חובבי הרוק ביניכם בוודאי זוכרים את היום בו שמעו לראשונה את צלילי הגיטרה המצליפה של "בנזין",
ואפילו זוכרים איפה הם היו כשהתוודעו לראשונה לשירה- זעקה המזוקקת של סולנה, בחור צעיר בשם יהודה פוליקר. ואם פספסתם, בטעות את "חופשי זה לגמרי לבד",
הסינגל הראשון שלה, השיר השני, "יום שישי (את יודעת)", אותו מחווה מסחרר לסאונד של סוף השבעים, לדיסקו של הבי ג'יז ול"שגעון המוזיקה" הסרט,
כבר תפש אתכם ולא הירפה כשהפך בן לילה ללהיט ענקים.
"עשרים וארבע שעות", הראשון (1982) של "בנזין", הוא לא רק אלבום הבכורה המוצלח ביותר של הרכב רוק ישראלי מאז ומעולם,
הוא גם אחד מאלבומי הרוק הטובים ביותר שהוקלטו בעברית. ארבעה צעירים רעבים מן הקריות שניסו כבר כמעט הכל, ממצים בצורה מופלאה ומדויקת את הפוטנציאל המבעבע שבהם. יוצרים– בחסות חברת התקליטים "סי.בי.אס", ובסינרגיה יוצאת דופן עם הפזמונאי יעקב גלעד, שהפך את שיחותיהם עמו לאמירות מדויקות והיה גם למפיקם המוזיקלי– רוק חריף וקשוח, רועש, דיסטורטי וגראג'י (כמעט גראנג'י, רק שז'אנר זה "הומצא" עשר שנים מאוחר יותר, בסיאטל), ממש כמו בהופעה חיה של להקה מחו"ל.
אלבום מונומנטלי שהיה לפה של דור והעמיד להיטים מהדהדים כמו שני הבועטים הנזכרים לעיל (בקולו, בצלמו ובדמותו של פוליקר);
"תני לי סיבה", עם המתופף אלי חדד כסולן, ו"גשם", אחת מבלדות הרוק הגדולות ברוק המקומי, עם קיטץ' אמסלם, הגיטריסט השני, כסולן.
לצידם "חיפה חיפה תל אביב" (בעצם הסיפור של בנזין: חלומות מן הפריפריה מתנגשים במחיר התובעני של חיי רוק'נרול בעיר הגדולה) ו"בעיר הזאת" הקינה המוקדמת על אותה עיר מנוכרת, חסרת אהבה ומאיימת; שירים שכורכים את האהבה למוזיקה ועימותה מול אהבה וזוגיות כמו "היי היי", "יש לי רק אותך",
"זה הכל" ו"על פני השטח" מעוררי ההזדהות ומפוררי ההתנגדות. האחרון, בדיעבד, הוא אחד הכנים והמרגשים באלבום, ובעצם השיר שממנו יצמח ויתפתח יהודה פוליקר- בעזרת הכתיבה האמפתית של גלעד כמובן- וישתכלל באלבום הבא של בנזין ל"פנים אל מול פנים", שיר מכונן ומתווה הדרך לכל ההמשך שאנו יודעים ומכירים על פוליקר.
אגב, שלימותה של היצירה המשותפת של גלעד את פוליקר, הפכה אותם למותג רוק מקומי, כמו איינשטיין את חנוך ורוטבליט את קראוס.
גם צילום העטיפה, ארבעה דקי גזרה בפריטי לבוש באדום על גשר מוזס, הפכה לאייקונית, בצילומה של מיכל היימן ברק.
עד היום "עשרים וארבע שעות" נשמע טרי ורענן כביום היוולדו.
שתי- גיטרות- בס-תופים קלאסי. בנג'ו קמחי, רק נזכיר, הוא איש הבס.
דוגמה ומופת לאיך צריך להישמע אלבום רוק מושלם. מוזיקה מצוינת, טקסטים לא בנאליים, מלודיות מופלאות, ריפים נצחיים של גיטרה חשמלית,
רעיונות הפקתיים עוצרי נשימה, סאונד חסר פשרות, אנרגיות מטורפות, אווירת לייב בלתי תיאמן, הבעה אחוזת תשוקה,
בנגינה ובשירה, קול מחוספס, גרון ניחר, הרמוניות קוליות מלהיבות, ובעיקר הרבה כנות ואמת.
האמת שבו מצויה גם בכך שהאלבום הגשים את הפסימיות המקופלת בין שורותיו, על הקשיים במעבר מהפריפריה לעיר הגדולה ועל הקושי לחיות מרוק'נרול בישראל. עובדה. ההצלחה ערערה את המרקם החברתי וטרפה את הסאונד של בנזין, ואחרי שנתיים-שלוש נוספות, פירקה (לפני 35 שנה) את ההרכב והחזירה הביתה, לקריות, את חבריו, מקופלי זנב.
