתחו לי עולמות חדשים של רוחניות.
אני אדם רציונלי ואני לא מרבה לדבר על זה בחופשיות- אבל בספר אני יכולה לכתוב על זה. אז אפשר להגיד שהמקרים והתיאורים בספר הם אמתיים, שמעורבבים כסלט עם הגזמות ספרותיות... בכתיבה אפשר להכניס את הכול".
סימן להתבגרות
לא אחת, כתיבה מערבת את זיכרונותיו, את תשוקותיו ואת דמיונו של הסופר.
עבור כל סופר היא משקפת ערכים שונים.
מהי כתיבה עבורך?
"אני מכורה לכתיבה. אני רוצה לפרק את המילה סופרת. מחשיבה את עצמי למדריכה בלונה פארק.
לקבוצות וליחידים. מובילה בין רכבות שדים ומראות מעוותות. שומרת שתשתעשעו אבל שלא תלכו לאיבוד בין תעתוע לחרדה, בין שדים למכשפות, בין שלדים לארונות. אם עליתם על נסיעה פרועה על קיר המוות ונבהלתם – אני ממליצה להירשם לסיור מודרך באחד מספריי".
הקדשת את הספר לעמוס עוז. ספרי על הקשר ביניכם.
"את עמוס עוז קיבלתי במתנה למשפחה כשהתחתנתי עם מנחם זילברמן, שהוא בן דוד של נילי,
אשתו של עמוס. הייתי אז סטודנטית באוניברסיטת תל אביב, שבבוקר לומדת את ספריו ובערב פוגשת אותו באירוע משפחתי- ונאלמת דום. אני זוכרת שיום אחד ביקשנו להיפגש איתו כדי לשמוע את חוות דעתו על קובץ סיפוריי הראשון. נסענו לחולדה לפגוש אותו, ואני אמרתי למנחם- אתה תקשיב כי אני לא אזכור אף מילה, וכשעמוס התחיל לדבר אני מצאתי את כל התירוצים לברוח; אמרתי שאני צריכה להיניק, ואחר כך שאני צריכה להרדים את התינוק, וכך עוד ועוד תירוצים. בכל פעם שעוז ניסה לומר משהו– ברחתי. אבל עם השנים הצלחתי להתעשת, וגם עמוס נהיה נגיש יותר, וכל דבר שכתבתי– לא רק ספרים, גם נאומים חשובים וחומרים אחרים- הוא קרא ונתן לי הערות.
"מסרתי לאחרונה כתבי יד שלי עם הערות בכתב ידו לגנזך הספרים. לשמחתי הוא מאוד האמין בכתיבה שלי. פעם הוא אמר לי, אף פעם לא הפסקתי להמר עלייך ולהאמין בך. מכל מפגש עמו ומכל חוות דעת שלו-
גם מביקורות נוקבות וקשות- למדתי והתפתחתי.
"עמוס קרא את 'בלחש' והגיב ושאל מתי יתפרסם. אמרתי שאין תשובה סופית ושבהוצאה מתלבטים. הוא אמר לי, תגידי לדוביק איכנולד, העורך האחראי, שיתקשר אליי. ואחרי כן כתב לי, דיברתי עם דוביק ואני חושב ששכנעתי אותו. אני חושב שזה יהיה 'כן'. שבועיים אחרי כן עוז נפטר, ודוב איכנולד כתב בפייסבוק שלו,
'דורית, שיחתי עם עמוס עוז היא לי צוואתו האחרונה'".
היית נשואה למנחם זילברמן, אחד הבדרנים הכי מצחיקים שהיו פה. החיים איתו נכנסו לספרייך?
"עשרים ואחת שנים חיינו יחד, והמון דברים שקרו לנו נכנסו לספריי. כשהיינו מתווכחים, כשהרגיז אותי או כשהצחיק אותי, הייתי אומרת לו, 'אותך לספר'.
"היחסים בינינו היו מאוד מורכבים, סוערים ולא פשוטים. הספר הבא שלי יהיה עליו. הרבה שנים לא יכולתי לכתוב על מנחם כי אילו הייתי כותבת מתוך כעס זה היה יוצא דו-ממדי, ואז הוא נפטר מדום לב וזה היה שוק. סוף לא צפוי בעלילה. ואחרי שאדם מת קורה לך תהליך פנימי בלב. משהו מתהפך.
הכעס נגמר וכל הטוב והמצחיק עולה וצף. חשבתי לעצמי שהרי חייתי עם אחד האנשים הכי מצחיקים פה והרגשתי שאני רוצה ויכולה לכתוב עליו.
"לפני שנה בערך נכנסתי לטיפול מסוים בתא לחץ כדי לעורר את הזיכרון שלי בשיטה חדשנית שקיימת היום, ושם הכול יצא ממני וכתבתי על מנחם את הספר הבא שלי. לתא לחץ אי-אפשר להכניס מחשב, אז כתבתי הכול בעט במחברת, ובבית הייתי מקלידה למחשב את מה שכתבתי במחברת; ספר שלם שכתבתי בכתב יד".
את הספר הזה עמוס עוז כבר לא יקרא.
"נכון. והוצאתו לאור תהיה סימן של התבגרות. עבורי".
