"גם אנחנו וגם החיים משתנים כל הזמן וצריך לדעת לשחרר"

הרבה לפני שגל גדות הפכה לוונדרוומן הבינלאומית ולגאווה המקומית של כולנו, איילת זורר עשתה את מה ששחקנים ישראלים רק חולמים עליו. כבר יותר מעשר שנים היא חיה בלוס אנג'לס, מתערה בתעשייה הבינלאומית ומשחקת בסרטים ובסדרות בעיר המלאכים. כעת הספר שאותו כתבה ואיירה "מעכשיו" (הוצאת ידיעות ספרים) יצא לאוויר העולם. הספר מאויר ומודפס בכתב-יד, ובו רשימות ומחשבות על אימהוּת, על אמפתיה, על חיפוש משמעות ועל נושאים נוספים - לצד איורים שאיירה בעצמה.
"איירתי את 'באדולינה', ואחר כך הוצאתי עם ידיעות את 'קצרצרים', שזה ספר די דומה במובן הזה שהוא ספר מתנה של איורים ושל סיפורי קצרים, קצרצרונים כאלה. זה היה בערך ב-2004 ועבר המון זמן מאז", מספרת זורר בראיון טראנס אטלנטי איך הכול התחיל. "בשנתיים האחרונות התחלתי לעשות מדיטציה, והחיים שלי די השתנו, אני מרגישה שאני הרבה יותר מאוזנת וקשובה לעצמי, ולא כל כך נותנת למהומה שמסביב ולכאוס שאנחנו חיים בו להשפיע עליי, עד כמה שאני יכולה. אני מודעת יותר לתדר הנעים הזה שבו דברים נעים יחסית בהרמוניה, ובעקבות המדיטציה התחלתי לכתוב קטעים בטלפון הנייד. הם קיבלו צורה של שיר שנחתך באופן שמאוד חיבבתי, חשבתי שיש בזה חן. 
"כשהתחלתי לצייר את הספר הבנתי שהציורים והמילים הם יחידה אחת שלא ניתן להפריד אותה, הציור משלים את הכתיבה והכתיבה משלימה את הציור, וכשהיה לי כמעט כל הספר הלכתי לידיעות והראיתי להם. אמרתי שזה חיה אחרת, זה לא ספר שירה וזה גם לא ספר מתנה קלאסי, זה גם וגם וגם, ספר אמנות, ספר הוויה, ספר של השראה, וכל מיני שיעורים שלמדתי בחיים או שאני עדיין לומדת ומזכירה לעצמי יום-יום, וחשבתי שיש לזה ערך. די מהר הם חזרו אליי ואמרו לי יאללה".
איך חשת כשהספר יצא לאור?
"כשעימדתי את הספר 'מעכשיו' והוא התחיל לקרום עור וגידים, הבנתי שזה ממש עומד לצאת לדרך - מאוד התרגשתי. עם 'באדולינה' יצא לי להיות ממש כשהדפיסו את זה, אבל במקרה של הספר הזה הייתי כבר בארצות הברית, ולא יכולתי לחזור, רק להדפסה, אז דווקא את החלק הכי מרגש – כשמדפיסים את ספרך ורואה איך הדפים נראים - זה החלק שפספסתי; כנראה אי-אפשר לקבל הכול".
את גרה בארצות הברית; יש לך מחשבה לתרגם את הספר לאנגלית?
"כן, האמת שיש לזה כיוון כבר, יש לי פגישה בנושא ויש כבר כמה שירים שהלחנו להם מוזיקה, טרקים כאלה שאני וחבר טוב שלי, גיא ארז, שיחקנו עם זה. אנחנו עוד לא יודעים לאן זה ילך, אני חשבתי לעשות מזה וידיאו ארט, מעין סרטים קצרים, אבל אנחנו מתקדמים עם זה מאוד לאט, כי לפני כן יש עוד דברים אחרים לעשות".

זורר 2

"מרגישה פה כמו בבית"
את זורר אנחנו מכירים מהטלויזיה, מהקולנוע ומהקמפיינים שאותם היא מובילה. הכתיבה, מתברר, היא נתיב חדש, שנדמה כי הוא עומד לתפוס כיוון מרכזי בחייה, אולי אפילו על חשבון עולם המשחק. 
"הכתיבה אצלי לוקחת זמן, כי הכול נעשה תוך כדי משחק ואימהות, מעבר מגורים ונסיעות. לקח המון שנים להתרגל לחיים עצמם; זה לקח ממני הרבה אנרגיה, אבל עכשיו אני מרגישה שאני בשלב מתקדם. אני עובדת על כתיבת תוכנית טלוויזיה, לחו"ל, ואני בפיתוח של כל מיני דברים אחרים. אני מאמינה שבתוך כמה שנים אולי אפילו המשחק יתפוס פחות מקום בחיי, יעבור לכיסא האחורי.
"אני עומדת לצאת בעוד עונה של הסדרה 'דרדוויל' של נטפליקס, וצילמתי עם כמה אנשים מאוד מוכשרים סרט קצר שעוד לא יצא. אני כבר למעלה מעשר שנים פה, והאמת היא שאני מרגישה פה בית. יש לי בית וחיות, הבית שלי נראה כאילו העתיקו אותו ממכמורת או ממושב. כל מי שמגיע לפה מישראל אומר שיש לי בית מושבניקי חמוד עם דשא ועצים".
כמי שהייתה מהישראלים החלוצים שיצאו לעשות את אמריקה, את מרגישה את השינוי שקורה שם? נדמה שההסתערות של הישראלים הופכת למשמעותית. "ללא ספק יש שינוי אטומי מאז שהגעתי. כשהגעתי, לזרים היה מאוד קשה לחדור פנימה. היה צריך אז כישרון יוצא דופן או סרט נורא חזק, זוכה פרסים שמושך תשומת לב גדולה מאוד, בשביל להיכנס לתעשייה. עכשיו, מפני שהכוח של הקולנוע קטן ביחס לטלוויזיה, ומשום שיש הרבה סדרות והזדמנויות, התחושה היא שיש הרבה יותר מקום לשחקנים מרחבי העולם, והיום עושים אודישנים בכל מקום. אפשר גם לשלוח אודישנים במייל, אז פחות יש משמעות למיקום. האינטרנט שינה את כל התמונה, וגם האינסטגרם והפייסבוק".
איך זה שינה עבורך את המצב?
"אצלי זה סיפור אחר. דווקא בטלוויזיה יותר קשה לי להשתתף, מפני שזה לוקח אותי מהבית לתקופות ארוכות מדי בשביל מה שאני רוצה בחיי המשפחה שלי. הרבה פעמים הייתי צריכה לוותר. זה ללא ספק שינה את תמונת המצב של הקולנוע כי החיה הזאת קצת השתנתה. פעם היו סרטים גדולים, סרטי אמצע וסרטי אינדי, אבל גם בגלל הנפילה הכלכלית שהייתה ב-2008, שבעקבותיה הרבה קרנות לסרטים קטנים נסגרו, וגם בגלל השינוי האטומי בתחום של הסטרימינג, גרמו לך שכיום בתעשיית הקולנוע או שיש סרטים מאוד גדולים של אולפנים או סרטים קטנים פה ושם. מספר הסרטים קטן בחצי, אז התמונה השתנתה גם עבורי".
את מדברת על ויתורים. 2018, ועדיין נשים מתמודדות עם המורכבות של אימהות וקריירה?
"חייבים לוותר ולהתפשר, אלה החיים. אם את הולכת על השביל השמאלי אי-אפשר באותה הזדמנות להיות על הימני; הגעת לידע ובחרת שביל - ושם את הולכת. אני באופן אישי לא אוהבת את הרעיון של לשחרר את החינוך של הילד שלי, שהיום בן 13, למקור חיצוני, לא התאים לי אז ולא מתאים לי היום, זו הדרך שלי, וזה מה שאני מעדיפה. ככל שאני יוצרת וכותבת אני יודעת לקרוא חומרים ויודעת מה באמת עומד להצליח, למה יש ערך מוסף שמתאים לי ושאני מאוד רוצה להשתתף בו. לפעמים אני בוחרת פרויקט בגלל שהוא קצר דווקא או פרויקט שלא לוקח אותי מהבית לזמן רב או שכלכלית הוא הגיוני. בכל פעם יש סיפור אחר. מה שחשוב זה להקשיב לקול הפנימי שאומר, זה כן, ולא משנה מה אומרים מבחוץ. חשוב רק מה שנכון לי ולמשפחה שלי".

"צריך יותר נשים שכותבות לנשים"
אחד השירים בספר מתחיל במשפט "ראיתי קמט, אני יכולה להישבע, הוא בא והלך, אבל עמוק אני יודעת שהוא נמצא". כשאני מנסה לברר עם זורר אם זו ההתמודדות עם הגיל, על רקע הסערה הציבורית שנוצרה כשפוטרה כפרזנטורית בשל גילה והוחלפה בדוגמנית צעירה יותר, היא משיבה שלא, שמדובר בהתמודדות עמוקה יותר. "זה מבט ישיר אל מול הפחד שלנו בתור בני אדם להיפטר מהקליפה הראשונה שאנחנו מכירים, שהיא חלק מאתנו. אני מרגישה שהזהות שלנו כל הזמן משתנה. אני, למשל, יודעת שבסופו של דבר אפרד מהתפקיד של השחקנית, של אישה בתפקידים מאוד מסוימים, אבל זה עמוק יותר. זו התובנה שאנחנו חיה שמשתנה והחיים משתנים וצריך לשחרר. אני רואה על הבן שלי שעכשיו הפך מילד לנער, וכשהם הופכים לנערים הם מתחילם לקבל פרסונה שהם מלבישים על עצמם כשהם יוצאים אל מחוץ לבית, ואני יכולה להגיד שבמהלך השנים גם אני שמתי פרסונה כזאת אחרת; וכל הפרסונות האלה הן קליפות, שלדעתי קצת מפריעות ליהנות מהחיים. 
"אין ספק שיש שינוי, יש שינוי בתפקידים של גילאי 30 ו-40 ויש שינוי לא רק בתפקידים אלא גם במה שאני מסוגלת להשתתף בו ובמה שבא לי להגיד לעולם. יש דברים שלא מתחשק לי להשתתף בהם, שאני מרגישה שהם חסרי משמעות, שאין בהם שיעור. זה בעיניי מעבר לצורה או לגיל. ברגע שאדם נפתח קשה לו להצטמק, ואחד הדברים הכי קשים לשחקניות ולנשים בכלל זה שהכתיבה הגברית לא תמיד מצליחה להכיל את כל העומק. בגלל זה צריך יותר נשים כותבות".
והנה את מצטרפת למעגל הנשים הכותבות. 
"נכון, אני לגמרי הולכת לשם. נשים שכותבות לנשים. צריך יותר כאלה".
עד כמה את מחוברת לקהילה הישראלית שהשתקעה בלוס אנג'לס?
"אני חושבת שאין קהילה, אני מאמינה שיש אנשים שמחוברים זה לזה. למשל, כשלאלון אבוטבול הייתה תערוכה של הציורים שלו, אז הגעתי לראות והיו שם הרבה ישראלים, פגשתי רבים שאני מכירה מהארץ".
יש מחשבה לחזור?
"כרגע זה לא על הפרק, אני מתמקדת בכתיבה, ולכתוב אני יכולה בכל מקום. אני מקבלת תגובות מאוד מעניינות על הספר, אני מרגישה שחלק גדול ממנו זו מתנה שאני קיבלתי ואני מעבירה הלאה. זה כאילו שלחתי מכתב בבקבוק; עכשיו הוא בים, הוא כבר לא שלי, הוא רחוק ממני ואין לי מושג מי ימצא אותו".

צילומים באדיבות המשביר לצרכן. צילום: שי יחזקאלי

הכתבה פורסמה במגזין "החיים הטובים"

ליצירת קשר עם מאיה כהן
יש למלא פרטים ונחזור אליך בהקדם

Loading...

מומלץ להתפנק עם הטבות חדשות

{{PRODUCTID.NAME}}

{{ProductId.Website_ShortInfo}}

מומלץ להיפגש כאן

iconfinder-time-24-103169-1.svg

{{ProductId.Date}}

iconfinder-map-pin-location-2546981.svg

{{ProductId.Location}}

מומלץ לטייל במקומות חדשים

iconfinder-time-24-103169-1.svg

{{ProductId.Date}}

iconfinder-map-pin-location-2546981.svg

{{ProductId.Location}}

הצטרפו לרשימת 
התפוצה שלנו

Loading...