בטלפון הסלולרי של העיתונאית והסופרת סמדר שיר שמורים צילומים של נכדתה בת השנה וחודשיים צוחקת צחוק רחב. הנכדה הראשונה, והיחידה בינתיים, היא סיפור אהבה ממבט ראשון. "מרגע שהחזקתי את שי-לי בידיים בחדר הלידה אני מדברת אליה, אפילו לפני שידעתי מה שמה. אני מוצאת את עצמי, קשישה בת 59, זוחלת אתה בכל הבית. אני שרה לה שירים שכבר שנים לא שמעתי, שירי פלמ"ח שאבי זכרו לברכה נהג לשיר לי".
הנכדה עדיין לא מכירה את "אין חגיגה בלי עוגה", המנון יום הולדת מיתולוגי ששיר כתבה ושכל ילד יודע לזמזם, אבל ספר כבר נכתב לכבודה: "סבתוש מתי תבואי אליי?" (הוצאת ידיעות ספרים). הספר מתאר שיחת טלפון שבה מנסה הנכדה לברר מתי סבתא תבוא לבקר. הן משוחחות בטלפון הסלולרי וסבתוש מסבירה שהיא עסוקה מאוד ומבטיחה להביא מתנות מכל הארץ – דובי לבן וגדול מהרצליה, גמל קטן מבאר שבע, דחלילים ממשתלה בגליל, טושים, קסילופון ועוד. את שי-לי, הנכדה שבספר, אף אחד מאלה לא מעניין והיא עצובה ומתגעגעת, אבל הסוף שמח: הפעמון מצלצל, וכשהדלת נפתחת עומדת מאחוריה מי אם לא סבתא, בידה האחת עוגה ובשנייה טלפון סלולרי. "בעיניי החיבור לסלולרי מוגזם, אבל כיום זו עובדה. כשאני עם שי-לי אני משתיקה את הטלפון, ואחרי שעה אני מוצאת עשר הודעות מבתי: 'רק רציתי לוודא שהכול בסדר' ו'למה את לא עונה?' – 'כי אני רוצה לתת לילדה את מלוא תשומת הלב', ו'מה כבר יכול להיות לא בסדר'", היא מחייכת.
הספר הזה, הראשון מתוך עשרה שנכתבו עד כה בסדרת "סיפורי סבתוש", מגדיר את הסבתאות החדשה – זו שמתגייסת להאכיל ולעשות בייבי סיטר אך מקפידה לשמור זמן לעצמה ולעיסוקיה. "הספר נולד כשמצאתי את עצמי אומרת לבתי, 'תגידי לשי-לי שמחר אני לא יכולה להגיע כי אני עסוקה, אבל אבוא מחרתיים'", היא משחזרת. "בפעם הראשונה שהמשפט יצא לי מהפה חשבתי שזה נורא, אבל בעצם זה לא נורא. רוב הסבתות הן כיום נשים פעילות ונמרצות שעוד לא פרשו לגמלאות. יש להן חיים משל עצמן. הן לומדות ועובדות ורוצות לנסוע לחו"ל. אי-אפשר לתכנן עליהן אוטומטית. כשהיה צריך לבחור את הספר הראשון אמרתי, בואו נגדיר מחדש את הסבתא המודרנית. היא צעירה, נמרצת, יש לה המון מה לתת, היא לא תמיד מבשלת מרק וקניידלעך, וצריך לקבוע אתה את הלו"ז".
"חכי שתהיי סבתא ותביני"
שיר מחבקת את התואר החדש ושמחה בו. היא מספרת שבזמן ההיריון הסתובבה עם צילומי האולטרה-סאונד וענתה לכל המקטרגים שהיא רק מחכה לרגע שבו יקראו לה סבתא. "חברה שלי סיפרה שהנכדה קוראת לה בשמה הפרטי, ואני שואלת למה. למילה סבתא אין משמעות מבחינת הגיל. אני אומרת לילדים להזדרז כל עוד אני יכולה לקחת את הילדים לפארק וללמד אותם לעשות סקי".
למרות החיבור המידי לסטטוס החדש הבינה שיר שלא אצל כולם נכדים זה שמחה. "הייתי מוכנה לגמרי לסבתאות, אבל ראיתי שלא אצל כולן זה אותו הדבר. כשישבנו כמה חברות וכל אחת פרקה ושחררה, התחלתי להבין שזה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע. מישהי סיפרה שהיא רצתה לצאת בערב אבל הבת ביקשה בייביסיטר ו'מה לא עושים בשביל הילדים'. שאלתי למה היא לא אומרת שהיא לא יכולה, והיא ענתה 'חכי שתהיי סבתא ותביני'. חברה אחרת גילתה שהיא מעדיפה להגיע לנכדים במקום שהם יבואו אליה, כדי שהבלגן יהיה אצלם. בשביל מה יש בית אם לא בשביל לבלגן אותו? כל הסיטואציה שנכדים שווה לכלוך וכאב ראש לא קיימת מבחינתי".
שיר מנצלת כל הזדמנות ופגישה בתל אביב כדי לבקר אצל הנכדה, ובכל יום שני מבלה אתה יום שלם. הן יושבות בבית קפה, מטיילות ברחובות ועוצרות במשחקייה שבגן העיר. בצהריים הן עולות הביתה ומתכוננות לשנת הצהריים, אלא ששי-לי לא כל כך אוהבת לישון. "היא ישנה בקושי חצי שעה והדרך היחידה להרדים אותה היא בעגלה. זה משהו שלא היה לי עם הילדים שלי, אבל ככה אימא שלה עושה וככה אני עושה".
ההקפדה על תיאום ציפיות היא בעיניה אחד היסודות למערכת יחסים תקינה במשולש סבתא-בת-נכדה. "אם אני עושה משהו שאסור לי לעשות, למשל לקחת את שי-לי למקדונלד'ס לאכול צ'יפס, אני מבקשת סליחה ומחילה". איסור על צפייה בטלוויזיה נאכף ביתר קפדנות. "בתי קראה מחקרים שקבעו שבצפייה בטלוויזיה העין מרצדת ועלולה להיפגע. אמרו לי, 'עד גיל שנה אין טלוויזיה', וצייתי".
לא רק סבתא
חוץ מהתואר המחייב והמכובד "סבתא", לסמדר שיר יש עוד המון עיסוקים. היא עיתונאית עם קריירה שהחלה כשהייתה בת 8 בעיתון "הארץ שלנו", עברה בגופי תקשורת נוספים, ועד ל"ידיעות אחרונות" כיום. את ספרה הראשון היא כתבה בגיל 16 ומאז הוסיפה יותר מ-400 ספרים ואין-ספור שירים, שחלקם נחשבים לנכסי צאן ברזל, למשל "נפרדנו כך" ששר אבנר גדסי ו"חיים שלי" בביצוע זהבה בן. שירי הילדים שכתבה נמצאים בכל בית וגן ילדים, וקירות חדר העבודה שלה עמוסים בפרסים. אחד הדברים שמאפיינים אותה הוא קהל הקוראים המגוון - מפעוטות ועד מבוגרים. "אני תמיד אומרת שחוץ מכישרון אלוהים נתן לי יכולת מדהימה לכתוב לגילים שונים. אני יכולה לכתוב יום אחד משהו לשי-לי ולילדים בני שנה, למחרת פרק לנוער, וביום שאחרי - להיות גיבורת הרומן למבוגרים שאני כותבת כבר שלוש שנים".
את הרומן הראשון למבוגרים (מתוך שבעה עד כה) "מגירות אהבה נעולות" כתבה שיר כשהייתה בשנות ה-30 המאוחרות. "תמיד כששאלו אותי 'למה את כותבת רק לילדים' נתתי את כל התשובות שבעולם – כי זה הכי כיף והכי נחמד. רק כשהתחלתי לכתוב את הרומן הראשון למבוגרים הבנתי למה עד אז לא יכולתי לעשות את זה. לכתוב שיר לילדים לוקח בדיוק עשרים דקות כשהכביסה במכונה או במייבש. רומן למבוגרים הוא כבר משהו שונה לגמרי - ריצה למרחקים ארוכים".
מלבד כתיבה וסבתאות שיר היא גם רעייתו של פרופ' עמי סידי ואם גאה לשישה: חמש בנות (מתוכן זוג תאומות) ובן. רובם נחשפו במידה זו או אחרת לתקשורת, במיוחד הבת כרמל שהשתתפה בקלטת וידאו כבר בגיל 3. "הייתה תקופה שהיינו הולכות יחד ואנשים היו ניגשים לבקש חתימה, ולא ידענו אם ממנה או ממני", היא נזכרת. "אמרו שאני עושה לה פרוטקציה, אבל הדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא להסיע אותה לאודישן ולהתחבא כדי שלא יראו אותי בסביבה. ברגע שהיא עלתה לבמה או הצטלמה הכול היה תלוי בה. בהתחלה כתבו עליה, 'כרמל שיר' מרוב שהיא הייתה מזוהה איתי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הרמתי טלפון ותיקנתי לכרמל סידי". כיום כרמל היא סטודנטית לרפואה, וכמוה בחרו גם שאר הילדים להתרחק מהתקשורת. בבית ההורים מתגוררת כעת רק יולי בת ה-15, שמחברת את אמה לעולם הצעירים. "אני שומרת על רלוונטיות כי כל הזמן יש מסביבי ילדים ובני נוער. אף פעם לא התנתקתי מהם. הם מחפשים סיפורים של כאן ועכשיו, ואוהבים דילמות שמביאות אותם למקום שבו הם יכולים להזדהות ולחשוב מה הם היו עושים במקרה כזה".
בסדרת ספרי גאליס השתמשה שיר בגיבורי הטלוויזיה המוכרים והמציאה להם עלילה שונה ומנותקת מהסדרה, שמאירה צדדים אחרים של הדמות. בספר "ליעם הולך בעקבות הלב" מתברר, למשל, שהגיבור הופנה לפנימייה על ידי גורמי הרווחה כדי להצילו מעולם הפשע. בספר "הכוכבים של יולי" הגיבורה מתמודדת עם הרומנים שמנהלת אמה העשירה, ורונה נוסעת ללונדון ללמוד מוזיקה אך למעשה בורחת מבעיות שעמן היא צריכה להתמודד. "הספרים הפכו לכזו הצלחה כי בחרתי בדילמות שילדים מכירים. יכול להיות שאילו הייתי כותבת על גיבורים אנונימיים לחלוטין הייתי מוכרת בגלל המוניטין, אבל לא במאות אלפים. על כריכת הספרים של גאליס כתוב 'מה שלא תראו בטלוויזיה', ודווקא בגלל זה בני נוער קונים אותם".
אם מביאים בחשבון את האימהות ואת הסבתאות ואת הקריירה העיתונאית והספרותית, קשה להבין איך 24 שעות ביממה מספיקות לסמדר שיר. "זה קשה", היא מודה. "כשהילדים היו קטנים, הייתי מסיימת ארוחות ערב והולכת לישון עם הילדים, ומתעוררת בשתיים לפנות בוקר כדי לעבוד. הייתי כותבת שעתיים-שלוש וחוזרת לישון עד שבע בבוקר, וזה הספיק לי. היום אני צריכה לישון שבע שעות רצוף. זה המקום היחיד שבו אני מרגישה את כובד השנים".
בתקופות לחוצות, לפני חגים או כשספר מגיע לשלב 'צירי לחץ', היא פשוט לא נכנסת למיטה. "אני מכינה הרבה קפה שחור בלי סוכר וחלב, כמו נהג משאית, מודיעה לבעלי שלא יחכה לי, וכותבת עד שאני רואה את הזריחה מהחלון. לפעמים אני מצלמת את הזריחה, מעלה לפייסבוק וכותבת 'זהו, אני את שלי להיום סיימתי'".
שנים ארוכות של כתיבה לא הקהו את האהבה למקצוע ולנושאים חדשים, שמתורגמים לרשימת פרויקטים עתידיים. "בגלל היכולת לכתוב לגילים שונים הקוראים שלי גדלו יחד איתי. עכשיו זה דור שלישי שאומר לי, 'גדלתי עלייך', אבל בעיני עצמי אני רק בהתחלה. יש כל כך הרבה דברים שעדיין לא עשיתי. כתבתי תסריטים לקלטות ולדי.וי.די אבל אף פעם לא כתבתי תסריט שהבשיל. לא כתבתי סדרת טלוויזיה וזה מאוד מדגדג לי באצבעות. אף פעם לא כתבתי ביוגרפיה. כתבתי את 'שירת מרים' על מרים פרץ אבל אף פעם לא לקחתי דמות היסטורית וניסיתי לקרב אותה, למשל רחל המשוררת. זה מאוד קוסם לי".
מחוץ לכתיבה היא רק מקווה שכולם יהיו בריאים ושלמים. "בקיץ האחרון חיתנו שלוש בנות בהפרש של חודש, אז אני מקווה להיות עוד מעט סבתא מרובה".
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין "החיים הטובים". למנוי לחצו כאן
